בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם נתבעת 1, מחמת התיישנות.

רקע ותמצית טענות הצדדים:

בהתאם לנטען, בכתב התביעה, התובע הינו שותף ועובד בחברת "אור חי הנדסה בע"מ" (להלן: "נתבעת 2"). במסגרת תפקידו הוא עבד מחוץ למשרדי החברה בעבודות שיפוצים.

בשנת 2007 התובע חלה במחלת ריאות קשה, בשל חשיפתו לחומרים מגרי נשימה כגון: ריחות חריפים, אבק וחומרים מסוכנים, בעטיים הוא מטופל באופן יומי וקבוע במשאף וינטולין ובתרופות נוספות כמתואר בסעיף 20 לכתב התביעה.

לטענת התובע, הוא חלה במחלה הואיל ונתבעת 2 לא דאגה לספק תנאי עבודה בטוחים כמפורט בסעיפים 24-29 לכתב התביעה.

בשנת 2009, הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה, כי חלק ממצבו הבריאותי נובע מחשיפה תעסוקתית והעריכה את נכותו הרפואית בגין מחלת אסטמה קשה בשיעור של 80%, כאשר 50% יוחסו למצב קודם ו- 30% יוחסו למחלת מקצוע.

עוד נטען, כי בשל מחלתו כיום התובע אינו יכול לעבוד בעבודות שיפוצים והוא מועסק אצל נתבעת 2 בתפקיד שליח בהיקף משרה חלקי, לשם כך צורפה חוות דעת מטעם התובע בתחום הרפואה התעסוקית אשר נערכה על-ידי ד"ר טמיר גפן.

במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, נתבעת1 הייתה המבטחת של נתבעת 2 בפוליסה לביטוח חבות מעבידים ו/או בעלי שליטה בחבות מעבידים (להלן: "נתבעת 1") ומשכך בהתאם להוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, חלה חובה על נתבעת 1 לפצות את התובע בגין נזקיו הגופניים. 

נתבעת 1 טענה, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות הואיל והתביעה הוגשה בחלוף שמונה שנים מהמועד בו אובחנה ההחמרה של מחלת האסטמה והמועד שבו התברר לתובע הקשר הסיבתי.

לטענת הנתבעת 1, מהתיעוד הרפואי, ניתן ללמוד על כך שהתובע גילה את הנזק עוד בילדותו או לכל המאוחר בשנת 2005, כך למשל מהתיעוד עולה, כי התובע טופל באמצעות ונטולין ותרופות שונות באופן קבוע החל משנת 98.

בשנת 79, קיבל התובע אישור רפואי עבור ביה"ס במסגרתו צוין, כי התובע סובל מברונכיט ספסטית והומלץ להימנע מאבק ומקצוע הדורש עבודה פיזית.

לטענת הנתבעת 1, התובע קיבל טיפול תרופתי מוגבר והומלץ לו להשתמש בוינטולין בתדירות של  3 פעמים ביום החל משנת 2003 ולא משנת 2007 כפי שטען התובע בכתב התביעה.

זאת ועוד, התובע מסר בעצמו למומחה מטעמו, כי ההחמרה במצבו החלה בשנת 2005 (ראה חוות דעתו של ד"ר גפן).

בנוסף לכך, במסמך הרפואי אשר נערך על-ידי הרופא התעסוקתי ביום 05.12.07, צוין, כי התובע מסר על כך שהוא סובל מהתקפי אסטמה מגיל קטן, בעטיים הוא מטופל בוינטולין, כאשר תדירות ההתקפים לאחרונה הינה בכל יום וכן דווח על מס' אשפוזים, בגין החמרה של אסטמה כאשר האחרון היה לפני כ- 6 שנים.

(ראה הפניות נוספות לתיעוד רפואי בסעיף 4 א' – כג לבקשת הנתבעת).

קרי, התובע בחר ביודעין לעסוק בעבודות שיפוץ חרף העובדה שהוא יודע שעליו להימנע מחשיפה לאבק. בנסיבות אלו ובהתאם לפסיקה, מועד הפנייה לרופא התעסוקתי אינו מהווה אינדיקציה למועד גילוי הנזק ודי בכך שהתובע הבחין בסימני הנזק על מנת שהדבר יהווה גילוי נזק , כך שמשנת 2003 היה עליו לפעול כאדם סביר, לבירור מצבו הרפואי.

לשאלת מועד גילוי הקשר הסיבתי נטען, כי ידוע לכל אדם סביר ובפרט לחולה אסטמה, כי אבק עלול לגרום לקשיי נשימה. לתובע הובהר קשר סיבתי זה עוד בשנת 79, עת נדרש לקבל אישור רפואי עבור ביה"ס (כפי שפורט לעיל).

עוד נטען, כי במסגרת התביעה למוסד לביטוח לאומי בשנת 2009 התובע ציין, כי  ההחמרה במצבו הינה תוצר של חשיפה לחומרים מגרים במשך שנים רבות. קרי, התובע ידע על הקשר הסיבתי בין מחלתו לסביבת העבודה במשך שנים.

לחילופין, טענה הנתבעת, כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי וגרימת נזק ראייתי בעקבותיו ומן הטעם, כי לא הוגשה חוות דעת לצורך הוכחת קשר סיבתי.

מנגד, התובע טען, כי יש לדחות את הבקשה הואיל והיא הוגשה בשלב מקדמי ובטרם הוגשו ראיות מטעם הצדדים.

לגופה של הבקשה נטען, כי במהלך שנת 2005 התובע ביקר בקופת חולים 3 פעמים בלבד והוא סבר כי מדובר בשגרה של מחלת האסטמה ולא בהחמרה במצבו. נטען, כי רק בעת פנייתו לרופא התעסוקתי ביום 05.12.07, נודע לו על ההחמרה במצבו, כאשר עד לאותו מועד ועל אף שהנזק הצטבר בגופו הוא לא היה מודע לכך הואיל והנזק היה אסימפטומטי (לא הוצגו סימפטומים האופייניים למחלה) ומדובר במחלת מיקרוטראומה המתפתחת לאט ומשכך חלפו 5.5 שנים מהמועד שבו נודעו לו העובדות הרלוונטיות עד למועד שבו הוגשה התביעה.

עוד נטען, כי בעניינינו חלה תקופת התיישנות של 10 שנים לפי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, הואיל והתובע לא ידע על הנזק והוא התגלה בסוף חודש דצמבר 2007 רק בעת שהתקפים החמירו.

אם תתקבל טענת הנתבעת, לפיה מצבו התדרדר בהדרגה החל משנת 2005 ועד לסוף שנת 2007, הרי שהנתבעת בכל מקרה, תחוב רק ביחס לנזק שארע 7 שנים לפני הגשת כתב התביעה ולא מעבר לכך.

לסיום נטען, כי אי  צירוף חוות דעת של מומחה בתחום הריאות אינו מהווה מחדל שבגינו יש לדחות את התביעה על הסף. חוות דעת של מומחה בתחום התעסוקתי יכולה להוכיח את הקשר הסיבתי ולכל היותר התובע יוכל להגיש חוות דעת נוספת בהמשך.

דיון והכרעה:

המחלוקת בין הצדדים בעניינינו, הינה ביחס לשאלה מהו המועד שבו ידע התובע על ההחמרה במצבו ועל הקשר הסיבתי בינה לבין עבודתו?

התיישנות- המסגרת הנורמטיבית:

תקופת התיישנותה של תובענה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים, כאמור בסעיף 5(1)לחוק ההתיישנות. מועד תחילתה של תקופת ההתיישנות קבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, לפיו "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". חריג לכלל האמור נקבע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע בזו הלשון:

הסדר נוסף הקבוע בהוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין, כאשר לעניינינו רלוונטית הוראת סעיף 89 (2) לפקודה, הקובעת כדלהלן:

בע"א 2242/03 אברהם נ' ראשד, מיום 18.07.05, פיסקה 6, נקבע כי מקום שבו התובענה היא בגין עוולה בנזיקין, יחולו שתי מערכות דינים, המשלימות זו את זו. האחת, היא ההסדר הכללי המצוי בחוק ההתיישנות והשנייה, היא ההסדר המיוחד הקבוע בהוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין.

בע"א 2191/07 מדינת ישראל הוועדה לאנרגיה אטומית נגד עדנה גיא-ליפל, מיום 19.09.10, בפסקה 36, נקבע כי ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה- ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי למעט רכיב הנזק וההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים, החל על רכיב הנזק בלבד.

ובהמשך לכך בפסקה 37 בית המשפט התייחס לבעייתיות העולה מהתקיימותם במקביל של שני הסעיפים דנן בזו הלשון:

"חוסר ההרמוניה בין שני הסעיפים באה לידי ביטוי גם בכך שכלל הגילוי המאוחר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא בעל אופי אובייקטיבי, מה שנותר עמום באשר למועד גילוי הנזק לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראו עניין המאירי השני, בעמ' 549; עניין פלונית, פסקה י' לחוות דעתו של השופט רובינשטיין שם הביע דעתו כי אמת המידה היא אובייקטיבית ועל עמדתו זו חזר בשנית בע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ, פסקה ב' לחוות דעתו ([פורסם בנבו], 12.07.2010) (להלן: עניין יפרח)). ואכן, לאחרונה נקבע בדעת רוב, אל מול דעתה החולקת של השופטת ארבל, כי בדומה לכלל הגילוי המאוחר שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש להחיל מבחן אובייקטיבי גם במסגרת כלל הגילוי המאוחר של הנזק שבסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (ראו ע"א 2206/08 סיגמן נ' חברת דובק בע"מ ([פורסם בנבו], 11.7.2010) (להלן: דובק).

מועד גילוי הקשר הסיבתי שבין הנזק לסביבת העבודה בהתאם לקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות:

" 12. .... כדי לבסס הגנה של גילוי מאוחר על פי סעיף 8, על התובע להוכיח כי אי הגילוי נבע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. משמעות הדבר היא, כי מקום שהעובדות המטריאליות מצויות בידיעת התובע, ולו "בכח", הוא ייחשב כאילו ידע אותן בפועל, כל עוד ניתן היה במאמץ סביר לגלותן. אכן –

"סעיף 8 מתנה את השעיית מירוץ ההתיישנות גם בכך שלא היתה בידי התובע אף מודעות בכח בדבר אותן עובדות שנעלמו מידיעתו. על מנת לקבוע אם אי הידיעה נבעה מסיבות שאינן תלויות בתובע, או שמא תרמה לכך התנהגות בלתי סבירה מצידו, עלינו להתחשב במגוון גורמים כגון מושא הגילוי, המידע שכבר הצטבר אצל התובע, גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי ההצלחה של תביעה פוטנציאלית" (ענין צורף, בפסקה 12).

13.רכיב הזיקה הסיבתית בעילת התביעה מתגלה עם גילויו של בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע, או כאשר נתגלה לתובע ולו קצה חוט הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק. מועד זה לא נקבע בהכרח על פי המועד בו בחר התובע לקבל חוות דעת מטעמו (ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ"ב(1) 857, 866-867 (1998); ענין רשאד, בפסקה 11).. "

(ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נגד חב' דובק, מיום 11.07.10, פסקה 12-13).

מועד גילוי הנזק לפי סעיף 89 (2) לפקודה:

" 24. הנה כי כן, פרשנות תכליתית של סעיף 89(2) לפקודה מביאה למסקנה כי מבחן הגילוי גם על פי הוראה זו הוא מבחן אובייקטיבי, המניח כי ההגנה הניתנת לתובע שגילה במאוחר את עובדת קיומו של נזק המהווה חלק מעילת התביעה נפרשת על מי שלא התרשל בגילוי, ונקט באמצעים סבירים כדי לגלות עובדות שהיו קיימות ב"כח" ביחס לנזק..."

ובהמשך לכך נפסק:

25". עולה שאלה נוספת והיא – מה טיב האמצעים שעל תובע לנקוט בהם כדי שייחשב כמי שנקט זהירות סבירה בגילוי עובדות הנזק. עומס האחריות וטיב האמצעים שעל תובע לנקוט בהקשר זה נגזרים מטיב הענין. התשובה תלויה בנטל הכללי המוטל על תובע להקטין את נזקיו, ולפעול באופן סביר למימוש זכויותיו. "על התובע הסביר מוטל הנטל להעמיד עצמו ואת רכושו לבדיקות מסוג ובתדירות ההולמים את הסיכונים אליהם נחשף" (גלעד, בעמ' 128). ככל שגדלות ההסתברות האובייקטיבית בקיום עילת תביעה וחשיבותה לתובע, כך גדל עומס החקירה והדרישה (ענין רשאד, בפסקה 13; ענין טבע, בפסקה 18). סבירות האמצעים הננקטים לגילוי הנזק עשויה להיות מושפעת מהנסיבות המיוחדות האופייניות לתחום בו מדובר – כגון מחלות סמויות, ולנוהגים המקובלים בתחום גילויין (ענין טבע, בפסקה 18; ענין סורוקה, בפסקה י"ג; ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים, פ"ד לח(3) 673, 685 (דעת המיעוט של השופט בך) (1984), להלן: ענין פתאל).

(ע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נגד חב' דובק, מיום 11.07.10, פסקה 24-25).

בע"א 702/86 איטונג בטרום בע"מ נגד יצחק בן הרוש, מיום 28.12.89, פסקה 20, בית המשפט דן בשאלת מועד אירוע הנזק במקרים שבהם הניזוק נחשף לאבק במשך תקופה ארוכה, בזו הלשון:

" 20 . מהו מועד "אירוע הנזק" במקרה כמו שלנו, שעניינו חשיפה נמשכת לאבק, אשר גרמה, על-פי כתב התביעה, לסתימת ריאותיו של המשיב? גלעד מבאר את המונח האמור במאמרו הנ"ל, בעמ' 504, בקשר למחלת ה­ ,asbestosisשהיא מחלת ריאות הנובעת מחשיפה לאסבסט:

"...ב- asbestosisהואיל וכל שאיפה גורמת לנזק עצמאי הואיל וכל שאיפה היא 'אירוע נזק' - לא ניתן להצביע על נקודת-זמן מסוימת שבה אירע הנזק. אירוע הנזק מתחיל עם תקופת החשיפה ומסתיים יחד אתה. מתי יתחיל מניין ההתיישנות? ההלכה היא שמניין זה ייעשה בנפרד לגבי כל יחידת-נזק... כאשר תקופת החשיפה ארוכה, התוצאה המעשית היא שחלקו המוקדם של הנזק מתישן, וחלקו המאוחר - לא" (ההדגשה שלי - ד' ל').

וכן ראה: ע"א 590/67 [9] שם מבסס השופט הלוי את ההלכה הנ"ל ומוסיף לה נדבך נוסף, שלפיו, אם אין בידי הנתבע להפריד את הנזק לתקופותיו - היינו להצביע איזה נזק נגרם לפני ההתיישנות ואיזה לאחריה - תידחה טענת ההתיישנות."

מן הכלל אל הפרט:

התובע הינו יליד 1965, כבן 40 כיום, אובחן בילדותו כסובל ממחלת אסטמה וברונכיט.

בשנת 1979 בהיותו כבן 14 , הומלץ לו על-ידי הרופא להימנע מחשיפה לאבק ולמקצועות הדורשים מאמץ פיזי. חרף כך וברבות השנים, התובע בחר לעבוד בתחום הצביעה ועבודות שיפוצים תחילה כשכיר ובהמשך לכך בשנת 1998 בהיותו כבן 33, הקים חברה ביחד עם אחיו, הנתבעת 2, במסגרתה התובע עבד מחוץ למשרד בעבודת שיפוצים.

מעיון בתיעוד הרפואי עולה, כי בין השנים 79 עד 83, התובע פנה בממוצע פעם בשנה לשם קבלת טיפול רפואי בשל התקפי אסטמה וקיבל טיפול תרופתי.

בשנת 94, התובע פנה בשתי הזדמנויות לטיפול רפואי, בשל התקפים חוזרים של אסטמה ושוחרר ממיון עם המלצה למנוחה מעבודה למשך 10 ימים.

בשנת 95 התובע פנה כשש פעמים לקבלת טיפול רפואי, חלק מהפעמים בשל התקף אסטמה חריף: בגיליון של מחלקת המיון מיום 05.01.95 צוין, כי התובע הינו צבעי במקצועו, מעשן כ- 20 סיגריות ביום.

בהמשך לכך ביום 06.04.95, התובע אובחן כסובל מהפרעה חסימתית בדרגה בינונית והומלץ לו להפסיק לעשן ולהמשיך בטיפול תרופתי.

גם ביום 23.12.95, התובע אובחן כסובל מהתקף אסטמה חריף והומלץ לו על המשך טיפול תרופתי.

בשנת 2003, במסגרת סיכום מידע רפואי נרשם, כי התובע סובל מאסטמה והוא מטופל בוינטולין -3 פעמים ביום.

בשנת 2005, התובע פנה 3 פעמים לקבלת טיפול רפואי והתלונן על כאבים בחזה, שיעול טורדני וקשיי נשימה.

בשנת 2007, התובע אובחן כסובל מהפרעה חסימתית קשה ונקבע, כי הוא אינו יכול להמשיך בעבודת השיפוצים.

על פניו ומבלי לקבוע עובדות ומסקנות שבמומחיות, ניתן להתרשם מן האמור לעיל, כי מצבו הרפואי בשנת 95 היה חמור עם אבחנה דומה לאבחנה הרפואית משנת 2007 וחרף כך לא הומלץ לתובע להימנע מחשיפה לאבק / פנייה לרופא תעסוקתי שכן התובע ציין במה הוא עוסק, כן הומלץ לתובע להפסיק לעשן.

כמו-כן, משנת 95 עד לשנת 2003 ובחלוף שמונה שנים אין תיעוד לפיו התובע התלונן על בעיות בתחום וגם בשנת 2003 מצוינת רק העובדה, כי התובע סובל מאסטמה והוא מטופל באמצעות וינטולין 3 פעמים בשבוע.

התלונות והאבחנות בשנת 2005 גם הן דומות לתלונות המאפיינות את מצבו הרפואי, כפי שתואר לעיל והן אינן מאזכרות את המקצוע של התובע  ואינן מתייחסות לשוני המתבטא בהחמרה לעומת שנים קודמות וככל שמדובר בהחמרה במצבו הרי שעסקינן בשאלה שבמומחיות וראוי שהיא תיבחן עם הגשת הראיות ושמיעת העדים הרלוונטיים, שכן הדעת נותנת כי החמרה באה לידי ביטוי לא רק בתיעוד רפואי אלא גם בתפקוד, באורח החיים, בתפקיד ובהיקף המשרה.  בנסיבות אלו, קיים קושי בשלב זה לענות על השאלה האם תלונות התובע בשנת 2005 מלמדות על כך שהתובע גילה את הנזק- קרי, את ההחמרה במצבו, כטענת הנתבעת.

טענת הנתבעת לפיה, לתובע היה ידוע הקשר הסיבתי בין מחלתו לחשיפה לאבק עוד בשנת 79 מתייחסת למצבו הרפואי לתקופה שבה נערך התיעוד עת היה התובע בן 14 שנים בלבד והיא אינה מתייחסת למועדים הרלוונטיים לכתב התביעה ולסביבת עבודתו הנוכחית ומשכך דינה להידחות.

הנתבעת הפנתה לגרסת התובע במסגרת תביעתו למל"ל בשנת 2009 אך לא צורף פרוטוקול הוועדה הרלוונטי, במובחן מפרוטוקול הועדה לעניין תקנה 15 וממילא לא ניתן להכריע בכך כעת.

סוף דבר, מעיון בטענות הצדדים ובכתבי הטענות והנספחים שצורפו להם נוכחתי, כי אין מקום לדחות את התביעה בשלב זה הואיל ושאלת מועד גילוי הנזק על פני ציר הזמן ומועד גילוי הקשר הסיבתי הינן שאלות שלא ניתן להשיב עליהן בשלב זה, בפרט לנוכח העובדה כי הניזוק היה חולה במחלת אסטמה מילדות ולמשמעות שיש לנתון זה.

יוער, כי בשלב הדיוני הנוכחי, התובע אינו נדרש לצרף חוות דעת של מומחה בתחום מסוים ואין מניעה, כי חוות דעת נוספת תוגש בהמשך לניהול ההליך (ראה ת.א 2064/08, הודה עלאתמין נגד מרכז רפואי סורוקה, מיום 30.06.09, פסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט זילברטל) ומשכך אינני מוצאת מקום לדחות את התביעה מן הטעם כי לא הוגשה חוות דעת מטעם התובע בתחום מחלות ריאה.

הצדדים מתבקשים לפעול כדלקמן:

ניתנת לנתבעת 1 שהות של 60 ימים להגיש חוות דעת מטעמה.

נתבעת 2 מתבקשת להגיש כתב הגנה תוך 30 ימים וחוות דעת.

ככל שבכוונת התובע להגיש חוות דעת נוספת עליו לשלוח הודעה מתאימה בהקדם.

תז"פ ליום 15.03.16.

ניתנה היום, כ"ב חשוון תשע"ו, 04 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.