לפני: כב' השופטת אורלי סלע - נשיאה

החלטה

1. לפניי בקשה מקדמית שהגיש הנאשם, שי יוסף (להלן – הנאשם) לביטול כתב האישום שהוגש כנגדו מחמת הגנה מן הצדק.

2. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אי הדרכת עובד, עבירה על תקנות 3 (א) ו-15 לתקנות ארגון הפקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999 (להלן – התקנות), אי מסירת תמצית מידע בכתב, עבירה על תקנות 7(א) ו-15 לתקנות וכן אי ניהול פנקס הדרכה, עבירה על תקנות 6 ו-15 לתקנות.

3. המאשימה, מדינת ישראל, (להלן – המאשימה) מתנגדת לבקשה.

4. תמצית העובדות הצריכות לעניין –

א. בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום ניהל הנאשם עסק להובלות בשם שי יוסף הובלות.

ב. ביום 29.6.11 בסמוך לשעה 06:30 בבוקר אירעה במחסן של חברת טמבור רכב תאונת עבודה לעובד יצחק מכלוף ז"ל (להלן – המנוח). התאונה אירעה שעה שהמנוח, נהג משאית סמי טרילר, הוזמן על ידי חברת "הנמל החדש" לביצוע שירות הובלה מטעם הנאשם. במהלך עבודות העמסה וקשירת מטען על נגרר המשאית, התמוטט חלק מהמטען על המנוח אשר נמחץ בין שתי החבילות שנפלו ממשטח המשאית.

ג. לטענת המאשימה, הנאשם היה מעסיקו של המנוח והמנוח לא הודרך בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם באמצעות בעל מקצוע מתאים ולא קיבל תמצית מידע בכתב בדבר הסיכונים הקיימים במקום העבודה.

ד. הנאשם אף לא ניהל פנקס הדרכה ובו פרטים על ההדרכה שבוצעה.

5. טענות הנאשם בתמצית –

א. הגם שבעבר הועסק המנוח אצל הנאשם, הרי שבזמנים הרלוונטיים לאישום לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המנוח לנאשם אלא הנאשם העסיק את המנוח כ"עובד עצמאי" ולפיכך לא היה מעבידו בתקופה הרלבנטית לאישום.

ב. המנוח אשר היה עובד עצמאי, קיבל את סידור העבודה השבועי מאת "קואופרטיב הנמל החדש". הנאשם לא שילם למנוח משכורות ולא הוציא לו תלושי שכר ו/או העביר לו תשלומים המתבקשים עקב קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים.

ג. החל מיום 1.12.09 ועד למועד התאונה הנאשם, כבעל עסק וכמנהלו, לא היה אחראי על המנוח ולא פיקח על הדרכתו ועל כן, מבחינה משפטית, הנאשם לא חב בחובות כלשהם כלפי המנוח כפי שאלה מפורטות בתקנות ולא קיים קשר סיבתי בין האישום הנטען למותו של המנוח.

ד. לנאשם לא היתה אפשרות מעשית לפקח על המנוח שכן הוא לא פגש אותו באופן תדיר ואף לא עודכן לעניין מועד הגעתו אל מקומות ההובלה שביצע. הנאשם לא היה הגורם היעיל שיכול היה לפקח על עבודתו של המנוח ולפיכך לא היתה לו חובת זהירות כלפיו.

ה. לא נחקר ולא הוכח אי קיומו של גורם "זר" שיהא בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשם לבין קרות התאונה ובכלל זה עבודתו של המלגזן השכיר אשר ביצע הלכה למעשה את עבודת העמסת המשטחים על המשאית.

ו. על פי התקנות מוטלת חובת הדרכה, מסירת מידע בדבר סיכונים הן בכתב והן בעל פה על מחזיק במקום העבודה. הנאשם אינו מחזיק במקום העבודה כהגדרתו בסעיף 1 לתקנות.

ז. המאשימה בחרה לתת למונחים "עובד" ו"מעביד" פירוש רחב על פי התקנות, אולם פרשנות זו מנוגדת להלכה הפסוקה אודות מבחני עובד-מעביד.

ח. בנסיבות האמורות, הגשת כתב האישום כנגד הנאשם מהווה סטייה מהותית מעקרונות הצדק וההגינות ועל כן, יש לבטלו כאמור בסעיף 149 (10) לחסד"פ.

6. טענות המשיבה בתמצית –

א. כתב האישום הוגש כדין מכח היותו של הנאשם מעסיקו ומעבידו של המנוח ביום התאונה.

ב. הראיות מלמדות כי בניגוד לטענת הנאשם, התקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין המנוח במועד התאונה. בידי המאשימה עדויות ומסמכים מהם ניתן ללמוד באופן ברור כי הנפגע הועסק על ידי הנאשם ביום קרות התאונה ואף חתום כמעבידו של המנוח.

ג. הנאשם עושה הבחנה לשונית בין השימוש במילה "מעסיק" לשימוש במילה "מעביד" וטוען כי העסיק את המנוח אך לא העבידו. עוד מציין הנאשם כי לא שילם למנוח שכר ולא הוציא עבורו תלושי שכר. טענות אלה עומדות בסתירה לחומר החקירה הקיים בתיק ובניגוד לנאמר בעדויות.

ד. הנסיון לבחון את טיב היחסים בין הנאשם למנוח בשלב זה של הטענות המקדמיות אינו במקומו שכן שאלת מהות היחסים בין הנאשם למנוח תבחן בשלב ההוכחות. חומר החקירה כולל, בין היתר, מסמך בחתימת ידו של הנאשם והקושר אותו למנוח כמעביד/מעסיק. לפיכך קיימות, כבר בשלב זה, ראיות מבוססות להגשת כתב אישום כנגד הנאשם.

ה. הנאשם טוען כי היה מעסיקו של המנוח בעבר ובכך מציב תשתית ראייתית מחזקת ומלמדת על עצם קיומו של קשר בין הנאשם למנוח.

ו. הנאשם לא טען כל טענה בדבר קיומם של פגמים אשר נפלו בהליכים שננקטו בעניינו ומקרה זה אינו נופל בגדר המקרים החריגים עליהם מדברת הפסיקה ובגינם יש להורות על ביטולו של כתב האישום.

דיון והכרעה –

7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שאין מקום, בשלב מקדמי זה, להורות על ביטול כתב האישום וכי דין הטענות המקדמיות להידחות וזאת כמפורט להלן –

8. הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר –

"(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן.

אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה במסגרת ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (31.03.2005) שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי-

א. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו;

ב. בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות;

ג. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

בית המשפט העליון הדגיש כי - "מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בפרשת טגר חזר וקבע בית המשפט העליון כי טענת הגנה מן הצדק היתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. (ע"פ 3672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 21.10.07)).

פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הום סנטר (ע"פ 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר, [פורסם בנבו] (מיום 22.11.07) ולאחרונה בפרשת עלי עלייאן )ע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל נ' עלי עלייאן, [פורסם בנבו] (מיום 7.3.11)) שם נפסק –

" טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין" (ההדגשות הוספו – א.ס).

9. במקרה מושא ההחלטה – לא מצאתי כי בנסיבות האמורות של הגשת כתב האישום היתה התנהגות שערורייתית או בלתי נסבלת של הרשות, אשר עולה כדי פגיעה בזכויות מהותיות או דיוניות של הנאשם או ביכולתו להתגונן כראוי בפני כתב האישום. טענות הנאשם אודות העדר יחסי עובד מעביד הינן טענות עובדתיות אשר מן הראוי שיוכרעו במסגרת ניהול המשפט ולא ניתן להכריע בהן במסגרת ההליך המקדמי מבלי שהובאו ראיות הצדדים הנוגעים בדבר.

10. סוף דבר – הבקשה נדחית.

11. נקבע להקראה ליום 28.11.13 בשעה 11:00.

12. בית הדין ממליץ לצדדים לבוא בדברים בטרם המועד הקבוע לדיון.

13. ההחלטה והזמנה לדין לצדדים.

ניתנה היום, י"א כסלו תשע"ד, (14 נובמבר 2013), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.