1. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 22/10/12 נשרף רכב שביטחה התובעת (להלן: רכב התובעת) עת חנה בחניון שליד בית מגורים, וזאת כתוצאה מאש שמקורה ברכב הנתבעת 1 (להלן: רכב הנתבעת) שהוצת, ושהתפשטה לעבר רכב התובעת. הצדדים גם אינם חלוקים בדבר גובה הנזק לרכב התובעת.

התביעה הוגשה נגד הנתבעת 1 כבעלים של הרכב שהוצת ונתבעת 2 כמבטחת. כן הוגשה התביעה נגד הנתבע 3 שעל-פי פסק דין מרשיע של בית המשפט המחוזי בירושלים הצית באמצעות אחר את רכב הנתבעת.

2. ביחס לנתבעות 1 ו-2 המחלוקת היא אם לנתבעת 1 אחריות לנזקי רכב התובעת; ביתר דיוק אם ידעה הנתבעת 1 שרכבה מועד להצתה ולמרות האמור החנתה אותו באופן שסיכן באופן לא סביר כלי רכב אחרים שחנו באותו חניון לצידו.

ביחס לנתבע 3 עולה השאלה אם יש לו אחריות לנזקי רכב התובעת שעה שהוא עצמו לא הצית את רכב הנתבעת, אך קיים נגדו פסק דין מרשיע לפיו אחר הצית את רכב הנתבעת בשליחותו.

דיון ומסקנות:

אחריות הנתבע 3 לנזקי רכב התובעת:

3. נגד הנתבע 3 ניתן פסק דין מרשיע בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ (מחוזי-ים) 22693-12-12) בו הורשע בשריפת רכב הנתבעת באמצעות אחר. ערעור על הכרעת הדין נדחה בבית המשפט העליון (ע"פ 1727/14), וזאת הגם שהתקבל באופן חלקי ערעור על גזר הדין.

בדיון בפניי טען הנתבע 3 שהוא מודע לפסק הדין המרשיע בבית המשפט המחוזי בירושלים ולקביעות העובדתיות בו, אך הוא סבור שמדובר בפסק דין מוטעה. מעבר לטענה זו, לא הביא הנתבע 3 כל ראייה בפניי שיש בה לסתור את האמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים.

4. על-פי סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] מהווה פסק הדין שהרשיע את הנתבע 3 באחריות להצתת רכב הנתבעת, ראייה לכאורה בהליך בפניי, במובן זה שאם לא הוכיח הנתבע 3 אחרת, בית משפט זה אינו יכול לשנות את הממצאים והמסקנות של פסק הדין המרשיע. מכאן, מאחר שהנתבע 3 לא הציג בפניי כל ראייה נוגדת, אין מקום לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי בירושלים כי הנתבע 3 אחראי להצתת רכב הנתבעת 1, גם אם עשה כן באמצעות אחר.

5. מאחר שרכב הנתבעת הוצת בחניון שעה שלידו מכוניות חונות נוספות, הרי שעל-פי מבחן הצפיות - צפיות סבירה של הסיכון שבהתנהגות - היה מקום לצפות במקרה דנן כי אש שתוצת ברכב הנתבעת עלולה להתפשט לעבר כלי רכב נוספים שחונים על ידו. מכאן שהיה צריך הנתבע 3 או מי מטעמו שנשלח להצית את הרכב לצפות כאפשרות סבירה נזק למכוניות חונות בסמיכות לרכב שהוצת ולכן, בהתבסס על הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, אחראי הנתבע 3 לנזקי רכב התובעת שחנה לצד רכב הנתבעת שהוצת.

אחריות הנתבעת 1 או מי מטעמה לנזקי רכב התובעת:

6. על-פי עדות הנתבעת 1 איפשרה להוריה להשתמש ברכב שבבעלותה, שעה שהיתה בחופשת לידה (עמ' 3, ש' 8 וש' 23). בהתאם לעדותה נתנה את הרכב בידי הוריה כדי שיוכלו לתקן עבורה את המזגן ביום למחרת (עמ' 3, ש' 24). באופן זה עשו הוריה של הנתבעת שימוש ברכב בהרשאתה, בשליחותה ומטעמה. יוער כי לא נטען בכתב ההגנה או בסיכומים מטעם הנתבעות לעניין עצם שאלת אחריותה השילוחית של הנתבעת להתנהלות הוריה.

7. הורי הנתבעת החנו את רכב הנתבעת בחניה ציבורית של אחד הבניינים הסמוכים לבניין מגוריהם ברחוב הכינור במעלה אדומים, ולא בחניית הבניין בו הם מתגוררים ברח' הצלצל במעלה אדומים. הם החנו את הרכב ליד רכב התובעת לאחר שזה כבר חנה באותו מקום. בהתאם לעדות נהגת התובעת לא מדובר היה בפעם הראשונה בו החנו את הרכב באותה חנייה אלא עשו כן מספר פעמים (עמ' 2, ש' 9 לפרוט'). בהתאם לעדות נהגת התובעת בחירת הורי הנתבעת להחנות את הרכב דווקא בחנייה של בניין המגורים האחר, לא נבעה בשל העדר מקום חנייה בחניה הצמודה לבניין מגוריהם, מאחר שמדובר בחניונים מאוד גדולים שלא חסרות בהם חניות פנויות (עמ' 2, ש' 18).

8. בהתאם לעדותה של הנתבעת להוריה סכסוך שכנים ארוך ימים עם הנתבע 3. כחלק מאותו סכסוך היו במהלך השנים חילופי דברים קשים בין הורי הנתבעת לנתבע 3, לרבות טענה לתקיפה וכן טענה להצתת רכבו של אחי הנתבעת.

לטענת נהגת התובעת לאחר השריפה הגיעה למקום אמה של הנתבעת 1 שאמרה שהיא יודעת מי הצית את רכב הנתבעת וכי לא מדובר ברכב הראשון שלהם שהוצת (עמ' 2, ש' 4). הנתבעת 1 עצמה העידה כי הוריה בחרו שלא לחנות את הרכב בחזית בניין מגוריהם לאור הסכסוך עם הנתבע 3 ולכן חנו בחנייה אחרת (עמ' 4, ש' 2).

9. בנסיבות אלה טענת התובעת היא שהנתבעת 1 התירה שימוש ברכבה לאנשים מאויימים- הוריה וזאת בשליחותה, שאף ידעו שרכב שלהם הוצת בעבר. לטענתה, בחירתם של הורי הנתבעת 1 להחנות את הרכב בחנייה ציבורית ליד רכב התובעת מעידה על פזיזות, אדישות קלות דעת וחוסר איכפתיות לתוצאות המעשה וכי מאחר שמדובר בסיכון צפוי הרי שהיה עליהם לנקוט אמצעים למניעתו, כדוגמת חנייה בחניון מאובטח ו/או לחנות במקום מבודד.

מכאן טוענת התובעת לאחריותם של הנתבעות 1 ו-2 לנזקי התובעת.

מנגד טוענות הנתבעות 1- 2 האירוע לא היה בגדר סיכון צפוי וכי חנייה בחניון אחורי שאינו בחזית בניין מגוריהם היא ממילא אמצעי למניעת הסיכון. לטענתן, דרישת התובעת להחנות את הרכב בחניון מאובטח אינה רלוונטית באשר גם בחניון כזה יכול היה הנתבע 3 להצית את הרכב.

10. משמדובר בנזקי אש שהתפשטו מנכס מטלטלין שבבעלות הנתבעת, גם כשמקור האש במעשה פלילי של הצתה, קובע סע' 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חזקת רשלנות ומעביר את נטל הראייה לנתבעת שהאש התפשטה מרכבה, להראות שלא התרשלה בקשר למקור האש או התפשטותה, תהא סיבת האש אשר תהא (סע' 6 לפסק דינו של השו' אור לו הסכימה השו' שטרסברג-כהן בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה –חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 886. להלן: הלכת יער זאב).

בהתאם להלכת יער זאב הנטל עובר איפוא במקרה כזה אל הנתבעת להוכיח שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי; ואם מדובר היה בסיכון צפוי יכולה הנתבעת להוכיח שננקטו כל האמצעים הסבירים למניעתו, כדי שיוקנה לה פטור מאחריות.

11. כדי לענות על השאלה אם הצתת הרכב היא בגדר סיכון צפוי, אם לאו, יש לבחון את התנהלותה של הנתבעת או של הוריה שהורשו לנהוג ברכב ובעבורה וזאת על על-פי מבחן הציפיות. משמע, מקום בו נטענת כלפי הנתבעת או מי מטעמה טענת התרשלות, תוטל עליה אחריות רק מקום בו יכלה לצפות את הסיכון.

12. מהנתונים שהובאו בפניי עולה שהנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה במקרה זה.

אמנם אין מקום לדעתי לקבוע אפריורית כי הצתת הרכב היתה בגדר סיכון צפוי רק משום שמדובר בסכסוך שכנים מתמשך בין הוריה של הנתבעת לבין הנתבע 3, או כי מעצם ההצתה הקודמת של רכבו של אחי הנתבעת היה על הורי הנתבעת לצפות הצתה אפשרית של גם הרכב הנדון. ההנחה צריכה להיות כי הצתת רכב היא אירוע חריג שיש בו משום הסלמה חמורה ביחסים שבין שכנים ניצים עד כי הוא מהווה 'נקודת קצה' בהתנהלותו של מי מהם כלפי האחר. זאת ועוד ההצתה הקודמת היתה כ- 8 שנים קודם להצתה הנדונה, כך שספק אם עומדת לחובת הורי הנתבעת מעין חזקה ולפיה עליהם להמשיך ולצפות באופן תמידי את הסיכון של הצתה כפי שמבקשת התובעת למעשה להטיל עליהם.

13. ואולם, כדי שהנתבעת תעמוד בנסיבות המקרה הספציפי בנטל המוטל עליה לשלול התרשלות, כלומר לשלול היות ההצתה בגדר סיכון צפוי, הרי שהיה עליה להביא ראיות באשר למערכת היחסים הספציפית בין הורי הנתבעת לנתבע 3 ואופייה בסמוך למועד ההצתה, אשר שוללות צפיות של הסיכון האמור. כך למשל יש צורך לבחון אם אויימו הורי הנתבעת בידי הנתבע בסמוך להצתה. עוד יש לבחון אם אירוע ההצתה היה אירוע מפתיע לאחר תקופה שקטה ביחסים בין הניצים או שמא ההצתה היתה חלק מגל אלימות ששיאו בהצתה.

14. לא ניתן איפוא לשלול צפיות של הסיכון במקרה זה מבלי לבחון את אופי היחסים שבין הורי הנתבעת לנתבע 3 בסמוך להצתה. לאור כך היה על הנתבעת להביא לעדות את הוריה משהם עדים חיוניים לצורך הבהרת מערכת היחסים עם הנתבע 3, ובכלל זה מדוע בחרו להחנות את הרכב שלא בחניית בניין מגוריהם אלא העדיפו להחנותו בחניה מרוחקת מעט. עולה תמיהה אם חששו מהתנכלות כלשהי לרכב ואם העלו אפשרות של הצתה נוספת נגדם; ובהעדר עדותם הרי שלא ניתן לשלול צפיות הסיכון ומכאן התרשלות. לאור האמור משנמנעה הנתבעת להביא הורי לעדות, שעה שמדובר בעדים חיונים, ובייחוד משטענה הנתבעת כי הוריה ביקשו שלא לשתף אותה במלוא פרטי סכסוך השכנים (עמ' 3, ש' 18), הרי שיש בכך כדי לפעול לחובת הנתבעת (ע"א 641/87 קלוגר נ' אורט ישראל בע"מ, פ"ד מד(1) 245, ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651).

15. לאור האמור משהנטל הוא על הנתבעת להוכיח כי ההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי; וכי זו לא הביאה כל ראייה מטעמה לעניין זה ובכלל זה נמנעה מהבאת הורייה כעדים חיוניים, הרי שלא שללה את חזקת ההתרשלות לפי סע' 39 לפקודת הנזיקין.

למעלה מן הצורך יוער כי ממילא גם לא הובאה כל ראייה לגבי אמצעים שננקטו למניעת הסיכון.

מצאתי כי הנתבעת 1 לא שללה התרשלות שלה או של מי מטעמה ביחס לנזקי האש ברכב התובעת, יש לקבל את התביעה נגד הנתבעות 1 ו-2.

תוצאה:

16. אשר על כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 6,320 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. כן יישאו הנתבעים באגרת בית משפט (372 ₪), שכר העדה (700 ₪) ושכ"ט עו"ד 1,500 ₪.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ו, 09 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.