1. המבקשת הגישה בקשה לביטול פסק בורר.

החלטה זו עניינה בקשת המשיב לחייב את המבקשת בהפקדת ערובה למילוי פסק הבורר, לפי סעיף 29(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: החוק). יצוין כי בקשת המשיב התייחסה לשני המבקשים אך נוכח הליכי פשיטת רגל של המבקש, התובענה צומצמה ליחסים שבין המבקשת לבין המשיב, ובהתאם, גם בקשת הערובה (החלטת כב' השופט חסדאי מיום 26.1.14).

רקע

2. בין הצדדים (המבקשים והמשיב) התגלע סכסוך שטרי.

3. ביום 21.9.09 הסכסוך הועבר בהסכמה לבוררות.

4. בין היתר, הוסכם בין הצדדים כך (פרוטוקול הדיון מיום 21.9.09):

א. ההליך בבוררות יתייחס לתביעת המשיב ביחס לשלושה שיקים.

ב. תוגש תביעה מעודכנת שטרית של המשיב נגד שני המבקשים.

ג. הבורר ידון בתיק, כאשר מוסכם שהנטל הוא על המבקשים (הנתבעים).

ד. הבורר אינו מחויב בהנמקה.

בהמשך הדרך הצדדים הגיעו להסכמה לפיה פסק הבורר יהיה מנומק בקצרה.

5. מטעמים שאינם רלבנטיים להחלטה זו, הבורר שמונה תחילה הוחלף, ובמקומו מונה עו"ד ברוך חייקין, שנתן פסק ביום 30.4.13 (להלן: פסק הבוררות), וכן החלטה בעניין הוצאות ופסיקתה ביום 30.5.13 (להלן: ההחלטה המשלימה והפסיקתה).

6. המבקשת עותרת לביטול פסק הבוררות.

פסק הבוררות - סקירה

7. כאמור, עסקינן בתביעה שטרית בגין שלוש המחאות שהמשיב אוחז בהן: האחת בסך של 40,000 ₪, השנייה בסך של 20,000 ₪ והשלישית בסך של 12,000 ₪.

8. מתוך פסק הבוררות עולה כי גרסאות הצדדים בקשר להמחאות היו אלו:

גרסת המבקשים (שנמסרה על ידי המבקש בלבד שכן המבקשת טענה כי לא הייתה מעורבת בעסקאות שבבסיס מתן ההמחאות) הייתה כי הצדדים (המבקש והמשיב) היו שותפים בעסק שנקלע לקשיים. כדי להזרים כסף לעסק, נעזרו בשירותי חלפן כספים. שתיים מתוך ההמחאות ניתנו כבטוחות לחלפן. לאחר שההלוואה הוחזרה לחלפן, המשיב אמר למבקשים שקרע את ההמחאות, אך בפועל השאיר אותן ברשותו. המחאה נוספת, בסך של 40,000 ₪, ניתנה כבטחון, בתיווך המשיב, לאחיו של המשיב, לצורך קבלת הלוואה מבנק בקלקיליה. הבורר ציין כי גרסת המבקשים השתנתה מאוחר יותר, והם טענו שכל שלוש ההמחאות ניתנו לחלפן. לפי גרסת המבקשים, המשיב השאיר את ההמחאות ברשותו והגיש אותן לפירעון כדי לגרוף שלא כדין רווחים מפרויקט באלקנה, שהמשיב לא היה שותף לו.

גרסת המשיב הייתה כי ההמחאה בסך 20,000 ₪ ניתנה בתמורה להלוואות שנתן למבקשים, ושתי ההמחאות הנותרות ניתנו בתמורה למימון שכר פועלים וחומרי בניין בפרויקט המשותף באלקנה.

9. הבורר קבע, קביעה המתיישבת לכאורה הן עם הדין והן עם הסכמת הצדדים בעת העברת התיק לבוררות, כי נטל ההוכחה מוטל על המבקשים. נטל ההוכחה הוא הן ביחס להיעדר התמורה או כישלון התמורה, והן ביחס לכך שהשטרות נמסרו על תנאי, וכי התנאי לא התקיים.

10. לאחר מכן, הבורר קבע כי ראיות המבקשים לא סתרו את החזקות העומדות לזכות המשיב, האוחז בשטרות.

הבורר הצביע על שורה של תהיות העולות מגרסת המבקשים, לפי עמדתו. כך למשל, סתירות באשר לאופן השבת הכספים, היעדר רישום על ההמחאות באשר להיותן בטוחות, הרקע לקבלת הלוואות תכופות שנפרעו בתוך ימים ספורים ועוד. בנוסף, הבורר ציין כי המבקשים לא הציגו כל ראיה לביסוס טענותיהם, כגון ספחי המחאות, רישומי בנקים או עדויות בעלי מקצוע. כן הוסיף, כי גרסתם של המבקשים באשר ליחסי העבודה שבין המבקש לבין המשיב נותרה בלתי ברורה.

הבורר ראה שלא לייחס משקל רב לבדיקת פוליגרף שהמבקש ערך, על דעת עצמו, ונימק זאת בכך שהבדיקה נערכה ביוזמתו של המבקש, ללא ביקורת של מקור חיצוני או של המשיב.

מנגד, הבורר מצא כי גרסת התובע נתמכה בעדים ובמסמכים שעדותם נותרה אמינה וקוהרנטית.

לבסוף, הבורר התייחס למסמך הנחזה ככתוב בכתב ידו של המבקש, ובו רשם המבקש כי נתן למשיב המחאה בסך של 20,000 ₪, עבור "עבודת שיפוץ" (להלן: המסמך). המסמך רלבנטי להמחאה בסך של 20,000 ₪ בלבד. בקשר למסמך הוגשו שתי חוות דעת. חוות הדעת מטעם המבקשים גרסה כי המסמך מזויף, בעוד שחוות הדעת מטעם המשיב מצאה שהמסמך נכתב על ידי המבקש, כפי שנחזה ממנו. הבורר ציין כי אף שעדות המומחית מטעם המשיב הייתה פחות משכנעת, הרי עולה משתי חוות הדעת שקיימות אותיות בעלות דמיון, רב יותר, או פחות, לכתבי היד של המבקש, כי כתב היד במסמך דומה לכתב ידו של המבקש (עובדה שהמבקש עצמו הסכים לה) וכי להבדלים בלחץ הכתיבה וברטט ניתן למצוא הסברים, כמו הסבר עובדתי שהציע המשיב (לפיו המסמך נכתב על הגה מכוניתו של המבקש). מכל מקום, הבורר קבע כי אין בהבדל בלחץ הכתיבה וברטט כדי להוות ראיה לזיופו של המסמך.

סיכומו של דבר, הבורר קיבל את תביעת המשיב, נוכח העובדה שהמבקשים לא סתרו את החזקות העומדות לטובתו. הבורר חייב את המבקשים בתשלום סכום ההמחאות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן בהוצאות ושכר טרחה.

בהחלטה המשלימה הבורר הבהיר כי התייחס לסכום של 10,000 ₪ כשכר טרחה, בנוסף להוצאות המגיעות למשיב, בהן לא נקב. לאחר מכן, בפסיקתה שנחתמה, נקב בהוצאות משפט בסך של 24,567.90 ₪ בנוסף לשכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.

הבקשה לביטול פסק הבוררות

11. בקשתה של המבקשת כוללת, בתמצית, את הטענות הבאות:

א. הפסיקתה כוללת סכומים שלא נפסקו בפסק הבוררות, ולמבקשים לא ניתנה הזדמנות לטעון לגביהם.

ב. הבורר התעלם מראיות, ובין היתר, מבדיקת הפוליגרף שמצאה את המבקש דובר אמת. בנוסף, הבורר התעלם מכך שהנטל מוטל על המשיב, להוכיח כי נתן את תמורת ההמחאות למבקש ומסתירות בעדותו של המשיב.

ג. הבורר כלל לא התייחס לעובדות הנוגעות לשתי ההמחאות בסך של 12,000 ₪ ובסך 40,000 ₪, ודן בהמחאה בסך של 20,000 ₪ בלבד. יצוין, כי במסגרת בקשת הביטול המבקשת פירטה את כלל הראיות הנוגעות להמחאות אלו, ניתחה אותן והסבירה מדוע, לשיטתה, ראיות אלו תומכות בגרסתם של המבקשים.

ד. תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור – ראשית, משום שהמשיב לא הנפיק מעולם חשבוניות כנגד ההמחאות מושא התביעה. שנית, משום שהבורר נתן תוקף למסמך מזויף.

ה. המבקשת הוסיפה כי הבורר חרג מסמכותו, משום שהתעלם מבדיקת הפוליגרף ומחוות דעת המומחית מטעמם של המבקשים, תוך ששם עצמו כמומחה לזיהוי כתבי יד, וקבע עובדות ביחס לזהות המוטב לפי השיקים אף שבשניים מהם המוטב רשום בערבית. בנוסף, טענה כי המומחה סתר את עצמו והתעלם מראיות מרכזיות ומכריעות. עוד טענה, כי הבורר שגה כאשר קבע שעדותם של עדי המשיב נותרה אמינה וקוהרנטית, בין היתר, משום שעדותם כלל לא תמכה בגרסת המשיב. כן טענה כי הבורר התעלם מהוראות החוק, מהמצב המשפטי ומנטל הראיה, הסתמך על ראיות שיסודן בתרמית ונמנע מלדון בטענות המבקשים לגופן.

ו. המבקשת טענו כי פסק הבורר ניתן לאחר כשלוש שנים, ולאחר שחלפה התקופה לנתינתו.

ז. יצוין כי המבקשים העלו טענות הנוגעות לניהול הליכי הבוררות נגד המבקש, אף שניתן צו כינוס נגדו, אך טענות אלו אינן רלבנטיות עוד נוכח ההחלטה מיום 26.1.14 (לפיה נותרה בקשת הביטול של המבקשת בלבד).

הבקשה לחיוב בהפקדת סכום פסק הבוררות – טענות הצדדים

12. המשיב הפנה למצבם הכלכלי הדחוק של המבקשים, ולכך שלא נשאו בחלק משכרו של הבורר, והוא נאלץ לשלם את חלקם, על מנת לקבל את הפסק. לגופו של עניין, המשיב טען שכל טענותיה של המבקשת אינן מתאימות לביטול פסק בורר, ואין להן סיכויי הצלחה רבים.

13. המבקשת טענה שסיכויי בקשת הביטול טובים והפנתה לתוכן הבקשה לביטול הפסק ולעילותיה, בכלל זה חריגה מסמכות, היותו של הפסק בלתי מנומק ובלתי מפורט. עוד הפנתה לפגיעה הצפויה בזכות הגישה לערכאות, לפסיקה השוללת חיוב בערובה מחמת עוניו של בעל דין, ולכך שהערובה המבוקשת גבוהה במידה ניכרת מהמקובל.

דיון

14. בהתאם לפסיקה, השיקולים המנחים בבקשה למתן ערובה למילוי פסק הבורר הם סיכויי הצלחתו של מי שהגיש את בקשת הביטול ומאזן הנוחות. תוך כדי כך, יש להתחשב במאפיינים המיוחדים של בקשה לביטול פסק בוררות, נוכח הדין המכתיב התערבות מצומצמת בפסקי בוררות. לפיכך, על מבקש הביטול להראות שסיכויי הצלחתו לביטול הפסק גבוהים או כי מאזן הנוחות נוטה לצדו באופן משמעותי. בדומה למצבים אחרים בהם קיימים מבחנים משולבים, אף כאן קיימת "מקבילית כוחות" בין השיקולים השונים (רע"א 4758/05 דוד אוביץ נ' נאות א.פ נכסי מקרקעין בע"מ (11.10.05), רע"א 7592/08 פי.די.די יהלומים בע"מ נ' I.DO.Diamonds Inc (6.10.08) (להלן: עניין פי.די.די. יהלומים).

מאזן הנוחות

15. מהחומר שהונח לפניי עד כה, עולה כי המבקשת עצמה אינה חולקת על טענות המשיב ביחס למצבה הכלכלי. המבקשת לא סתרה את טענת המשיב, המגובה במסמכים, לפיה נשא בעצמו בחלק השני של שכר הבורר. נהפוך הוא: המבקשת ציינה כי עקב הליכי פשיטת רגל נבצר מהמבקש לשלם לבורר את שכרו (סעיף 26 לבקשת הביטול) וסתמה ולא פירשה מדוע היא (שאינה בהליכי פשיטת רגל) לא מצאה לנכון למלא את החיוב הבסיסי המוסכם ולשלם לבורר את שכרו. המבקשת הוסיפה כי היא מפרנסת יחידה המטופלת בילדים פעוטים ועול פרנסה כבד מונח על כתפיה (סעיף 60 לתגובתם של המבקשים). אם כן, לפי גישתה של המבקשת עצמה מצטיירת תמונה של מי שלא מצאו לנכון, בין אם מסיבות כלכליות ובין אם מסיבות אחרות, לשלם סך של כ- 8,000 ₪, חלקם בשכר הטרחה השני של הבורר. להזכיר, סכום החיוב הנומינלי לפי פסק הבוררות (ללא ההוצאות שהתווספו בפסיקתה) הוא למעלה מפי עשרה משכר הטרחה שלא שולם על ידי המבקשת. תמונה עובדתית זו, העולה מטיעוניהם של שני הצדדים, יוצרת חשש כבד כי אי חיוב בערובה יכביד על ביצוע פסק הבוררות באופן משמעותי.

16. הטענה לפיה אין לחייב בערובה, משום שאין לחסום את זכות הגישה של תובע עני לערכאות, מרוקנת מתוכן את מוסד החיוב בערובה, שנועד, בין היתר, למקרים בהם הצד המחויב בערובה נמצא בקשיים כלכליים.

17. בדומה, אין כל ממש בטענת המבקשת לפיה לא ייתכן שתחויב בבקשת ערובה בטרם תידון בקשת הביטול, שהרי זו תכליתו של סעיף 29 וכך קבעה הפסיקה במפורש (עניין פי.די.די יהלומים– סעיף 16 לפסק הדין, שם נקבע כי ניתן לחייב בערובה כתנאי לדיון בבקשת הביטול).

18. במאמר מוסגר אציין כי הטענה באשר ליכולת הגבייה מהמשיב מהווה היפוך היוצרות ממש. המשיב אוחז בפסק בוררות לזכותו, המשיב אינו יוזם ההליך, ושאלת אפשרות הגבייה ממנו היא בלתי רלבנטית לפי הדין.

סיכויי הבקשה לביטול פסק הבוררות

19. בשלב זה, מבלי לקבוע מסמרות, ותוך התייחסות לרף שהציבה הפסיקה, ניתן לקבוע כי סיכוייה של בקשת הביטול אינם גבוהים על פניהם.

20. לכאורה, הבורר כלל לא חרג מסמכותו. הבורר הוסמך לפסוק בתביעה השטרית, וכך עשה. התעלמות מבדיקת פוליגרף, מחו"ד מומחה או מראיות אחרות, סתירות בפסק הבוררות, כל אלה, גם אם היו, ואיני קובעת כך בשלב זה, הם בגדר טעות, ולא חריגה מסמכות.

21. כך גם, בשלב זה לא מצאתי תשתית ממשית לטענת המבקשת לפיה הבורר הכריע ביחס להמחאה אחת בלבד מבין שלוש ההמחאות. הבורר התייחס במפורש לשלוש ההמחאות, וקבע כי גרסת המבקשים, שהייתה ביחס לשלושתן, אינה מהימנה בעיניו. אמנם, ביחס להמחאה בסך של 20,000 ₪ הבורר התייחס גם למסמך, אך היה זה בנוסף לקביעות שניתנו בקשר להמחאות כולן.

22. לא מצאתי סיכויים גבוהים לטענה לפיה הבורר התעלם מכך שהמשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו, כאשר לכאורה לפי המוסכם בין הצדדים, והיותה של התביעה בגדר תביעה שטרית, הנטל היה מוטל על המבקשים (אעיר בהקשר לכך כי לא עולה מהמסמכים שנושא שם המוטב היה במחלוקת).

23. באשר לטענות המבקשץ בכל הקשור להתעלמות מבדיקת הפוליגרף, הקביעה ביחס למסמך, העדפת גרסת המשיב על פני גרסת המבקשים והטענות העובדתיות הנוגעות למרמה:

ראשית, עיון בפסק מעלה כי לכאורה עמדת המבקשת אינה מדויקת. הבורר לא התעלם מבדיקת הפוליגרף, אלא מצא לתת לה משקל נמוך. בדומה, הבורר אמנם העדיף את חו"ד המומחית מטעם המבקשים, אך ביאר נימוקים וממצאים אחרים, שעל בסיסם אין מקום לקבוע כי מדובר בזיוף. כך הבורר היה רשאי, לכאורה, להעדיף את גרסת המשיב, גם אם נפלו בה סתירות (לפי הנטען, ומבלי שיהיה בכך כדי להביע עמדה) על פני גרסת המבקשים (שהסתירות בה פורטו, ושהנטל הוטל עליהם).

שנית, המשיב צודק בעמדתו, לפיה המסגרת של ביטול פסק בוררות אינה כוללת טענות ערעוריות ומוגבלת לעילות המנויות בחוק (ראה רע"א 1129/00 שמואל כהן נ' Diamond Express Company (23.7.00)). למעלה מהצריך, נראה כי הטענות שהועלו על ידי המבקשת הן טענות שאינן מתאימות אפילו למסגרת ערעורית. קביעות בדבר העדפת מהימנות של עד אחד או אחר, מתן משקל נמוך לראיה מסוימת הן כולן קביעות שעל דרך הכלל לא תהיה בהן התערבות של ערכאת ערעור, לא כל שכן במסגרת בקשה לביטול פסק בוררות.

ודוק, לפי הסכמת הצדדים הפסק צריך להיות מנומק בקצרה. כפי שעולה מהסקירה לעיל, הבורר נתן נימוקים מפורטים, אף אם לא ארוכים ומכבידים, ובכך לכאורה עמד בתנאים שהוצבו בהסכמת הצדדים.

24. באשר להיותו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור: ככל שהטענה נוגעת לכך שהמשיב אינו מוציא קבלות או חשבוניות, הרי מבלי להתייחס לטענה זו לגופה (שכן המשיב בכלל תושב האזור ואין בפני בית משפט זה ראיה הנוגעת לחובתו לדווח לשלטונות המס בישראל, בפרט בכל הקשור להלוואות שנתן) הפסק כלל לא דן בסוגיה זו ולא נגע לה. קביעת הפסק, לפיה יש לשלם בגין המחאות שחזקת התמורה עומדת ביסודן, אינה מנוגדת לתקנת הציבור. באשר לטענה לפיה הפסק נתן תוקף למסמך מזויף, הרי לכאורה טענה זו נסמכת על עמדה שגויה, לפיה נקבע שהמסמך מזויף, אף שבפסק הבוררות נקבע היפוכו של דבר.

25. בנושא השיהוי במתן פסק הבורר, אני מוצאת כי יש לכאורה ממש בעמדת המשיב, שהמבקשת לא סתרה, לפיה המבקשת אינה רשאית לאחוז בעילה זו משום שלא מלאה אחר התנאי הקבוע בסעיף 26 (ג) לחוק.

26. נותרה הטענה בנוגע לתוספת הסכומים ברכיב ההוצאות והוספת מע"מ על שכ"ט הבורר. תחילה, יש לציין כי הבורר הסביר את נושא ההוצאות בהחלטה משלימה, ואיני רואה לשלול על הסף את הסברו של הבורר למשפט שהוא עצמו רשם. זאת ועוד, המבקשת לא מצאה לנכון לפרט אילו מההוצאות שהבורר פסק חסרות בסיס, אם בכלל. לכאורה, נוכח האמור בסעיף 26 (א) לחוק, והעובדה שההוצאות שהושתו הן הוצאות מקובלות, כגון שכר הבורר, עלויות הקלטה וכיו"ב, לא ברור האם נגרם עיוות דין. מכל מקום, מבלי להידרש לסיכוייה של טענה זו, היא אינה בליבת הפסק, שקיבל את תביעתו של המשיב, ונוגעת, לכל היותר, לסכום ההוצאות והמע"מ על שכר הטרחה כפי שנפסקו. גם אם אצא מנקודת ההנחה הטובה ביותר למבקשת, לפיה כל תוספת סכום ההוצאות והמע"מ אינה במקומה, יש לכך השלכה על סכום הערובה ביחס לתוספת זו בלבד, ולא בקשר לסכום ההמחאות מושא פסק הבוררות.

סכום הערובה

27. הפסיקה לא נרתעה מקביעת סכום הפקדה קרוב לסכום הפסק, ראה למשל עניין פי.די.די יהלומים והפסיקה שאוזכרה בתגובת המשיב. מובן, כי סכום הערובה מושפע מהשיקולים שצוינו לעיל, וכאשר מצאתי כי אין סיכויי הצלחה גבוהים לטענות המבקשת, בפרט בליבת הפסק, יש מקום לחייב בערובה הולמת לקביעה זו.

לפיכך, אני מעמידה את סכום הערובה על סך כולל של 85,000 ₪.

סיכום

28. מאחר שמצאתי שגם מאזן הנוחות וגם סיכוייה של בקשת הביטול אינם נוטים לטובתה של המבקשת, אני מחייבת את המבקשת להפקיד ערובה בסך של 85,000 ₪ למילוי פסק הבורר, במזומן או בערבות בנקאית, זאת לא יאוחר מיום 16.3.14.

לא תופקד הערובה, תימחק הבקשה לביטול פסק הבוררות.

29. המבקשת תישא בהוצאות בקשה זו בסך כולל של 3,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה ותעביר את התיק לעיוני ביום 18.3.14.

ניתנה היום, ה' אדר א תשע"ד, 05 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.