10 מאי 2015

1. בתביעה שבפנינו עותר התובע, עו"ד, לחייב הנתבעת, עו"ד שעבדה במשרדו כשכירה, לפצותו בגין "שימוש ביצירותיו המקוריות", אותן העתיקה שלא כדין.

עותר התובע לחיוב התובעת בפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים בסך 50,000 ₪, בפיצוי בגין הפרה חוזית בסך 50,000 ₪ ובפיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט בסך 150,000 ₪.

התובע העמיד תביעתו "על סכום מצומצם" של 40,000 ₪.

התובע, עו"ד עצמאי משנת 2002, יצר בעמל רב ולצרכי משרדו בלבד, פורמטים של כתבי טענות ("היצירות"), עבור לקוחות המשרד שבהם מטפל הוא.

הנתבעת הועסקה במשרדו כשכירה, מ-21.2.10 עד לפיטוריה ב - 4.7.11, כשבין הצדדים נחתם הסכם ביום 4.3.10 (החובק 28 עמודים; "ההסכם").

כחלק בלתי נפרד מעבודתה ולשם ביצוע משימותיה, היתה לנתבעת גישה מלאה וחופשית ליצירותיו, כשבדיעבד הסתבר כי ניצלה את האמון שניתן לה, העתיקה וגנבה את יצירותיו, כולן או מקצתן.

חודשים מספר לאחר שסיימה עבודתה במשרדו, תוך כדי שימוש סטנדרטי ב"נט המשפט" התגלו העוולות וההפרות היסודיות בגינן הוגשה התביעה.

כך בקטגוריה של "מסמכים שלי מהשבועיים האחרונים" נמצאה בקשה בתיק פש"ר 17592-11-11 ("תיק קנדל") – כשתיק זה כלל לא בטפול משרדו ושם המבקש לא היה מוכר לתובע.

התובע "פתח המסך החשוד" וגילה כי מדובר ביצירה מקורית שלו שהועתקה ע"י הנתבעת, שהוגשה ללא ידיעתו והסכמתו בנגוד להתחייבויותיה.

היצירות המועתקות הינן בקשה למתן צו כינוס והכרזת פש"ר ותצהיר הסתבכות כלכלית וכלל ביטויים מייצגים המאפיינים את סגנון כתיבתו המקורית והייחודית של התובע, תוך שילוב מסיבי של סעיפים המועתקים באופן כמעט זהה לחלוטין, מבנה צורני זהה וכיוצ"ב ("הבקשה" "התצהיר"; ב 1, 2 לתביעה, בהתאמה). התובע מצרף עותקים מדוגמאות המעידות כי "מדובר ביצירות מקוריות של התובע עצמו" (ג1 – 4).

טוען עוד התובע כי בדיקה שערך, העלתה כי קנדל היה לקוח פוטנציאלי של משרדו, כשביולי 2010 מסרה לו הנתבעת כי קנדל מעוניין להיות לקוח המשרד ואף החתימה אותו על יפוי כח למשרד, אך שבועות אח"כ הודיעה כי התחרט ואינו מעונין בייצוגו ע"י הנתבעת או התובע. התובע לא פגש את קנדל והאחרון לא שילם למשרדו דבר, וממילא, הנתבעת לא נדרשה לטפל בעניינו בהיותה עובדת במשרד התובע.

בהעתקת היצירות הנ"ל, יש משום גניבת קניין רוחני, הפרה מכוונת של זכויות יוצרים, שימוש פסול ביצירות, תוך שימוש ללא קבלת רשות מיוצרן, ניסיון ברור ומובהק של הנתבעת להתעשר על חשבונו לא במשפט ולמטרה מסחרית מובהקת ותוך הפרת ההסכם, כשהנתבעת התחייבה שלא "לעשות שימוש במידע שרכשה מהתובע ... במשך תקופת העסקתה ... ובמשך 5 שנים אחריה".

מציין עוד התובע כי בין הצדדים הליך המתנהל בביה"ד [6265-01-12; תביעת הנתבעת כנגד התובע ("התביעה הראשונה"). לא נתייחס לטענות שהעלה בהקשר לתביעה זו, משאינה להכרעתנו].

התובע מפנה לת.א (ת"א) 38116/05 עו"ד קלדרון יעקב נ' עו"ד גלון אלון, בו נקבע כי קיימת הגנת "זכות יוצרים" לכתב טענות, שהעתקתו היא הפרת הזכות. כן הפנה לסעיף 48, 47, 11, 4 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 ("החוק") ולע"א 8485/08 The Fa Premier League Limited נ' המועצה להסדר הימורים בספורט; רע"א 108/04 קידמה בע"מ נ' גדי אבקסיס, מפי כבוד השופטת ע. ארבל; ע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין נ' עין טל 1983 בע"מ; לסעיפים 14.5, 14.4, 13.1 להסכם ולסע' 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979; רע"א 15768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ; ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' שמואל הרר.

2. בהגנתה עתרה הנתבעת לדחיית התביעה הקנטרנית, שאין בה דבר חוץ מנסיון לאיין את תביעתה (התביעה הראשונה).

בניגוד לרושם שמנסה התובע לצייר – "אין מדובר ב"יצירה", פרי מחשבה רבה והשקעה מיוחדת יוצאת דופן של התובע".

"המדובר בפתיח שיגרתי של כל כמעט בקשה", למתן צו כינוס לחייב שאינה מיוחדת, אינה מייחדת או מבדילה אותו מאלפי בקשות אחרות דומות. עיון בתוכן הבקשה מעלה כי אין מדובר בעיבוד מיוחד/גיבוש חומר גלם/השקעת ידע, עמל או יצירתיות – המייחדת הבקשה מכל אחרת.

הנתבעת מפנה לת"א (מחוזי י-ם) 7417/05 משרד עו"ד סורוקר – אגמון נ' עו"ד ארטמן. אין בבקשה, שהתובע מנסה לציירה כ"יצירה עפ"י עמלו", לא איכות, לא ערך ממשי כלשהו בבחינת האשמה קולקטיבית כנגד כל עוה"ד בישראל המשתמשים במשפטים שגרתיים מעין אלה.

גם הטענה כי הנתבעת העתיקה התצהיר, גם אם היא נכונה, אינה כדי העתקת יצירה ספרותית שהתובע הקדיש לה מחשבה יוצאת דופן המייחדת ממאות ואלפי תצהירים כאלה.

בכל התביעות שהוגשו בעילה של העתקה ספרותית, דובר בכתבי טענות יוצא דופן שניתן היה לראות בהם יצירתיות מיוחדת וזמן רב שהושקעו – מה שאין כן כאן.

נטען כי התובע העתיק הפורמט מבקשות דומות המוגשות כדבר שבשגרה לבתי משפט של פש"ר.

משנחשפה הנתבעת, כשכירה בשירות התובע, לפורמטים ולכתבי טענות שבשימוש משרדו אינו יכול לטעון כי אינה רשאית להשתמש בפורמט דומה לעבודתה, כשבמהלך עבודתה אצל התובע ערכה עשרות בקשות בפורמט דומה, הכניסה בהם שיפורים ותוספות שונות, מה שהפך לחלק מכישוריה ומהידע והניסיון שצברה, שהפכו לחלק מקניינה.

לתובע אין "יצירות", לא מדובר בהעתקת כאלה ואף לא ב"סגנון כתיבתו המקורית והייחודית", והנתבעת לא גנבה אותן או ניצלה האמון שניתן בה וממילא לא הפרה ולא עוולה, ולא העתיקה במזיד.

ההגבלה הנטענת בהסכם העבודה, אינה חוקית, אין מדובר ב"סוד" או ב"חשיפת מידע", קנדל לא היה לקוח משרדו של התובע.

בת"א 38116/05 אליו הפנה התובע – מדובר היה בכתב טענות בקניין רוחני, המחייב השקעת זמן, יצירתיות ומשאבים – מה שאין כן כאן.

3. ביום 24.3.14 התקיים דיון מוקדם בפני כבוד השופט ת. סילוורה בהחלטתו

מ- 4.5.14 הועבר ההליך להוכחות.

התובע הגיש תצהיר ע.ר. מטעמו החוזר על הנטען בתביעה (תוך שאזכר כי בתביעה הראשונה ניתן פס"ד, עליו הגיש ערעור).

הנתבעת הגישה תצהירה בו חזרה על טענותיה, הבהירה כי היתה לה תיקיית מאסטרים במחשב לה, שהתובע ביקש שתעדכן ותערוך אותם בתיקיה חדשה שפתח עבורה במחשב במשרדו.

עוד הפנתה לכך כי מדובר במסמכים בעלי אופי דומה, בכל בקשה ותצהיר לצו כינוס נכסים, כפי שנקבע בטפסי הכנ"ר, וכדגש שנותנים בתי משפט של פש"ר.

ביום 12.2.15 התקיים בפנינו דיון הוכחות. לבקשת ב"כ הנתבעת נחקר בקצרה התובע. התובע ויתר על חקירה נגדית של הנתבעת. בתום הדיון סיכמו הצדדים בקצרה טענותיהם.

4. ולהכרעתנו -

א. נסיוננו לקבל מהתובע (שבדיון ההוכחות לא היה מיוצג ע"י עו"ד, בשונה מהגשת התביעה ומדיון הקד"מ) מענה לערכו של כ"א מרכיבי התביעה, לסכום שנקבע לצרכי אגרה – לא צלח.

ויובהר – בנסיבות אלה, משעתרה התביעה ל- 50,000 ₪ בכ"א מ- 3 הרכיבים, הרי לכל היותר, יכול שיקבע בפסה"ד אך חלקו היחסי מתוך הסך שנתבע לאגרה (קרי: בכל רכיב 1/3 מ-40,000 ₪) [ראה בר"ע 159/08; רע"א 7602/11].

צר לנו כי לא מצא התובע להבהיר כמתחייב, ולו בראשית הדיון.

ב. בטרם נכנס לעובי הקורה – מצאנו להעיר עוד:

התובע נמנע מלהבהיר עיתוי הגשת התביעה.

לא נעלם מעינינו כי הנתבעת הגישה נגדו את התביעה הראשונה עוד בחודש ינואר 2012 (לאחר שעבודתה הופסקה בהודעת התובע מ- 2.6.11 בהודעה בת 60 יום, כשעבודתה הסתיימה ב-2.8.11 )כך, בפסה"ד בתביעה הראשונה). מעניין לציין בהקשר זה כי התובע טען כי יומה האחרון של הנתבעת בעבודתה לאחר שפוטרה היה 4.7.11 (ס' 12 בתביעה) כשהנתבעת טענה בהגנתה כי תאריך סיום עבודתה היה 1.8.11 (ס' 20). אעפ"כ, התביעה דנא הוגשה כאמור רק ביוני 2013, ולאחר שההליך עליו "מבוססת" התביעה (פש"ר 17592-11-11), נסגר עוד ב- 9.2012.

"מעניין" אמרנו, שהרי היה על הנתבעת לדווח למערכת הנט לאתר לשכת עוה"ד – כי אין היא עוד חלק ממשרדו של התובע, שאחרת כאמור, לא היה "מתברר" לתובע, אגב עיון בנט, כטענתו ...

שבנו ועיינו בהליך הפש"ר והנתבעת מעודכנת בו, כב"כ החייב, במשרדו של התובע ובכתובתו ... אין תימה איפוא כי התובע נחשף למסמכים בנט המשפט.

התובע אינו נותן פרטים מדויקים, מתי בדיוק "למד באקראי" על הליך הפש"ר. התייחסותו לעיתוי הגילוי מאד מאד "עמומה" – הגם שנקל היה להוכיח ענין זה ובקלות.

גם אמירתו כי "מבדיקה נוספת שנערכה על ידו בטרם הגשת התביעה עולה ..." כי החייב היה לקוח פוטנציאלי של משרדו, ואף שמסרה לו ביולי 2010 כי הוא כזה ואף החתימה אותו על י"כ לטובת משרד התובע – אף אמירה זו (וה"בדיקה") – לא ממש "הובהרו", ודאי לא עיתויים.

אכן, אין לדבר חשיבות רבה להכרעתנו בתביעה דנא, אך יש בו כדי העלאת תהיות לא מעט, להתנהלותו של התובע.

יש לדברינו חשיבות להוכחת הנטען בתביעה, כפי שיפורט להלן.

עוד מבקשים אנו לציין כי לא נהיר לנו לשם מה נדרש התובע, בח.נ. לשאלת כבוד ביה"ד שניתן בתביעה הראשונה – נציין רק כי להליך דנא, אין כל משמעות, בכל הכבוד, לכך כי התובע נמנע מלקיימו, הגם שלא הגיש בקשה לעיכוב בצוע והגם שהגיש ערעור בגינו. ומנגד, ולמצער, תמוהה "הנמקתו השלישית" בתשובתו (עמ' 6 שורות 19 – 22).

ג. התובע לא ממש הוכיח כי עסקינן ב"יצירה" שלו, שהשקיע בה מחשבתו, משאביו, יצירתיות, מיוחדות וכיוצ"ב, או כי מדובר ב"פורמט" שיצר בעמל רב ולצרכי משרדו בלבד.

לא הוכח כי מדובר ב"ביטויים מייצגים המאפיינים את סגנון כתיבתו המקורית והיחודית" ואף לא כי בתיק קנדל הועתקו סעיפים/מבנה צורני וכיוצ"ב.

גם הגשת נספחי ג' לתביעתו – אין בה להוכחת הנטען.

כך ג 1 הינו בקשה (בתיק שלא פורט מספרו, שהוגשה ככל הנראה ב- 2010), כשעסקינן בב"כ החייב, במינוי מטעם לשכת הסיוע המשפטי, הכולל שם הנתבעת, כשעל הבקשה חתום התובע. כך ג2 תצהיר החייב (תצהיר אותו אימתה הנתבעת ב- 20.7.10) כולל פירוט החובות וטענות החייב ודאי דומות הן.

כמותב שאינו עוסק בתחום הנדון, אך ברי כי התוכן הוא כמפורט ("נֶהי" הפונה לרחמי ביהמ"ש) , משמיועד כולו לקבל "הגנת" ביהמ"ש של פש"ר לחייבים, החייבים סכומים רבים, גבוהים בהצטברותם, לגופים רבים – כך שיפסקו נגדם הליכי הוצל"פ /מימוש למיניהם. ממילא, ברי כי התוכן והניסוח הסכמטי יהא דומה ואף זהה.

נספחי ג' 4 – 3 אף הם תצהירי חייבים בדבר הסתבכות כלכלית בבקשת פש"ר, אומתו ע"י עו"ד יוסף מוזס באוקטובר ובאוגוסט 2009 (בהתאמה). אין לדעת באלו תיקים הוגשו ואף לא כי עו"ד מוזס היה עובד משרדו של התובע ...

גם אין בפנינו ראייה כי עו"ד מוזס השתמש בפורמט מוכן, שהכין התובע (ומתי) ולמצער, מתי חדל" להיות מיוחד לתובע (אם היה בכלל אי פעם מיוחד לתובע). אין די לטעמנו בטענת התובע בנספחים עת כינה את נספחי ג' "יצירה מקורית של התובע" – ודאי כשלא כך הוכח ואף לא כל הנדרש והמתחייב לטיעון זה, שרק נטען ככזה, בתצהירו של התובע.

אגב כך, "חסד" עשתה הנתבעת עם התובע עת הציגה לו שאלות (הגם בודדות) בח.נ. תוך עימותו נקודתית עם היסודות המחוייב כי יוכחו, כבסיס לתביעה – דא עקא, חרף כך, כל שידע להשיבנו התובע כי "ככל שידוע לי" הבקשה (ג) שונה מאלפי בקשות שמוגשות כדוגמתה לבתי המשפט. התובע לא הוכיח בקשות אחרות (שלדעת התובע מוגשות), של עו"ד אחרים, אליהן לדבריו נחשף ... ממילא, לא הוכיח "מיוחדות" בקשותיו.

לא הוכחה מיוחדות (יצירתית מקורית) בסדר, בניסוח או בלשון (ואף לא בכולם יחדיו כמקשה אחת).

כך, טועה התובע לסבור כי היה על הנתבעת "להשכיל" ולהציג "ולו כתב טענות אחד שנוסח בצורה זהה על ידי עורך דין אחר מבין 60,000 עורכי דין שעובדים במדינת ישראל ..." – על התובע להוכיח את טענותיו והנתבעת שמא, בהבנתה כי לא כך, לא מצאה לנסות להפריכן ע"י מסמכים אחרים כלשהם (ולא ממש נהיר לנו, הכיצד ב"מערכת הנט, "נקל" היה כך ...). בל נשכח כי לא התהפך הנטל, אך משטען התובע להיותם של כתבי בי דין הנדונים (ג) – "יצירה מקורית".

ועוד מעדותו – העובדה כי כעו"ד עצמאי משנת 2002 – "במהלך השנים הלכתי ושדרגתי את כתבי הטענות ..." לרבות הבקשה והתצהיר הנדונים – אפילו הוּכחה (ולא היא) – אין בה כדי להוכיח "יצירה מקורית" – משיותר מהכל, מלמדת היא על משמעות הנסיון המקצועי, באמצעותו מתפתח כל מי העוסק בעניין/בתחום מסוים.

ד. מסקנתנו מכל האמור – כי לא הוכחו טענות התובע בהבט הפרת זכויות היוצרים בהגשת הכתבים (ב' לתביעה), שהנתבעת כמייצגת החייב, הגישה לבימ"ש של פש"ר (מחוזי מרכז).

בל נשכח בהקשר זה כי לא נסתרה טענת הנתבעת לתיקיה עמה הגיעה ושינויים כאלה או אחרים שנערכו בתיקיה, כאמור, עניין שבא לידי ביטוי גם בתביעה הראשונה (ראה עמ' 2 לפסה"ד, סעיף 6) אגב כך, ראוי לציין כי לא הוכח "שיפור" "היצירה המקורית" של התובע ולו לאחר פנייתו הנזכרת לנתבעת (דוא"ל מ 12.3.11; שם), כשאין לשכוח כי 3 חודשים אח"כ הוציא לה הודעת פיטורין, בין היתר לאור העדרויותיה ... (שם).

העובדה הנטענת כי מדובר "בהעתקה", אינה יוצרת חזקה למקוריות או ל"מיוחדות" ל "יצירה" ואף אין בה להעביר נטל ההוכחה.

כך גם, לא ממש נהיר לנו מהן טענות העובדה שהועלו בסיכומי הנתבעת, שביקש התובע בסיכומי תשובתו – כי נתעלם מהם ...

שבנו ועיינו בסיכומי הנתבעת – ולא מצאנו כאלה. טענות או הבהרות לאיבחון בין קביעות שונות, המתבססות על שנקבע בהלכה ספציפית – לא נדרשו, כמובן, לטיעון עובדתי בענייננו.

[אגב כך, ובמאמר מוסגר, בענייננו, הנתבעת בתצהירה, הגם קצר, מתייחסת עובדתית לשוני בין עניינה לפסה"ד אליהם הפנה התובע - דברים שוודאי לא נסתרו, משלא ביקש התובע לחוקרה].

כך, ולא מצאנו להכביר מלל רב נוסף בהקשר זה – עולה מהפסיקה שהובאה בפנינו, מעבר לכך שלא הוכח כמתחייב עובדתית – כי בעובדות ובראיות שבפנינו די לקביעה כי אין למצוא בבקשה ובתצהיר משום "יצירה" בגינה יש לחייב הנתבעת, כביכול, הֵפרה "זכויות היוצרים" של התובע.

כמדומה, עיון בפסה"ד בעניין עו"ד סגל (בימ"ש מחוזי חיפה; ע"א 40319-02-10),לכשעצמו – מוכיח דווקא מדוע דין התביעה בהקשר זה – דחייה.

ה. הפרת הסכם ועשיית עושר ולא במשפט

גם בעניין זה טועה התובע בסיכומיו בטיעוניו, כביכול, אין בפי הנתבעת הגנה של ממש בהם.

לא הוכחה זכות קניינית של התובע בנספחי ג', זכות שהיא מוגנת, מעבר לחשיפה כללית של עו"ד במהלך עבודתו, העובד במשרד התובע ועושה שימוש בנוסחים רלוונטיים להליך – שהפכו, אף לו עסקינן (ולו הוכח כי עסקינן) ביצירה מקורית של התובע, לחלק מהידע/הניסיון של הנתבעת, ודאי לא נסתר כי ערכה עשרות מסמכים כדוגמת הנדונים, בעת עבודתה במשרד התובע, תוך שיפורים ותוספות – מה שוודאי מאיין טענות התובע, גם בהקשר לעילה שבפרק זה.

כך, הכחישה הנתבעת עוד בהגנתה, הטענות לעניין הפרת ההסכם. בהקשר זה עיינו בהסכם ולהלן נתייחס ב"קציר האֹמר" לעולה ממנו:

ראשית, פרק 6 מסדיר הנוהל בתיקים פרטיים של הנתבעת.

בהקשר זה לא ניתנו פרטים יתרים, בהתייחסות להבאת קנדל כלקוח (פרטי) עוד בעת עבודתה של הנתבעת במשרד התובע.

שנית, ניכר בהסכם כי מדובר (בו) בהעתקה כזו או אחרת, תוך שלא ממש נעשה ("בשינויים המתחייבים") מנוסח קיים (לתובע?) (ראה ס' 8.7 לדוגמא).

שלישית, ולמעלה מן הצורך, יש בהסכם (לא רק בהקשר לענין הנדון בתביעה זו) יותר מהוראה אחת, שאינה עומדת בקנה אחד עם הוראות הדין.

רביעית, נקבע כי על הנתבעת להשתמש בכל כישוריה, ידיעותיה וניסיונה ברמה גבוהה ויעילה לבצוע תפקידיה במשרד התובע.

חמישית, והעיקר – סעיף הסודיות (ס' 13) וסעיף אי התחרות והגנה על זכויות קניינית". (ס' 14) – באופן בו הם מנוסחים, "כבר מזה עידן"

שאין בהם ליתן הגנה, כניסוח התביעה וההסכם. [ ונבהיר – מידע מוגן הוא מידע "סודי", שאינו נחלת הכלל, שאינו נגיש לעוסק באופן שגרתי ושנקבעה התניית הגנה בת תוקף לשמירתו].

לו עסקינן היה ב"סוד מסחרי" או ב"חומר חסוי" שנלקח מהתובע – היינו נדרשים אכן, במכלול התניות שבהסכם – לקבוע כי אין מקום ליתן משקל להוראות שבסעיפים הנ"ל, בהיות התניות ההסכם בלתי חוקיות (כטענת הנתבעת).

וודאי וודאי כך, כשאין בפנינו בהסכם אזכור כלשהו "ליצירות המקוריות והיחודיות", שטען להן התובע ...

הנה כי כן – אין בפנינו כי בייצוגו של קנדל בבקשה לצו כינוס הנזכרת ובנוסח הבקשה והתצהיר שהגישה הנתבעת, כי נטלה קניינו של התובע, פגעה בסודיות, או פעלה באופן אחר האסור עליה, ובתמצית, לא הוכח כי הנתבעת הפרה התחייבויותיה שבהסכם.

ועתה לעילת "עשיית עושר ולא במשפט" – בפסק דינה של כבוד השופטת וסרקרוג (ענין סגל הנ"ל) נקבע שיש ובהעתקת/חיקוי של "מוצר" שאינו מוגן עפ"י החוק – יכול שיהא "נפגע" זכאי לפיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט.

דא עקא, כאמור, לא הוכחה בפנינו "יצירה" שיצר התובע, מיוחדותה, מקוריותה, השקעה שהשקיע, גם לא צורנית (ודאי מול המתחייב מהוראות הדין לבקשה ולתצהיר, כמפורט בתקנות; ראה גם נספח לתצהיר הנתבעת).

ואגב, בכותרת הבקשה שהגישה הנתבעת בהליך של קנדל- מופיע האזכור "טופס תקנה" – משמע, זכות היוצרים, לכאורה, "שייכת" לא לתובע ... (ובהקשר זה – משום מה, בנספחי ב' שצורפו לתביעה, נשמטה הדפסה זו ...).

אלא שבענייננו, לא הוכח כאמור "מיוחדות" הכתבים והיצירתיות של התובע, או כי הוא "יצר" המסמכים הנדונים, וממילא אף לא הזיקה, כולל הפגם שדבק בהתנהגות הנתבעת, או "הנטילה" (ופסלותה).

ויובהר – התובע מיעט ליתן פרטים בדבר היות קנדל "לקוח פוטנציאלי" – ולטעמנו, לא בכדי, מחד ומאידך, הצהירה הנתבעת על גובה שכ"ט שהוסכם בינה לבין קנדל.

הנה כי כן ולאחר ששקלנו כל הנתונים דלעיל – נדחות אף עילות אלה שבתביעה.

ו. סיכום

התביעה על כל עילותיה ורכיביה – נדחית.

אין חולק, וכך גם כהתרשמותנו, כי התביעה אכן הוגשה באופן קנטרני, כביכול, על מנת להוות "משקל נגד" לתביעת הנתבעת כנגד התובע, (התביעה הראשונה) וכשלא הובהר מדוע לא "נמצא" להגיש תביעה שכנגד.

לאחר ששקלנו הנטען בתביעה, הראיות שבפנינו ותוצאתה – ומנגד, כי נחסך זמן שיפוטי יקר (עת וויתר התובע על חקירת הנתבעת ונחקר קצרות בח.נ.) ישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך 2,000 ₪ ובשכ"ט ב"כ בסך 2,500 ₪, סכום שישולם בתוך 30יום – אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, יא' ניסן תשע"ה (10 מאי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

נחתם ע"י נ.צ. ביום 10.5.15

קלדנית: שני נעמן + אורית משולם.