מבוא

1. בתביעה שלפני מבקש התובע כי בית המשפט יתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של חברה אשר הייתה בבעלותו ובניהולו של הנתבע, מסך ההתאגדות יורם והנתבע יחויב באופן אישי בחובותיה כלפיו, וזאת, בין היתר, מכוח חוב פסוק, בסך כולל ונטען של 206,582.3 ₪.

העובדות וטענות הצדדים

1. התובע מנהל עסק לביצוע עבודות חשמל. במהלך חודש מרץ 2005 התקשר התובע עם חברת חיימוביץ הנדסת חשמל בע"מ, אשר הנתבע הינו מנהלה ובעל מניותיה (להלן: "החברה"), בהסכם לביצוע עבודות חשמל, כקבלן משנה של החברה.
2. התובע טוען כי הוסכם שיקבל שכר עבודה יומי וכי מועד תשלומו יהא "שוטף + 60".
3. חרף המוסכם וחרף העובדה כי בצע את עבודתו כדבעי, לא שולמה לו תמורת העבודות, על אף שהחברה קבלה את תמורתה, מיזם הפרויקט בו בוצעו העבודות.
4. התובע טוען כי נמסרו לידיו המחאות מעותדות, באיחור ניכר ממועדי התשלום המוסכמים ובנוסף, בוטלו המחאות; לימים, נמסרו תחתן המחאות אחרות, אשר אף הן לא שולמו.
5. בשל אלה, בתאריך 10.5.2006 קיים התובע פגישת עבודה עם הנתבע, במהלכה הגיעו הצדדים להסכמה בדבר חוב החברה בגין חודשים ינואר – אפריל 2006 וסוכם כי זה יעמוד על סך 60,959 ₪. עוד נטען, כי סיכום זה הועלה על הכתב על ידי הנתבע (להלן: "רישום החוב המוסכם").
6. חרף המגעים בין הצדדים, החוב לא הוסדר ונותרה יתרת חוב בגין החוב המוסכם בסך 40,959 ₪, וכן, בנוסף, סך 63,202 ₪, בגינו ניתנו המחאות, אשר חוללו בהיעדר פירעון.
7. חרף פניות התובע לרבות במכתב מיום 14.5.2006, לא שילמה החברה את חובה.
8. התובע מפרט בתביעתו הליכים משפטיים שננקטו נגד החברה בקשר עם החוב ובכללם שני תיקי הוצאה לפועל, כל אחד בגין שתי המחאות, וכן תביעה כספית בסך 77,560 ₪ (ת.א. 5307/06, מיום 20.7.2006 – להלן: "התביעה נגד החברה").
9. כעולה מהתביעה נגד החברה, החוב נכון למועד הגשתה, עמד על סך 124,161, אשר כלל את יתרת החוב בגין החוב המוסכם, בסך 40,959 ₪ וכן יתרת חוב בגינה היו בידי התובע המחאות שחוללו בהיעדר פירעון. הואיל ובעת ההיא הוגשו לביצוע המחאות שהוצגו לפירעון וחוללו בסך 46,601, עמד סכום התביעה כנגד החברה, על סך 77,560 ₪.

1. בתאריך 5.10.2006 ניתן נגד החברה פסק דין בהיעדר הגנה, במסגרתו חויבה החברה בסכום התביעה (77,560 ₪), בשכ"ט ובהוצאות (להלן: "חוב החברה" או "פסק הדין").
2. כנטען, במסגרת הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב החברה, ננקטו עיקולים אצל צד ג' הקשור לחברה - חברת לוחות יובל י.א. בע"מ (להלן: "לוחות יובל"). במסגרת הליכים אלה נחקר מנהל החשבונות של לוחות יובל. מחקירתו של זה עלה, כי לוחות יובל שמשה כמעין מערכת סליקה לחובותיה של החברה, עת לקוחות החברה שילמו ללוחות יובל כספים שחבו לחברה ומאידך, לוחות יובל שילמה מכספים אלה, סכומים שונים לספקי החברה ועובדיה; התובע טען כי תשלומים אלה בוצעו באופן סלקטיבי ותוך העדפת נושים.
3. במסגרת הליכים אלה כנגד לוחות יובל, חויבה לוחות יובל בתשלום סך 36,600 ₪, שכן כפי שנקבע, לוחות יובל פעלה בניגוד לצו העיקול שנתקבל בידיה (החלטת כבוד הרשם לרנר מתאריך 3.6.2010); התובע מאשר כי סך זה שולם לידיו. מעבר לכך, לא צלח התובע לגבות את חוב החברה.
4. עוד נטען, כי בתאריך 4.7.2006 גילה התובע כי הוקמה בידי הנתבע חברה אחרת בשם "חיימוביץ ובניו הנדסה בע"מ" (להלן: "החברה החדשה"), כאשר הנתבע הינו הרוח החיה מאחורי פעילותה. נטען כי פעילותה של החברה הועתקה על ידי הנתבע לחברה החדשה, תוך ריקון החברה מנכסיה ואף בשל כך נמנע מן הנתבע לגבות את חובו.

סכום התביעה

1. לאור אלה, עותר התובע לחייב את הנתבע בתשלום סך 206,582.3 ₪ המורכב מסך פסק הדין כנגד החברה - סך 77,560 ₪ - בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ובסך הכל - 160,633.4 ₪; סך 18,238.17 בגין שכ"ט והוצאות בהן חויבה החברה בפסק הדין כאמור; כמו כן, עותר התובע לחייב את הנתבע בתשלום שתי המחאות שלא הוגשו לביצוע: סך 10,000 ₪ בגין המחאה שזמן פירעונה 24.6.2006, אשר בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, עומד סכומה על סך 13,876.62 ₪ וסך זהה בגין המחאה שזמן פירעונה 7.7.2006 ואשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עומד סכומה על סך 13,854.57 ₪.

טענות התובע

1. התובע טוען כי יש לחייב את הנתבע בחובות החברה, מכח דיני הרמת מסך ו/או הטלת חבות אישית לאור התחייבותו לפירעון חובות החברה ו/או הטלת חבות אישית מכח עילות נזיקיות ובכללן רשלנות, תרמית, הפרת חובה חקוקה, מצג שווא רשלני, הפרת חובת תום הלב, העדפת נושים פסולה וקיפוח, נטילת סיכון בלתי סביר ועוד.

טענות הנתבע

1. הנתבע טען מנגד, כטענה מקדמית, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, בשים לב למועד הגשתה, כ – 8 שנים לאחר מועד ההתקשרות בין הצדדים.
2. עוד טען הנתבע כי אף לגופו של עניין, התובע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח כי הנתבע ביצע מעשים אשר יש בהם להטיל עליו אחריות אישית; כך, התובע לא הוכיח כל התחייבות אישית בכתב או בעל פה מצד הנתבע כי יפרע את חובות החברה; התובע לא הוכיח כל עילה נזיקית מצד הנתבע; וכמו כן, התובע לא הוכיח עילה מכוח דיני הרמת המסך.
3. לגרסת הנתבע החברה נקלעה להסתבכות כלכלית, לאחר שאחת מלקוחותיה הגדולים (חברת אליהו פבר) נכנסה להליכי פירוק, ונמנעה מתשלום חובה לחברה, בסך העולה על מיליון ₪. בניסיון להציל את פעילות החברה, המחתה החברה את זכויותיה לקבלת כספים מצדי ג', לחברת לוחות יובל, במטרה שתשתמש בכספים אלה, לשלם את משכורות העובדים וחובות הספקים בצורה מסודרת. בשלב מסוים, הפסיקה לוחות יובל, מסיבותיה היא, את ההתקשרות, כאשר עד לאותו מועד, כוסו חובות החברה לנושים, ואף התובע הוזמן להסדיר חובו במסגרת הסדר זה, אך סרב.
4. התובע, מסיבותיו הוא, נמנע ממימוש פסק הדין נגד החברה משך שנים; הקמת החברה החדשה לא היה בה כדי לסכל את גביית חוב החברה, ואף ההתקשרות עם לוחות יובל הייתה ידועה וגלויה ונעשתה בתום לב במטרה אחת ויחידה, להסדיר את חובות החברה ולא להפך.
5. אשר לסכום התביעה טען הנתבע כי מדובר בסכום מופרך. התביעה נגד החברה כללה את שתי ההמחאות נשוא התביעה דנן, ומשמדובר בפסק הדין חלוט, לא ניתן לשוב ולתבוע אותן בנפרד; בכל מקרה טען, לא ברור כיצד מפסק דין בסך 77,560 ₪, הגיע התובע לסך של מעל 200 אלף ₪, וזאת אף בהתחשב בכך שהתובע לא קיזז את הסך 36,600 ₪, אשר הודה כי קיבל מלוחות יובל.

ראיות הצדדים

1. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו אשר תמך בעובדות דלעיל, אליו צירף, בין היתר, את העתקי השיקים שקיבל מהחברה; מכתב דרישה בגין החוב שהוצא לחברה; רישומי כתב יד שערך התובע בעצמו בגין החוב; העתק כתב התביעה בסדר דין מקוצר אותו הגיש נגד החברה, ופסק הדין שניתן בהעדר הגנה נגד החברה במסגרת הליך זה; העתקי כתבי בי –דין בהליכי הוצאה לפועל שנקט בהם; העתקי כתבי בי דין מהליך אחר אשר התנהל נגד הנתבע והחברה, לרבות תצהיר עדות ראשית אותו הגיש הנתבע במסגרת ההליך האחר.
2. מנגד הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית נגדי, התומך בטענותיו.

דיון והכרעה

החלטתי לדחות את התביעה, הן מטעמי הסף של התיישנות התביעה, והן לגופה, משלא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, לא הוכחה התחייבות אישית ולא הוכחה עילה נזיקית המצדיקה הטלת אחריות. להלן טעמי.

התיישנות מרבית ההמחאות נשוא התביעה

1. כידוע, סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, קובע כי "תביעה שלא הוגשה עליה תובענה והיא אינה במקרקעין, מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים". סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התביעה". מכוחם המצטבר של שני הסעיפים האלה נקבע אפוא הכלל בדבר התיישנותה של תביעה, לאחר חלוף שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה.
2. כפי שנקבע, המועד להיווצרות עילת תובענה לצורך התיישנות, הוא המועד בו נתגבשו העובדות המקימות זכות לסעד וכאשר נתון בידי התובע כוח קונקרטי לממש, הלכה למעשה, את זכות התביעה שבידיו, בדרך של פנייה לערכאות [ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פורסם במאגר מידע (5.1.11)].
3. בחינת כתבי הטענות מלמדת כי התביעה דנן הוגשה בתאריך 11.6.2013. משכך, המחאות שזמן פרעונן קודם לתאריך 11.6.2006, התיישנו. בהתאם, אף הסיכום לגבי יתרת חוב, בקשר עם חודשים ינואר – אפריל 2006, אשר לטענת התובע נערך בתאריך 10.5.2006, התיישן אף הוא.
4. התובע אשר היה ער לכך בסיומו של ההליך, ניסה במסגרת סיכומיו להיבנות מעילת ההשעיה הקבועה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע, כדלהלן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

1. כידוע, בענין זה חלה ההלכה פסוקה לפיה:

"טענה בדבר קיומה של עילת הארכה או השעיה היא אפוא פלוגתה עובדתית בין התובע הטוען לה לבין הנתבע, ועל כן מחויב התובע לטעון אותה בכתב התשובה, שאם לא כן ניסיונו להעלותה בשלב הסיכומים עלול לחרוג מגדר המחלוקת שהותוותה בכתבי הטענות, ובהיעדר הסכמה לשינוי חזית- דינו להידחות" [טל חבקין, "התיישנות" (נבו, התשע"ד-2014) בעמוד 62].

1. בענייננו, התובע לא הגיש כתב תשובה לכתב ההגנה ולא טען לתחולתן של עילות ההשעיה, ודי בכך כדי לקבוע כי טענות אלה מהוות הרחבת חזית אסורה ודינן להידחות. אף לגופה של טענה, יובהר, כי עצם גילוי התובע כי אינו יכול להיפרע מן החברה, אין בו כדי להוליד עילה נגד הנתבע באופן אישי.
2. בדומה לאמור, התובע ניסה להיבנות בסיכומיו אף מהוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות לפיה:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

1. דא עקא, בניגוד לטענת התובע, אין בסיס לטענה זו שכן הודאת הנתבע בקיום זכותו של התובע, לא ניתנה במסגרת היחסים שבין התובע לנתבע כי אם ביחסים שבין החברה לבין התובע. בענין זה מקובלות עלי טענות הנתבע (סעיפים 8-11 לסיכומיו) לפיהן הנתבע הכחיש את חובו לתובע ואין בהזמנת התובע לקבל את חובו מצד ג', בשל חוב החברה, כדי להוות הודאה כלשהי בקיומו של חוב אישי.

סיכום עד כאן – דין מרבית רכיבי התביעה להידחות מחמת התיישנות

1. לנוכח האמור לעיל, דין התביעה בגין החוב הנטען נשוא ההמחאות שמועד פירעונן קדם לתאריך 11.6.2006, ואשר עמדו בבסיס פסק הדין, להידחות מחמת התיישנות.
2. נבחן עתה את גורלן של 2 ההמחאות הנותרות, בסך כולל (קרן) של 20,000 ₪ (ההמחאות הרביעית והחמישית, כהגדתן בסעיף 64 לתביעה).

• לא הוכחה ערבותו האישית של הנתבע להמחאות החברה

1. אין מחלוקת כי ההמחאות בגינן נתבעה החברה, הינן המחאות החברה אשר ניתנו לתובע. בנסיבות אלה, בהיעדר ערבות אישית של הנתבע להמחאות, דין התביעה בגינן להידחות. ודוק.
2. במסגרת חקירתו, הודה התובע כי הנתבע סרב לחתום על התחייבות אישית:

"ש. חתמתם על הסכם בכתב?

ת. כל הזמן ישבתי עם הנתבע בפגישות על כוס קפה ויש חלק שהיה מסכם ביד שלו יש חלק שההסכם היה השיק שהיה נותן לי. כמה פעמים אחרי שהשיקים התחילו לחזור ביקשתי ממנו שיחתום לי אחורה על ערבות אישית והוא סרב" (עמ' 5 שורות 24-27).

1. בשים לב לאמור, ביקש התובע, לראות במסמך רישום החוב המוסכם, מתאריך 10.5.2006 (נספח ח' לתצהירו), התחייבות אישית של הנתבע כלפיו. דא עקא, עיון במסמך מלמד כי זה אינו כולל התחייבות שכזו, אינו מתייחס להמחאות דנן במופרד ובמובחן, ואף אינו כולל את שמות הצדדים או מי מהם.
2. יתר על כן, התובע הודה במסגרת חקירתו כי העמוד השני במסמך הנ"ל, בו נכתב סכום החוב המוסכם, נערך על ידיו ולא על-ידי הנתבע:

"ש. אתה טוען שהמסמך שאני מראה לך זה התחייבות של הנתבע?

ת. זה כתב יד שלו ישבנו בקפה בונו בקדימה ואז הוא רשם את זה, תיקנתי אותו יש עוד המשך

ש. מה עם העמוד השני

ת. זה אני המשכתי, העמוד השני זה כתב יד שלי אני המשכתי את מה שהוא כתב. (עמוד 6, שורות 15-18).

1. לאמור לעיל יש להוסיף כי מרבית עדות התובע היתה מבולבלת ובעיקר נראה כי אינו יודע על מה מבוסס החוב. כך, במסגרת חקירתו הנגדית, טען:

"אם אני הייתי עושה את התצהיר שלי לא הייתי מגיע לעשר שורות ולא ל- 50...אם הייתי קורא את התצהיר הזה, אם הייתי יודע שהתצהיר הזה חסר לו משהו הייתי מוסיף ואם יש יותר הייתי מוחק מבחינה משפטית אני מדבר. זה שאלה שצריך להפנות לעורך הדין". (עמוד 8 שורות 3-6).

1. תמיכה לכך הינו אף שינוי בגרסאות התובע בענין הבסיס לחיובו של הנתבע, תחילה מכח היותו מנהל, לאחר מכן בשל התחייבות אישית ועוד (ראה סעיף 24 לסיכומי הנתבע).

1. לאור האמור, בשים לב לעדות התובע, בהיעדר מסמך המבסס התחייבות אישית ובהיעדר כל ראיה אחרת לערבותו לחוב החברה, אני קובע כי התובע לא עמד בנטל ומשכך דין תביעתו אף מכח ההמחאות להידחות.
2. סבורני כי די באמור כדי לבסס את דחיית התביעה כולה.
3. למרות זאת, ולאור טענות רבות נוספות שהועלו, ידונו אלה להלן.

לא הונחה תשתית מתאימה להרמת מסך ההתאגדות

1. אין מחלוקת כי החוב נשוא התובענה הינו חובה של החברה.
2. כמפורט לעיל וכפי שעולה מכתבי הטענות, עילת התובענה הינה, בין היתר, חיובו של הנתבע בפסק דין חלוט שניתן כנגד החברה; כנטען, התובע אינו תובע את הנתבע על בסיס הראיות אשר עמדו בבסיס התביעה כנגד החברה, אלא מבקש לחייבו בפסק הדין כפי שניתן כנגד החברה.
3. סבורני כי אין בידי התובע לעשות כן - פסק הדין אשר ניתן כנגד החברה, כשמו כן הוא - פסק דין כנגד אישיות משפטית נפרדת ולא ניתן לתבוע בגינו אורגן של החברה. יפים לענין זה הדברים שלהלן:

"שותפות היא אישיות משפטית בפני עצמה נפרדת מהשותפים ופסק דין שניתן נגדה מחייב אותה ואותה בלבד ואין להוציאו לפועל נגד השותפים המהווים את השותפות כל זמן שלא הוכח שהם שותפים ופסק הדין ניתן גם נגדם באורח פרטי" [בג"ץ 42/63 אברהם יצחק שלנגר נ' יו"ר משרד ההוצאה לפועל בת"א ומר מרקוס צ'פלין, פ"ד יז, עמוד 1355, בעמוד 1359 - להלן: "הלכת שלנגר"; ההדגשה שלי].

1. דברים דומים נקבעו אף בבר"ע 228/04 עידן מושב עובדים נ' פיין אלי, שם נדרש בית המשפט לשאלה האם עילת תביעה על פי פסק הדין שניתן נגד השותפות מהווה עילת תביעה מוכרת נגד שותף שלא נתבע בתביעה המקורית; והאם די שהתובע יוכיח כי היה שותף בשותפות, כדי להחיל עליו את תוצאות פסק הדין.
2. בית משפט השלום השיב על השאלה בשלילה וקבע כי פסק הדין שניתן נגד השותפות אינו יוצר עילת תביעה נגד השותף, שלא נתבע במסגרתו וזה זכאי לקבל את יומו בבית המשפט ולהתנגד לתוצאת פסק הדין. לפיכך, על התובע להגיש את התביעה נגדו בעילת התביעה המקורית [בש"א 2904/03 פיין אלי נ' עידן מושב עובדים, [פורסם בנבו] מיום 2.3.04]. בערעור שהוגש, אישר בית המשפט המחוזי את פסק דינו של בית משפט השלום, תוך שהוא מתבסס על הכללים שנקבעו לקיומו של השתק פלוגתא:

"אציין כי אפשרות החלתו של כלל השתק-הפלוגתא יכולה להתקיים רק אם המשיב, הנתבע בתביעה שנייה בסדר התביעות, נטל חלק מרכזי בניהול ההגנה בתביעה הראשונה, עד כי יהיה ניתן לומר שכבר ניתנה לו ההזדמנות ההוגנת להשמיע את גרסתו שלו במחלוקת הנדונה, לאמור, "היה לו יומו בבית-המשפט", ועל כן אין לאפשר לו לחזור ולהתדיין לגביה בהתדיינות השנייה, אפילו לא היה, מבחינה פורמלית, צד להליך הראשון. [זלצמן, עמ' 465]."

[בר"ע 228/04 עידן מושב עובדים נ' פיין אלי (פורסם בנבו, 9.9.2004);
ראה גם תא (ת"א) 51744-01-11 KRONE A.G נ' רופין- קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ (פורסם בנבו, 11.06.2013), שם הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה דומה, לפיה לא ניתן לתבוע שותף מכוח פס"ד שניתן כנגד השותפות בלבד, מתוך הנחה שדי בהיותו שותף לשם חיובו בתוצאות פסה"ד].

1. מן המקובץ עולה, כי הדרך בה בחר התובע לתבוע את הנתבע, בעילה של חיוב בפסק דין חלוט שניתן כנגד חברה בשליטתו, אינה אפשרית. לו חפץ התובע לחייב את הנתבע בחובות החברה, הרי שהיה עליו לתבוע בגין חובות ספציפיים וליחסם לנתבע ולא לטעון לחיובו בסכומים שנפסקו כבר כנגד אישיות משפטית אחרת. ברי כי הנתבע לא היה חלק מההליכים כנגד החברה וממילא לא יכול היה להתגונן כנגד התביעה שם; הגשת התביעה באופן בו הוגשה משולה לניסיון לצרף את הנתבע בדיעבד להליך שלא היה צד לו.
2. סבורני כי אין ליתן יד לתביעה מסוג זה שכן הדבר יאפשר לכל בעל דין אשר לא צלח בגביית חוב כנגד חברה/שותפות/אישיות אחרת, לעקוף את מחסום ההתיישנות, מקום בו העילות לכאורה כנגד האורגן התיישנו זה מכבר. לו רצה התובע לתבוע את הנתבע בגין חובות החברה הרי שהיה עליו לעשות כן במופרד ובמובחן תוך ציון בסיסו של כל חוב ותוך תביעתו במישרין.
3. בנסיבות אלה, טענת התובע בסיכומיו לפיהן פסק הדין אשר ניתן כנגד החברה טרם התיישן, אינן רלבנטיות, באשר אין כל מחלוקת בקשר לכך. אין אף רלבנטיות להחלטה בת.א. (שלום חי') 9597/03 לבנברג תכנון ומדידות בע"מ נ' גבריאל, פורסם במאגר מידע (15.5.2007), אשר אליה מפנה התובע. בענין לבנברג ניתן פסק הדין נגד חברה בהסכמת מנהלה, כאשר הוכח כי הסכמת המנהל ניתנה בעת שהחברה הייתה חדלת פירעון, מתוך כוונה להתחמק מחובות החברה. בענייננו פסק הדין נגד החברה ניתן בהעדר הגנה, ומבלי שניתנה כל הזדמנות לנתבע להתמודד עם הטענות לגופן; אין מדובר בגזירה שווה.

1. יוער כבר עתה כי העובדה כי התובע לא צרף את הנתבע לתביעה כנגד החברה, מדברת אף היא בעד עצמה ועל כך יורחב להלן.
2. כידוע, במסגרת תיקון סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, הוחמרו התנאים בהם ניתן להרים מסך, כאשר מגמת התיקון לצמצם את המקרים בהם יעשה שימוש בעילה זו וההלכות בענין זה רבות וידועות [אירית חביב סגל, "דיני חברות" (2007), עמודים 320-325; ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, פורסם בנבו, מתאריך 01.08.10, בעמודים33-34 ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, פורסם בנבו, מתאריך 16.10.2005].
3. כפי שנקבע, ניתן לעשות שימוש בדוקטרינה של הרמת מסך, מקום בו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של חברה נעשה כדי להונות אדם, או לקפח נושה של החברה או באופן הפוגע בתכלית החברה, ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה. כמו כן, בסעיף 6 לחוק נוספה דרישה ליסוד נפשי, לפיו נדרשת מודעות של בעל המניות, כאשר גם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות אך הימנעות מלבררם - ייחשבו למודעות, למעט אם מדובר ברשלנות בלבד [ראה למשל תא (ת"א) 2020/98 עיריית תל אביב נ' אייזיק שפירא (פורסם בנבו, 10.09.2013)].
4. נפסק גם כי עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, הוא מאבני היסוד של דיני התאגידים ועל כן אין לנהוג בדרך של הטלת חבות אישית, בין מכח הרמת מסך ובין מכח הכללים המטילים חבות אישית ישירה, כדבר שבשגרה [בש"א (נצ') 1164/05 יצחק סולומוביץ נ' אירוסים יזמה ובניו בע"מ (פורסם בנבו, 08.03.05)].
5. בענייננו, לא הוכח ולו בראשית ראיה כי התקיימו כל אותן נסיבות מיוחדות אשר יצדיקו הרמת מסך. כך, לא הובאו ראיות אשר יש בהן כדי ללמד על ניצולה של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ואף לא ראיות התומכות ביתר התנאים הנדרשים בחוק ובפסיקה.
6. אמנם, אין מחלוקת כי החברה הפסיקה את פעילותה בשל אי תשלום חוב של אחד מלקוחותיה וכי המחתה את זכויותיה לקבלת כספים מצדי ג', לחברת לוחות יובל; אין אף מחלוקת כי המחאות החברה אותן נתן הנתבע, מנהל ובעל מניות יחיד בחברה, לתובע, חוללו ובשל כך נאלץ הנתבע להחליף את ההמחאות שלא נפרעו (עמוד 14, שורות 22-25).
7. דא עקא, לא הונחה תשתית ראייתית לכאורית כי הנתבע ידע או צריך היה לדעת כי ההמחאות לא יפרעו במועדן. כך ובין היתר, התובע לא הציג ראיות כלשהן ובכלל זה מסמכי/דפי חשבון בנק או כל מסמך אחר אשר יוכלו לשפוך אור על מצב החברה בזמנים הרלבנטיים; אף בעדותו של התובע לא היה כדי לבסס ענין זה.
8. טענת התובע כי הנתבע רקח מזימה עם לוחות יובל לצורך התחמקות מחובות, נטענה בעלמא ונסתרה בעדותו המהימנה של הנתבע, כי הזמין את הנתבע לקבל את חובו: "פניתי כמה פעמים לתובע וביקשתי ממנו והפצרתי בו להגיע ללוחות יובל ויחד איתי ועם יעקב צור להגיע להסדר שיקבל את כל מה שמגיע לו. לצערי הרב התובע סרב והוא אמר שהוא יפנה לערכאות משפטיות" (עמוד 11, שורות 19-24).
9. יתר על כן, הנתבע העיד ועדותו לא נסתרה, כי העברת הפעילות העסקית ללוחות יובל נועדה לחלץ את החברה ולא נעשתה במטרה לרוקן את החברה משארית נכסיה:

"ש. אתה במסגרת תצהירך טוען שהתובע ניתק איתך מגע, אתה חייב לו כסף ומצד שני אתה אומר שהוא מיאן להגיע איתך להסכמה ביחס להסדר. איך מתיישבת טענה אחת עם הטענה השניה?

ת. ברגע שחברת חיימוביץ הנדסת חשמל נקלעה לקשיים היא היתה חייבת הרבה כסף לספקים שונים. כדי לחלץ את החברה ועל ידי כך בעצם כדי לחלץ גם את עצמו הסכים חברת לוחות יובל לקחת על עצמה את כל ההתחייבות של חברת חיימוביץ ובמסגרת זו אני דאגתי ביחד עם יעקב צור לשלם לכל הספקים ולהגיע איתם להסדר לתשלום כל החובות" (עמ' 11 שורות 14-19).

1. בנוסף, לא הוכחה טענת התובע להעדפת נושים מגמתית מצד הנתבע וטענות חמורות אלה נותרו כלליות ובלתי מבוססות. לכך יש להוסיף, כי התובע לא זימן עדים רלבנטיים ובכללם את מנהל לוחות יובל ו/או נושים אחרים, אשר יכול והיה בעדותם לתמוך בגרסתו. בענין זה פועלת לרעתו ההלכה הידועה בענין הימנעות מהבאת עדים זמינים ורלבנטיים [ראה למשל ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נגד דוד דודאי, פורסם במאגרים, מתאריך 27.8.2012]. בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון כי קביעות ערכאות אחרות בהליכים אחרים יכולות לבסס אותן קביעות בהליך דכאן, בהיעדרן של אותן ראיות ואותם עדים (סעיף 26 לסיכומי התשובה). אין זו הדרך.
2. בכל הכבוד, אף ניסיונו של התובע להיבנות מהליך אחר בו חויב הנתבע באופן אישי והצגת תצהיר הנתבע באותו הליך, אינו יכול לסייע בידיו (תא 19542/07 – בענין תביעת חברת מעגל פתוח). אפילו נקבע באותו מקרה כי הנתבע התרשל, אין בכך כדי להשליך על ענייננו. ודוק.
3. התובע לא הוכיח בהליך שלפני כי במועד משיכת ההמחאות, ידע הנתבע או היה עליו לדעת, כי החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה הכספיות ולא תוכל לפרוע את השיקים. כמו כן, התובע לא הרים את הנטל להוכחת הטענה כי פעולותיו של הנתבע, לאחר העברת הפעילות העסקית ללוחות יובל, היוו מעשים שיש בהם כדי קיפוחו כנושה.
4. התצהיר שהוגש בהליך אחר נועד לשמש את אותו הליך ואין באמור בו כדי לבסס את טענות התובע כאן, בפרט שהנתבע כלל לא נחקר על אותו תצהיר ולא הוכח כי מדובר באותה מערכת עובדתית. בענין זה לא נסתרו טענות הנתבע כי מדובר במערכת עובדות שונות ואחרות אשר לא ניתן ללמוד מהן לעניננו [סעיף 49 לסיכומי הנתבע; ראה גם בשא 329/89 קרן הופר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מג (4) 756, עמודים 758-759]. בנסיבות אלה, אין התובע יכול לטעון כי פלוגתות אשר לכאורה הוכרעו בהליך הנוסף, יכולות לבסס חיוב בתיק דנן (סעיף 10 לסיכומי התשובה).
5. לגופו של עניין, טוען התובע כי הנתבע אינו רשאי לטעון כעת טענות עובדתיות הסותרות את האמור בתצהיר מההליך האחר. אלא שכלל לא ראיתי באמור בתצהירו האחר לסתור את שטען בהליך דנן, כי כל פעולותיו נעשו במטרה להציל את החברה, וכי לא ידע במועד הרלוונטי כי ההמחאות לא יכובדו.
6. אשר לקביעות בית המשפט בהליך האחר, כאמור, איני סבור כי יש להן השלכה על ענייננו, והדברים ברורים.

דחית התביעה בשל שיהוי בלתי סביר

1. בחינת הראיות והעדויות מלמדת כי העילות הנטענות להגשת תביעה אישית כנגד הנתבע היו ידועות לתובע עוד טרם הגשת התביעה כנגד החברה, בשנת 2006.
2. חרף זאת, הוגשה התביעה דנן, מספר ימים לפני תום תקופת ההתיישנות, למצער בכל הקשור להמחאות. כך, זמן פרעונן של שתי ההמחאות נשוא התביעה הינו 24.6.2006 ו - 7.7.2006 כאשר מועד הגשת התביעה הינו, כאמור, בתאריך 11.6.2013 - 13 ימים בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות.
3. אף אם נניח כי העילה לחיוב אישי מכח דיני הרמת מסך, נודעה לתובע רק לאחר חקירתו של נציג חברת לוחות יובל בתאריך 11.5.2008, הרי שגם אז אין כל הסבר לשיהוי הניכר בהגשת התביעה, בשים לב לנסיבות דלעיל.
4. בית המשפט העליון בהלכה בענין תלמוד תורה, דן בטענת השיהוי והתנאים להחלתה במשפט הישראלי והשלכותיה, כדלהלן:

"השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פד"י מז(5) 94;Oughton, Lowry, Merkin, Limitation of Actions, 1998, p. 23.).

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע ..."

[ראה פסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה, בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433].

1. יפים לענייננו אף הדברים שנקבעו ברע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול שונה הלכות נ' עיריית נתניה, כדלהלן:

"אם נמנע תובע מלתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר בנסיבות בהן ניתן להבין שלא יעמוד עוד על זכויותיו, והנתבע הסתמך על כך ושינה את מצבו לרעה, עשויה לעמוד לנתבע טענת שיהוי. השימוש באמצעי השיהוי הינו מוצדק מקום שהדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, ומקדם שיקולים שבאינטרס הציבור, תוך דאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. תובענה תיחסם מטעמי שיהוי מקום שמאזן הצדק בין הצדדים, והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי מצדיקים זאת (ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי וישיבה גדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים, פד"י נז(5) 433 פסקאות 13 עד 15 לפסק דיני). ראו גם ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ' חב' מצפה אבו טור, פד"י נח (5) 681" [פורסם בנבו, 11.9.2007].

1. בענייננו, סבורני כי מכלול הנסיבות מלמד כי התובע השתהה בתביעתו באופן שאינו סביר. עילת התביעה דנן נולדה לכל המאוחר בתאריך 7.7.2006, מועד פירעונה של ההמחאה החמישית ולמרות זאת, המתין התובע שש שנים ואחד עשר חדשים, עד שהגיש את התביעה דנן.
2. בנסיבות האמורות, מקום בו עילת התביעה הנטענת מכח התחייבותו האישית של הנתבע, היתה ידועה עוד בשנת 2006, עובר לתביעה כנגד החברה [למצער מכח מסמך סיכום החוב המוסכם מכוחו טוען התובע להתחייבות אישית], הרי שהשתהותו של התובע בפניית לבית המשפט מהווה שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לו, המגיעה כדי ניצול לרעה של הליכי המשפט, ופגיעה בזכויותיו של הנתבע.
3. לפיכך סבורני כי בנסיבות העניין, מתקיימים התנאים לדחיית התביעה אף מחמת שיהוי בלתי סביר בהגשתה.

אין בסיס לחיוב הנתבע מכח עילה נזיקית

1. התובע טוען אף כי יש מקום לחייב את הנתבע מכח היותו אורגן של החברה, על בסיס הוראת סעיף 54 לחוק החברות ותחולתם של דיני הנזיקין לעניין מצגי שווא ורשלנות. לשיטת התובע, חרף מצבה של החברה, הנתבע המשיך ליתן מצגים לפיהם יש בכוונתו לפרוע את חובו כלפיו וכי יש בידיו את האמצעים לעשות כן.
2. סעיף 54א לחוק החברות קובע כי: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס".
3. בענין זה חלה ההלכה לפיה אין בעובדה כי אדם פעל בגדר תפקידו כאורגן של חברה, כדי להקנות לו חסינות מפני חבות בנזיקין, שעה שמעשיו או מחדליו ממלאים את היסודות הנדרשים לקיומה של אחת העוולות המנויות בפקודת הנזיקין [ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט (3) 66; ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253].
4. יחד עם זאת, על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה ישנה: "חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה. שאם לא כן, ניתן אולי להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה" [פסק הדין בענין נאשאשיבי הנ"ל, פסקה 48; ראה גם ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח (2) 36, 43].
5. כפי שפורט לעיל, לא הוכח כי בעת מסירת ההמחאות, ידע הנתבע או יכול היה לדעת כי החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה ו/או כי ההמחאות לא יפרעו. כמו כן, לא הוכח כי הנתבע נטל סיכון בלתי סביר, עת חתם על השיקים ומסרם לתובע. אף אם לימים התברר כי מסירת השיקים נשוא התובענה היו בבחינת טעות בשיקול דעת עסקי, לא די בטעות זו, לכשעצמה, כדי לקבוע כי הנתבע הפר את חובת הזהירות.
6. בהעדר ראיה כאמור בדבר מצג שווא של הנתבע או ביצוע פעולות אחרות שיש בהן כדי ריקון החברה מנכסיה, הרי שאין כל בסיס לחיובו של הנתבע באופן אישי מכוח דיני הנזיקין; אף התובע הודה כי אין בידיו לבסס את טענתו הכללית בענין ריקון החברה מנכסיה לחברה החדשה וזו נטענה בעלמא (עמוד 8, שורות 13-15; בענין זה מקובלות עלי הטענות בסעיפים 33 ו – 41 לסיכומי הנתבע). הדברים יפים אף בכל הקשור לטענות בדבר תרמית, מקום בו הנטל, בהתאם להלכה הפסוקה, כבד יותר.

אין בסיס לחיוב את הנתבע מכח הפרת חובת תום הלב

1. התובע טוען לחוסר תום לב מצדו של הנתבע, שעה שלא גלה לו אודות מצב החברה ומסר מצגי שווא בכל הנוגע ליכולתו לפרוע את ההמחאות.
2. הלכה היא כי החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, חלה גם על האורגנים ונושאי המשרה בחברה, כאשר הפרה של חובת תום הלב יכולה להוביל להטלת אחריות אישית וחובת פיצוי על האורגן עצמו [ראה עניין דלתות חמדיה שאוזכר לעיל וכן ע"א (חי') 3126/06 רוזנבליט נ' אפריאט, (פורסם בנבו, 07.06.07)].
3. בעניין דלתות חמדיה, נקבע כי הופרה חובת תום הלב בכך שהאורגן נמנע מלגלות לספק של החברה את עובדת היותה של החברה בקשיים פיננסיים, כך שהתקיים חשש משמעותי שהחברה לא תוכל לעמוד בפירעון התחייבויותיה כלפי אותו ספק (שם, בעמוד 25):

"כל אותה העת המשיכו המערער ואשתו להזמין סחורה מהמשיבה ולשדר "עסקים כרגיל", בעודם היו מצויים במשבר כלכלי חריף. גם העובדה שהמערער חדל מניהול החברה (ביולי 1999) לא גולתה למשיבה. הסתלקותו הוסוותה, תוך שהוא ממשיך בעבודה שגרתית בחברה ובפגישות עם אנשי המשיבה. המשיבה מצידה המשיכה לספק סחורות לעסק. היא היתה מודעת אמנם לבעיות בתזרים המזומנים של החברה, בגינן קיבלה צ'קים פרושים ודחויים, אך הסתמכה על הבטחות המערער ורעייתו כי כל החובות ייפרעו. בסופו של דבר, בעקבות קריסת העסק, לא נפרע החוב בגין המוצרים שסופקו מחודש יולי 1999 ואילך. בנסיבות העניין, הסתרת המפולת הכלכלית מעיני המשיבה, תוך המשך הזמנת סחורות ושידור "עסקים כרגיל", אינה מתיישבת עם מערכת היחסים והקשרים שהייתה בין המערער ורעייתו לבין המשיבה. היה בה הפרה של החובה לנהוג בתום לב בכל הקשור בעסקאות לרכישת סחורות חדשות מן המשיבה"

1. יחד עם זאת, אין לשכוח את ההלכה הקובעת שאין חובת דיווח על חברה בדבר הימצאותה בקשיים כלכליים, כל עוד אין מדובר בידיעה ממשית וקונקרטית לגבי חוסר איתנות כספית [ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פד"י נ"ח (4) 693, בעמ' 700].
2. בענייננו, לא הוכח כי מצבה הכלכלי של החברה, עת חתם הנתבע על ההמחאות, היה כזה המקים חובת גילוי אודות מצבה, כפי שאף העיד הנתבע בחקירתו:

"ש. אתה גם מציין בסעיף 31.1 לתצהירך כי בעצם השיקים כבר חוללו ביום 15.09.05 ואני אומר לך שבעצם שהשיקים חזרו אתה כבר זמן מה קודם ידעת שהמצב של החברה לא טוב ושיקים חוזרים זה לא מרגע לרגע?

ת. לא נכון.

ש. ידעת ב- 15.9 ברגע שחזרו השיקים?

ת. נכון"

ש. בשעה שאתה נותן את השיקים...החברה כבר חדלת פרעון ואתה יודע את זה

ת. אני לא יודע את זה." (עמוד 10 שורות 17-24).

1. כפי שהוכח, לאחר מועד חילול ההמחאות, לא זו בלבד שהנתבע לא הסתיר את מצבה של החברה בפני תובע, אלא אף הודה כי נאלץ להחליף את ההמחאות לתובע, היות והן לא נפרעו: "ש. שאתה מחליף את השיקים כיצד אתה בעצם משכנע את התובע שממשיך לעבוד בכך שהוא כן יקבל את כסף אתה אומר לו משהו או שאתה נותן את השיקים וזהו?

ת. אני מסביר לו שלפי אמונתי ולפי המצב שאני מקווה שיקרה השיקים האלה ייפרעו" (עמ' 14 שורה 28).

1. יתר על כן, הוכח כי התובע הוזמן להגיע להסדר עם לוחות יובל אך סרב ואף בכך יש כדי לתמוך בתום ליבו של הנתבע והיעדר אחריותו האישית, כנטען (עמוד 13, שורות 5-6).
2. על סמך האמור לעיל, ונוכח ההלכות שאוזכרו, לא מצאתי כי הנתבע הסתיר מפני התובע את מצבה של החברה או כי נהג כלפיו בחוסר תום-לב. להיפך, הוכח בפני כי התובע הוזמן לגבות את חובו מלוחות יובל וזה סרב (ראה סעיף 42.8 לסיכומי הנתבע). מסקנה זו שומטת את הבסיס לטענות בענין חיובו של הנתבע בעילות תרמית, הטעיה וחוסר תום-לב.

סיכום

1. לאור האמור, הנני דוחה את התביעה.
2. התובע ישא בשכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום.
3. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד, תוך 45 יום.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ה, 27 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.