עניינו של פסק דין זה הינו בתביעה שעילתה המרכזית הינה פרסום לשון הרע מכח חוק איסור לשון הרע , תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק). התביעה מבוססת על תלונה שהגיש הנתבע כנגד התובע בגין גניבה נטענת של סכום כסף מזומן.

1. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:
2. התובע, שימש בזמנים הרלוונטיים לתביעה כשוטר, ובמהלך משמרת בה שובץ ביום 16/5/12, עיכב את הנתבע לאחר שהתקבל דיווח מצד אזרח באשר לחשד אודות נסיבות הימצאותו של הנתבע במקום ובזמן הדיווח – שעת לילה מאוחרת. אין מחלוקת כי במהלך עיכוב זה, ביצע התובע חיפוש ברכבו של הנתבע. לאחר ביצוע החיפוש ומשלא נמצא ברכב ממצא אשר הצדיק את המשך עיכובו או מעצרו של הנתבע, הוא שוחרר לדרכו.
3. אין מחלוקת כי מיד בסמוך לאחר החיפוש, התלונן הנתבע כנגד התובע במחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש) באשר להיעלמות סך מזומן של 18,000 ₪ מרכבו במהלך החיפוש. בעקבות התלונה נפתחה חקירה במח"ש במהלכה נחקר התובע ואף נערכה לו בדיקת פוליגרף באשר לגרסתו.
4. ביום 25/10/12 כחמישה חודשים לאחר פתיחת החקירה במח"ש, נשלחה לתובע הודעה ממח"ש בדבר סיום החקירה. במסגרת הודעה זו צוין כי עם סיום החקירה ולאחר בחינת חומר הראיות, נמצא כי אין מקום להעמדת התובע לדין פלילי בגין החשדות וזאת בשל "אין אשמה". אין מחלוקת שהנתבע לא ערער על החלטה זו על אף שיוּדע אודות זכאותו לכך.
5. לטענת התובע, הוא לא נטל מרכבו של הנתבע במהלך החיפוש כל סכום, כשבחירת הנתבע להתלונן עליו בפני מח"ש על גניבה לכאורה, נבעה רק מתוך רוע ליבו של הנתבע, והכל בכוונה לפגוע במשרתו של התובע ולבזות אותו ולפגוע בתדמיתו בקרב ממוניו ובני משפחתו. בשים לב לאמור, טען התובע כי התלונה למשטרה מהווה פרסום שיש בו משום לשון הרע ושאין בצידו הגנה לנתבע. בתוך כך, עותר התובע לחייב את הנתבע בפיצוי ללא הוכחת נזק בשיעור של 76,000 ₪ ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7 ו-7א לחוק.

טענותיו של התובע נתמכו בתצהיר בו פירט את הרקע והשתלשלות העניינים של האירוע ונקיטת הליך החקירה כנגדו במח"ש. לתצהיר התובע צורף תיק החקירה במח"ש שכלל, בין היתר, את הודעת הנתבע (המתלונן) וכן את חקירתו באזהרה של התובע. כן, צורפו לתצהיר פרסומים שונים של הנתבע ברשת הפייסבוק ואשר לטענת התובע יש בהם כדי ללמד על "השקפת עולמו" של הנתבע ביחס לשוטרים.

1. הנתבע מצידו, בחר שלא להגיש תצהיר מטעמו (ר' הודעת בא כוחו מיום 16/2/15 במסגרת בקשה מס' 8 בתיק). מכאן, שטענות ההגנה נלמדות למעשה מכתב ההגנה שהוגש (כשעל הטענות בסיכומי בא כוחו ארחיב בהמשך). נטען כי המדובר בתביעה קנטרנית של "שוטר בישראל כנגד אזרח" אשר התלונן בתום לב כנגדו כדין, לרשות מוסמכת המהווה גוף ביקורת שתכליתו בבדיקות תלונות כנגד שוטרים. כן, נטען כי הגשת התביעה דנן, הינה חלק מהחלטתו של התובע להתעלל בנתבע בכל דרך מאז הגשת התלונה נגדו, ובמסגרת זו נכללים גם עיכובים של הנתבע מצד התובע "חדשות לבקרים" ובילוש אחריו.

כן, נטען כי מיד לאחר החיפוש ברכב, גילה הנתבע כי המזומן שהיה מצוי בו בסך 18,000 ₪ "נעלם", וכי בתלונה למח"ש לא טען כי התובע הוא שגנב את הכסף אלא ציין כי עובר לחיפוש הכסף היה מצוי ברכב, כשלאחריו, לא היה הכסף ברכב. כל כוונתו של הנתבע הייתה שמח"ש "תבדוק את הפרשה", והנתבע לא ייחס לתובע כל עבירה. אילולא דיותם של הראיות, דינו של התובע היה נחרץ "באופן קשה וחמור", כך שהוא לא היה משמש היום כשוטר ותביעה זו כלל לא הייתה באה אל העולם. בנסיבות אלה, נטען כי הנתבע לא עוול כלפיו בלשון הרע, ואף לא בשאר העילות שנטענו. לחילופין, נטען כי נסיבות המקרה חוסות תחת ההגנות המעוגנות בחוק, לרבות היותה של התלונה פרסום מוגן, בין היתר, מכוח הוראות סעיף 15(8) לחוק.

1. דיון והכרעה:
2. לאחר שעיינתי במכלול חומר הראיות אשר הונח בפניי, מצאתי כי דין התביעה להתקבל במלואה.
3. כהערה מקדמית אציין כי הנני דוחה את ניסיונו של ב"כ הנתבע לטעון בסיכומיו, כי יש לראות את התובע כמי שלא הגיש כל ראיות, שעה שבין היתר, חומר החקירה החקירה ממח"ש לא הוגש באמצעות עורכו או באמצעות צירוף תעודת עובד ציבור רלוונטית. משעה שבמהלך חקירתו הנגדית של התובע, הוא הופנה והתבקש להתייחס על ידי ב"כ הנתבע למסמכים מתוך תיק החקירה שצורף – הרי שבעשותו כן, יש לראות בו כמי ש"הכשיר" את קבילותם של אותם מסמכים, והוא מושתק מלטעון עתה בעניין זה.

לגופן של מחלוקות;

1. השאלה הראשונה אליה יש להידרש הינה הכרעה בשאלה העובדתית, האם התובע נטל את סכום הכסף הנטען מרכבו של הנתבע במהלך החיפוש שביצע בו במסגרת העיכוב. אקדים ואדגיש כי במחלוקת עובדתית זו בין הצדדים, מצאתי לבכר באופן נחרץ את גרסתו של התובע לפיה לא שלח יד בכספים שהיו ברכבו של הנתבע (ככל שכלל היה סכום שכזה במועד החיפוש).
2. התובע תיאר את מהלך ביצוע החיפוש בתצהיר עדותו הראשית, ובמסגרת זו ציין, בין היתר, כי לפני ביצוע החיפוש בפועל (חיפוש שהנתבע הסכים לו), הוא דרש, כהרגלו, מהנתבע להוציא כל דבר יקר ערך שנמצא ברכב, כשבמקרה דנן השיב הנתבע בשלילה לדרישה זו (ר' סעיפים 10-12 לתצהירו). כן, הדגיש התובע כי במהלך החיפוש, דרש מהנתבע שיישאר עימו "בקשר עין רציף ויסתכל על החיפוש ברכב" (ר' סעיף 13 לתצהירו).

התובע ציין מפורשות כי הבחין על גבי הספסל האחורי של הרכב בתיק שחור (עליו כיתוב של "בי"ס לאנגלית") ולאחר ששאל את הנתבע לתכולת התיק, השיב האחרון כי אין בו כלום מלבד חוברת לימודים. התובע ציין כי פתח את התיק, הסתכל פנימה ודי היה בכך כדי להיווכח בתכולת התיק ללא צורך בהכנסת היד לתוכו (ר' סעיפים 14-17 לתצהירו).

1. לגרסתו זו של התובע, לרבות הדגשתו כי לא נטל כל סכום מזומן מרכבו של הנתבע במהלך החיפוש, מצאתי ליתן אמון מלא וזאת כמה וכמה נימוקים:
2. הלכה היא, כי הימנעות מכוונות מלחקור את התובע כבעל דין במסגרת חקירה נגדית, בנקודה מהותית השנויה במחלוקות הינה בעלת משקל לחובת בעל דין ותומכת במסקנה שגרסת בעל הדין בעניין זה נכונה וכי אין חולקים עליו בנקודה זו (ר' ע"א 260/82 סלומון נ' ששון, פ"ד לח (4) 253). לא מצאתי לסטות מכלל זה בענייננו, שעה שחקירתו הנגדית של התובע כלל לא התמקדה בטענות הנ"ל שהועלו בתצהירו, לרבות לעניין אלו הרלוונטיות לתיאור ביצוע מהלך החיפוש; למעשה כל כולה של חקירתו הנגדית של התובע, התמקדה בבקשותיו של ב"כ הנתבע לאיתור אחר "לשון הרע" במסגרת הודעתו של הנתבע במח"ש וכן בשאלה האם התובע ראה את "תלונה" (הראשונית) בפועל שהוגשה למח"ש ("תלונה" שעצם קיומה טיבה עוד אעמוד בהמשך).
3. חיזוק נוסף לגרסת התובע מצאתי אף לראות באי הצגתה של גרסה נגדית מצד הנתבע שעה שכאמור בחר האחרון שלא להגיש תצהיר עדות מטעמו (או כל תצהיר אחר). גם בעניין זה הכלל הפרשני הינו לחובתו, שכן נפסק כי בנסיבות בהן בעל דין אינו מגיש תצהיר שכנגד, יראה בית המשפט, בדרך כלל את העובדות, כמו שהן מפורשות בתצהיר הצד השני, כעובדות שאין חולקים עליהן (ר' ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793; ע"א 2877/92 עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 850).

שתי חזקות ראייתיות אלה לא רק שעומדות כל אחת בפני עצמה בנסיבות המקרה דנן, אלא שיש בהן אף לחזק אחת את רעותה.

1. בנוסף, יש לטעמי בהשתלשלות החקירה במח"ש שנפתחה כנגד התובע ואשר בסיומה הוחלט כאמור לסגור את התיק בהעדר אשמה, כדי להוות תמיכה נוספת בגרסת התובע כי לא שלח ידו בכספו של הנתבע במהלך החיפוש. זאת, אף בהתעלם מהעובדה המדברת בפני עצמה והיא החלטת מח"ש לסגור את התיק "בשל אין אשמה".

מחומר החקירה עולה (מזכר מיום 25/6/12) כי הנתבע הסכים תחילה להיבדק בפוליגרף לעניין גרסתו, אולם בהמשך הוא חזר בו מהסכמה זו, לאחר שבין היתר, חשש כי הדבר יפגע בו 'באם ייצא דובר שקר'. לא למיותר לציין כי דבר סירוב הנתבע לבדיקה, הובא לידיעתו של התובע (ביוזמת מח"ש), אולם נסיגה זו של הנתבע, לא גרמה לתובע, בסופו של יום, לוותר על הבדיקה (ר' מזכר מיום 26/6/12).

1. מכלול הנימוקים לעיל, מביאים אותי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובע על פני טענות ההגנה בענין זה, והנני קובעת כממצא עובדתי כי התובע לא נטל כל סכום כסף מרכבו של הנתבע במהלך החיפוש.
2. כפועל יוצא של קביעתי זו, הרי שנקודת המוצא הצריכה היא כי יש להגדיר את תלונתו של הנתבע כלא אחרת מתלונת שווא. על רקע זאת, אפנה לבחינת המישור המשפטי בנסיבות אלה, ובתוך כך לבחינת טענות הנתבע לעניין הגנת תום הלב העומדת לו.
3. הפסיקה עמדה על כך שהגשת תלונת שווא לרשויות, כשהמתלונן יודע שתלונתו אינה נכונה – מהווה הוצאת לשון הרע (כמו גם התרשלות): "הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה... פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שגרם" ר' רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר [פורסם בנבו] (25/12/03).
4. יחד עם זאת, אין חולק כי תהיה זו הגנה טובה לנתבע אם הגיש את התלונה לרשות המוסמכת בתום לב על יסוד עובדות מסויימות המקימות חשד סביר (ר' ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל' (1) 389).
5. לאור קביעתי לעיל, הרי שמבין ההגנות בהן מנסה הנתבע להיאחז, לרבות אלה המעוגנות בסעיף 15, החלופה העיקרית הרלוונטית לענייננו היא זו המעוגנת בסעיף 15(8) לחוק הקובעת כי:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

1. ...

...

(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה"

1. בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד ל"ו (2), 141, עמד בית המשפט על היקפו של תום הלב הנדרש כתנאי לתחולתה של ההגנה של הסעיף הנ"ל, בקובעו כי יש לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. כך, "אדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם יסתבר, כי אמונתו מוטעית היא שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו" (ההדגשות אינן במקורן - א. ר.).
2. במקרה דנן, לא זו בלבד שלא מצאתי כי יש בטענות ההגנה כדי להוכיח אמת בפרסום (לאור קביעתי כי התובע לא נטל את הסך הכספי הנטען), אלא שחזקת תום הלב לא עומדת לנתבע בנסיבות המקרה דנן.
3. התרשמותי הינה כי תלונת הנתבע למח"ש הוגשה מתוך מניע זר ופסול שכל כולו נעוץ ברצונו של הנתבע "לבוא חשבון" עם התובע, לכל הפחות, בגין אירוע העיכוב והחיפוש נשוא התביעה. מסקנתי זו נלמדת ונגזרת בראש ובראשונה מקביעתי העובדתית הנ"ל, ולפיה תלונתו של הנתבע כנגד התובע המח"ש הינה תלונת שווא, כשהדגש הינו בכך שעוד מלכתחילה היא הוגשה מתוך העדר אמונה של הנתבע באמיתותה ובכנותה. משמסקנתי הינה כי לא היה בתלונה זו כל אמת, הרי שהנתבע ניצל לרעה את מנגנון הפניית התלונות כנגד שוטרים במח"ש, ככלי ניגוח או נקמה בתובע.

מסקנתי זו אף מקבלת חיזוק מאימוץ גרסתו של התובע לפיה בסמוך לסיום החיפוש, הטיח בו הנתבע כי יתלונן עליו במח"ש כ-'אות נקם' בגין עצם בחירתו לבצע חיפוש ברכבו. בעניין זה אדגיש כי יפים נימוקי הקודמים אודות המשמעות הראייתית של אי חקירת התובע על חלק זה בתצהירו, והעדר גרסה נגדית מצד הנתבע בנדון.

1. אם לא היה די באמור, הרי שנתון נוסף שעשוי לחזק את הקביעה כי תלונת הנתבע למח"ש נבעה ממניע זר ופסול, ניתן למצוא בפרסומים השונים של הנתבע שצורפו במסגרת תצהירו של התובע. הגם שאין בפרסומים אלה התייחסות ספציפית לתובע ו/או לאירוע החיפוש נשוא התביעה, עולים גם עולים מהם, גישתו ועמדתו של הנתבע כלפי שוטרי משטרת ישראל (כשאחסוך מהקורא את תוכנם לאור הסלידה ושאט הנפש שיש להביע מהם). אציין גם בהקשרם של פרסומים אלה, כי אין לקבל את טענת ב"כ הנתבע לעניין אי קבילותם, שעה שלא הייתה ברשות התובע כל הזדמנות לעמת את הנתבע עם פרסומיו אלה או להגישם באמצעותו, שכן הנתבע בחר כאמור מסיבות השמורות עימו, שלא להגיש תצהיר וכפועל יוצא מכך לא להחקר נגדית.
2. בנוסף, מצאתי לדחות את ניסיונו של ב"כ הנתבע בסיכומיו להיבנות על חֶסֵר נטען בדמות אי הצגתה של "תלונה" מקדימה שיש בה ללמד על כך שהנתבע לא קשר מפורשות את התובע לגניבה. אין לי אלא להבהיר בעניין זה, כי ניתן ללמוד בבירור ש"הודעת אסף יצחק" שצוינה במזכר מיום 16/5/12 (שנערך על ידי "ראש צוות ירושלים"), הינה למעשה ההודעה שנגבתה מן הנתבע, זמן קצר קודם לכן; זאת ניתן ללמוד בנקל מכך שמהמזכר האמור נלמד שהוא נערך בסמוך לשעה 10:20 בעוד שסיום מועד גביית עדות הנתבע היה בשעה 9:41. מכאן, שברי כי הכוונה ש"הודעת אסף יצחק" הינה העדות האמורה שנגבתה ממנו והיא התלונה האחת והיחידה שלו בפני מח"ש. מכאן, המסקנה הצריכה היא שאין כל תלונה "נעלמה" שקדמה להודעה זו.

עיון בהודעה המפורטת של הנתבע מיום 16/5/12 במח"ש, לא יכול להותיר כל ספק ביחס ל"אצבע המאשימה" של הנתבע כלפי זהות ה"גנב". כך, עיון בהודעת הנתבע מלמד גם מלמד כי הנתבע התכוון במפורש להתלונן על כך שגניבת כספו, נעשתה על ידי התובע, הוא ולא אחר; במסגרת הודעתו במח"ש, מציין הנתבע, בין היתר, כי המזומן בסך 18,000 ₪ היה בתוך 'תיק בית ספר' כשדבר הגניבה התגלה לו לטענתו בעת שהגיע ל"סדר את החיפוש" ופתאום "ראה שאין כסף" (ר' ע' 1 שו' 6-11 להודעתו). הנתבע ציין מפורשת כי "שוטר אחד" הוא שביצע את החיפוש ברכב ובהמשך נקב מפורשות בשמו של התובע כאותו ה"שוטר", וציין כי למד את שמו מתג השם שהיה על מדיו, וכן תיאר אותו מבחינה חיצונית (ר' ע' 1 שו' 16-27 להודעה). כן, ציין כי לא חשש מהשוטר "שייקח את הכסף" (ר' ע' 3 שו' 127 להודעה).

משאין מחלוקת כי התובע הינו השוטר היחיד אשר ערך את החיפוש ברכבו של הנתבע, ומשעה שהנתבע טען מפורשות בהודעתו כי התובע הוא שערך את החיפוש – הרי שטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו לפיה - "אין פה כל תלונה כנגד התובע בעצמו, כי לקח כסף, אין טענה שהתובע גנב כסף, ואפילו לא במרומז" (ר' ע' 11 שו' 11) –מוטב היה שלא הייתה נשמעת כלל.

אם לא היה די באמור, הרי שמהות הטענה של הנתבע, נלמדת בנקל גם מטופס הבקשה "לקבלת מידע ממערכת נפגעי עבירה" עליו חתם הנתבע ביום 16/5/12, כשלצד פירוט האשמה צוין "גניבה".

1. הנה כי כן, המסקנה הצריכה מכל האמור, הינה כי בחירתו של הנתבע להתלונן על התובע כי גזל את כספו במהלך החיפוש ברכב, הינה פרי של מניע פסול הזועק לשמיים במקרה דנן. לא יימצא חולק כי בחירתו זו תביא לנקיטת הליך כנגד התובע, אשר יהיה כרוך בהשפלתו ופגיעה קשה בתדמיתו של התובע כאדם נורמטיבי וניקיון כפיו, ובמיוחד שעה שהוא משמש כשוטר שתכונה כמו ניקיון כפיים אמורה להיות נר לרגליו. חוסר תום הלב המשווע מצד הנתבע, שומט את הקרקע תחת כלל טענותיו של הנתבע לעניין תחולת ההגנות הנטענות, לרבות זו המעוגנת במסגרת סעיף 15 (8) האמור.
2. אפנה עתה לבחינת הפיצוי הכספי; על אף שהתובע טען בתביעתו גם להתגבשות עוולת הנגישה ועוולת הרשלנות, הוא ביסס בסופו של יום את הפיצוי המבוקש רק כפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם להוראות סעיף 7א לחוק.
3. מכל מקום, בפסיקה שהתוותה את השיקולים שיש להביא במסגרת פסיקת פיצויים בגין לשון הרע, נקבע, בין היתר, כי בית המשפט יתחשב בהיקף הפגיעה במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. כן, נקבע שהבחינה היא אינדיווידואלית כשאין לקבוע 'תעריפים', כשהתנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו (ר' רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510).
4. התובע עמד בתצהירו על החווייה המבזה והמשפילה שהסבה לו ולבני משפחתו תלונת השווא של הנתבע למח"ש, כמו גם המתח הנפשי שהתלווה לחקירה עד להודעה הסופית על ההחלטה לסגור את תיק החקירה נגדו. כן, עמד על הפגיעה שחש בשמו הטוב כשוטר אמין ומקצועי. לא למיותר לציין גם בעניין זה לא נשאל התובע דבר וחצי דבר במהלך חקירתו הנגדית.
5. לאחר ששקלתי את מכלול הדברים, ובשים לב להוראות סעיף 7א(א) לחוק המקנות לבית המשפט סמכות לפסוק פיצוי עד לכפל הפיצוי ללא הוכחת נזק שנקבע (100,000 ₪ בסך הכל), מקום בו הוכח כי הייתה כוונה לפגוע, מצאתי בנסיבות העניין כי יהיה זה נכון יהיה להיעתר לתביעה במלואה.
6. סוף - דבר:
7. לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבע לשלם לידי התובע סך של 76,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל . כן, יישא הנתבע בהוצאות התובע וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ו, 19 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.