רקע ותמצית טענות הצדדים

1. התובע, עורך-דין במקצועו, טוען כי סיפק לנתבע שירותים בהקשר להשגת הכרת משרד החינוך בישראל בתואר אקדמאי. התובע עותר לחיוב הנתבע בתשלום שכר טרחתו בסכום של 50,000 ₪ מכוח שני הסכמים בכתב בינו לבין הנתבע ובחתימתו.

2. הנתבע, מנגד, מכחיש את טענות התובע ואת כוחם החוזי של ההסכמים כפי שנכרתו בין הצדדים. לגרסתו, הכרה בתוארו התקבלה כתוצאה מעמלו, לאחר שפנה באופן אישי למשרד החינוך וביקש שייערך לו שימוע נוסף, עוד עובר לפנייתו לתובע. הודגש כי התובע לא הצטרף אל הנתבע לשימוע זה והוא זה שייצג עצמו במהלכו. מעיקרים אלו, טען הנתבע כי אין לתובע כל חלק בתוצאת ההכרה בתוארו.

3. אין חולק של ממש כי הנתבע משרת כשוטר במשטרת ישראל החל משנת 1995. בין השנים 1998-2001, נטל הנתבע חלק בתכנית לימודים שהוצעה לכלל השוטרים לקבלת תואר ראשון במנהל עסקים מטעם שלוחת אוניברסיטת לטביה בארץ (להלן: "התואר"). התואר הוצע לצורכי שכר בלבד ובסיום תכנית הלימודים, העלה משרד החינוך חשדות אשר להתאמתה לדרישות, כך שקבלת התואר של הנתבע ושל אחרים הוקפאה עד לעריכת בירור ומתן החלטה בעניין.

במהלך השנים ועד לשנת 2007, ניהל הנתבע חלופת מכתבים עם משרד החינוך בנושא, עבר שימוע אחד וכשל בו, עד שמכתב ששלח מיום 18.6.07 ובו ביקש לערוך לו שימוע נוסף, נענה בחיוב על-ידי משרד החינוך. ממכתב שנשלח אליו מיום 11.7.07 עולה כי ניתנה לו האפשרות לגשת לשימוע נוסף, בתמורה לתשלום סכום של כ- 800 ש"ח (ר' נספחים ז'-ח' לתצהיר הנתבע). פניית הנתבע אל התובע נעשתה לאחר קבלת מכתב הזימון לשימוע – נספח ח' הנ"ל (להלן: "השימוע").

4. ביום 15.7.07 נפגשו התובע והנתבע בקפה "הלל" בעיר ראשון לציון. במהלך פגישה זו, חתם הנתבע על "כתב אישור, הצהרה, ויתור ,התחייבות", לפיו ובין היתר, ייפה הנתבע את כוחם של התובע ו/או עו"ד עמית גורביץ לטפל בכל ענייניו הנוגעים לתואר. התובע הוסמך לפעול על פי הבנתו ושיקול דעתו, הוסכם כי הוא לא יהא אחראי לתוצאות הטיפול וכי הנתבע מוותר על כל טענה בנושא.

עוד הוסכם כי שכר הטרחה שישולם לתובע יעמוד על 20% כולל מע"מ מגובה גמול התשלום הרטרואקטיבי ברוטו שיקבל הנתבע ו/או 20% כולל מע"מ מגובה פוטנציאל הגמול העתידי ברוטו, על פי הגבוה מבין השניים. במעמד החתימה על מסמך זה, שילם הנתבע לתובע סכום של 1,964 ₪ על החשבון בגין פתיחת תיק והוסכם כי סכום זה לא יושב לו בכל מקרה. בנוסף, הוסכם כי הנתבע יחוב בתשלום סכום של 150$ (בצירוף מע"מ) בגין כל דיון, ככל שיתקיים בבתי משפט, בועדות השימוע, בישיבות וכדומה (ר' נספח י' לתצהיר הנתבע – להלן: "ההסכם הראשון").

כעבור כחודשיים ימים, פנה הנתבע לתובע בבקשה לבטל את הסיפא לסעיף 6 להסכם הראשון הקשור בתמורה שיקבל התובע. הצדדים קבעו להיפגש בשנית ביום 10.9.07 באותו מקום. במהלך פגישה זו, חתם הנתבע על כתב התחייבות משלים להסכם הראשון שנוסח ונכתב על ידי התובע בו במקום, לאור בקשת הנתבע, לפיו ובין היתר, בכל מקרה, לא יפחת שכר הטרחה מסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, זאת בתנאי שהנתבע יצליח בשימוע ויזוכה בתשלום רטרואקטיבי. סכום זה יחשב כסופי ולא תתקבל כל דרישה מהתובע בדבר תשלום כספים נוספים. למען הסר ספק, הוסכם כי הצלחת הנתבע בשימוע הנה בזכותו של התובע ומהווה פועל יוצא של מעורבותו, ללא שהתובע יצטרך להוכיח ו/או להציג מסמך כלשהו בנושא. יתרת הסעיפים מההסכם הראשון נותרה בעינה (ר' נספח יב' לתצהיר הנתבע – להלן: "ההסכם השני").

5. התובע טוען כי הנתבע קיבל זה מכבר את ההכרה המתבקשת בתוארו, אך מסרב לשלם לו את שכר טרחתו תוך הפרת התחייבויותיו על פי הוראות ההסכמים הראשון והשני. מכתב דרישה שנשלח אל נתבע ביום 3.2.13 נותר ללא מענה (ר' נספח ג' לתצהיר התובע).

6. מנגד, הנתבע גורס כי התובע לא עשה דבר. לטענתו, הטיפול בעניינו דרש הכנתו לקראת השימוע והתייצבות התובע יחד עמו בפני ועדת השימוע, מהלכים שלא בוצעו. לגישת הנתבע, התובע לא הוכיח את טענותיו בדבר הפעולות שנקט להצלחת השימוע וחרף טענתו כי בידיו "מסה אדירה של מסמכים", לא הציג דבר, באופן המוכיח כי לא עשה דבר.

עוד טוען הנתבע כי כחודשיים ימים לאחר הפגישה עם התובע והחתימה על ההסכם הראשון, פנה אל התובע בבקשה לקבל מידע בעניינו. התובע סרב למסור לו כל מידע ותחת זאת קבעו הצדדים להפגש בעת עריכת ההסכם השני. הנתבע טוען כי ההסכם השני שנערך על-ידי התובע, הרע את מצבו והתובע הונה אותו עת ביקש וקיבע בהסכם השני זכות לשכר טרחה מינימלי בסכום של 20,000 בתוספת מע"מ ללא קשר לאחוזים (ר' סעיפים 17-19 לתצהיר הנתבע).

ביום 18.9.07 התקשר הנתבע אל התובע וביקש לקבל תשובות אודות מידת מעורבותו בנושא ונענה בנוסח כי "אני לא חייב להציג לך דבר". משכך ומחמת העדר שיתוף הפעולה של התובע, שלח אליו הנתבע ביום 18.9.07 מכתב רשום ובו הודיע לו על פיטוריו מלטפל בענייניו. ממועד שליחת הודעה זו ועד ליום השימוע ה- 1.11.07 לא שמע הנתבע דבר מהתובע, פרט למכתב דרישה מיום 21.9.07 לתשלום שכר טרחה (ר' סעיף 20 לתצהיר הנתבע ונספחים יג' וטז' שבו).

7. אציין כי בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים קודמים. התובע פתח תיק הוצאה לפועל בשנת 2008 לביצוע תביעה על סכום קצוב. התביעה הוגשה על ידי חברת "של מייק בע"מ" בהתבסס על ההסכם הראשון. הוגשה התנגדות לביצוע התובענה ובדיון מיום 1.2.09 הוחלט למחוק את התביעה בהעדר יריבות בין הצדדים (ר' נספח א' לתצהיר הנתבע).

ביום 23.10.12 התנהל דיון בלשכת ההוצאה לפועל בהקשר לסגירת אותו תיק הוצאה לפועל. למחרת היום, הוחלט על סגירתו תוך חיוב התובע בהוצאות (ר' נספחים ה'-ו' לתצהיר הנתבע).

דיון והכרעה

8. כעת, אני נדרש לשאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים, האם חב הנתבע כלפי התובע מכוח הוראות ההסכמים הראשון והשני.

9. לאחר עיון בטענות הצדדים והתרשמות ממכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה בחלקה. להלן אפרט את הנימוקים שביסוד מסקנתי זו.

10. על שלושה אדנים מבקש הנתבע לבסס את עתירתו לדחות את התביעה, שלא נמצא ממש באיזה מהם. האחד – התחייבות התובע שהופרה להתייצב יחד עמו בפני ועדת השימוע; השני – העדר הצגת מסמכים וראיות אחרות בתימוכין בטענת התובע לפעילות מטעמו לקידום ענייניו של הנתבע והשלישי – תרמית ו/או הטעיה במקור סעיף 2 להסכם השני שבו נקבע סכום מינימלי לתשלום.

11. אין בסיס לטענת הנתבע כי התובע חב בהתייצבות עמו לשימוע.

ההסכם הראשון אינו מחייב את התובע לעשות כן וגם בהוראות סעיף 7 שבו אין כדי להוות מזור לנתבע. סעיף זה מהווה סעיף "סל", לפיו מתחייב הנתבע לשלם לתובע סכום של 150$ בצירוף מע"מ בגין כל דיון, ככל שיתקיים בעניינו, בבתי משפט, בועדות שימוע, בישיבות וכדומה. אם היה מתייצב התובע לשימוע, הייתה קמה חובה לנתבע לשלם סכום של 150$, אך אין בהוראה חוזית זו כל התחייבות פוזיטיבית לתובע לעשות כן.

ככל שהנתבע סבר שהתייצבות התובע לשימוע הנה תנאי בלעדיו אין, ניתנה לו ההזדמנות המפורשת לדרוש להעלות הקשר זה על הכתב במסגרת ההסכם השני, כפי שביקש לשנות את הסיפא לסעיף 6 להסכם הראשון. הנתבע אף לא טען כי ביקש לעמוד על כך. בחקירתו הפנה, ללא תימוכין, כי הדבר לא נרשם, אלא: "זה היה בעל פה, במסגרת החוזה הראשון" (ר' פרו' עמ' 6 שו' 2 לנספח א' לתצהיר הנתבע).

בנוסף, לא נודע נוהג רלוונטי לפיו מצורף אדם אחר לשימוע, שעיקרו אישי. כך, במכתב מיום 21.8.07 שנשלח ממשרד החינוך ובו זומן לשימוע ליום 24.9.07 נכתב: "הינך מוזמן בזה לראיון אישי...". אין במכתב זה כל אמירה על אפשרות לצרף לשימוע אדם מטעמו (ר' נספח יד' לתצהיר הנתבע). כשנשאל הנתבע האם ידוע לו על אחרים שהופיעו בשימוע בליווי אדם אחר, התחמק ממתן תשובה עניינית וכדבריו: "אני לא עקבתי אחרי זה. אתה הבטחת לי שתהיה איתי בשימוע" (ר' פרו' עמ' 7 שו' 3 לנספח א' לתצהיר הנתבע). טענתו בעל-פה של הנתבע נסוגה מפני הכתב השונה הניבט מההסכמים הראשון והשני.

נכון אני לקבל את ציפייתו של הנתבע כי התובע יצטרף אליו לשימוע, אך המוסכם בין הצדדים אינו מעגן זאת והעדפתי את טענת התובע, מנגד, לפיה השימוע הנו הליך אישי ולא מקובל להצטרף למוזמן אליו.

12. גם טענת הנתבע הנסמכת על העדר המצאת מסמכים מטעם התובע, ראוי שתידחה. הוראת סעיף 5 להסכם השני קובעת באופן ברור, מודגש וחד-משמעי כי במקרה שהנתבע יקבל הכרה בתואר, לא יצטרך התובע להוכיח ו/או להציג מסמך כלשהו. הנתבע אף לא הבהיר אלו מסמכים ציפה לראות וברי כי אין מדובר במסמכים הקשורים בשחרור מהשימוע, או בהשגת הקלות כלשהן למהלכו, או לתוצאתו.

דחיתי את מבוקשו של הנתבע להתכחש, כעת ובדיעבד, להתחייבויותיו מושא ההסכמים הראשון והשני ולמשמעות נוסחם הברור. חזקה שלא נסתרה בעניינו של הנתבע היא כי אדם מודע לתוכנם של מסמכים עליהם הוא חותם. כבר נקבע כי:

"חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו" (ר' ע"א 1319/06 שלק נ' טנא נוגה (שווק) 1981 בע"מ (20.3.2007); ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594).

הובהר כי הלכה זו, כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עסקינן במסמכים בעלי חשיבות, נוכח שורת ההיגיון המחייבת שהחתימה עליהם לא נעשתה בהיסח הדעת (ר' ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559).

הנטל להוכחת טענה אשר לבטלות חוזה הוא כבד מזה הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים. המעלה טענה זו, נדרש לתמוך אותה: "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" ומצאתי כי לאורן של נסיבות העניין שלפניי - הנתבע כשל בכך (ר' תא (ת"א) 22005/05 אדריכל מאיר ניר נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ושיקום (17.4.08)).

הנתבע הנו שוטר, שסיים לימודי תואר ראשון במנהל עסקים. ברי בעיני כי משמעותה של חתימה על מסמכים אינה זרה לו ובמהלך הדיון התרשמתי מכישורי הבנתו הנרחבים. שוכנעתי כי לא נפל כל פסול בעריכת ההסכמים הראשון והשני מטעם התובע ולא נוצל פער כוחות הקיים לטובת האחרון. קבעתי כי הנתבע חתם על שני אלו בהכרה מלאה, הבין את פשרם והסכים לכל הכתוב בהם, על השינוי שיזם בסיפא לסעיף 6 בהסכם הראשון.

אף שההסכם השני מציין במפורש כי התובע אינו חב למסור לנתבע דבר, הסכים הלה לחתום עליו. כך עשה אף שטען כי כבר מתחילת הדרך התובע לא שיתף עמו פעולה. הנתבע ביקש לבטל את המוסכם בין הצדדים ביום 18.9.07 מן הטעם כי לא הוצגו לפניו מסמכים ונוכח תגובת התובע לפיה אינו חייב בכך. הנתבע אינו יכול להבנות מהתנהגותו זו, שאינה מתיישבת עם לשון ההסכם השני ועם נסיבות העבר והיא עולה כדי ביטולו שלא כדין ולפיכך, כדי הפרתו.

13. הוכח די על פני מאזן ההסתברויות האזרחי כי התובע פעל בעניינו של הנתבע בהקשר לשימוע מושא ההתקשרות בין הצדדים.

לאחר שהנתבע ביקש שימוע נוסף ושילם בגינו, הוא זומן אליו ליום 24.9.07 (ר' נספח יד' לתצהיר הנתבע). נכון לעת זימון זה, היה הנתבע מיוצג מטעם קרנות השוטרים ומטעם נשות השוטרים. או אז, פנה אל התובע לאחר ששמו הוזכר מטעם שוטרים נוספים.

אין יכול להיות חולק של ממש כי התובע הכין את הנתבע לקראת השימוע. לא נסתרה גרסת התובע לפיה התמחה בנושא הקפאת התארים משלוחת אוניברסיטת לטביה בארץ. אף הנתבע אישרבחקירתו בפנייה לתובע, כך: "...אתה רצית לעשות לי ולהכין אותי ולתת לי מושגים לקראת מה שאני הולך לעבור בשימוע..." (ר' פרו' עמ' 5 שו' 21-22 לנספח א' לתצהיר הנתבע). כך, אישר הנתבע כי נפגש עם התובע שלוש פעמים שבאחת מהן התובע: "...רצה להכין אותי למבחן ולא זכור לי עוד" (ר' פרו' עמ' 6 שו' 17, 19-20; עמ' 7 שו' 4-5 לנספח א' לתצהיר הנתבע).

בניגוד לדברים מפורשים אלו, ביקש הנתבע לטעון בסיכומיו כי התובע לא הכין אותו לשימוע. דחיתי מבוקשו זה שאינו מתיישב אף עם נוסח המכתב מיום 18.9.07 בו ביקש לבטל את המוסכם בין הצדדים.

יוצא כי חרף ניסיונות הנתבע למעט בחשיבות ההכנה שניתנה לו על ידי התובע לקראת השימוע, במבחן התוצאה הוא הצליח וזכה להכרה בתוארו. סברתי כי אין לכחד את תרומתו של התובע לתוצאה זו ויש להעדיף את הכלל לפיו חוזים יש לקיים.

העובדה כי התובע לא היה מעורב בזימון לשימוע אינה מעלה או מורידה. ניתנה לנתבע הזדמנות לשנות ממצבו בשימוע נוסף ועל מנת לשפר סיכוייו הוא התקשר עם התובע.

התובע הכין את הנתבע לשימוע טרם המועד הראשון שנקבע – יום 24.9.07 וטרם יומרתו של הנתבע לבטל את המוסכם בין הצדדים. התרשמתי כי אין ביומרה זו דבר, לבד מרצון להימנע מתשלום שכר טרחתו של התובע המנוסה בתחום, לאחר שהנתבע כבר קיבל את ליבת מבוקשו.

14. אין ממש בטענת הנתבע אשר לאי חוקיות ההסכם השני מחמת שהושג בדרך של מרמה או הטעייה. טענות קשות אלו, דומה שנזנחו על ידו בסיכומיו. עם זאת, הנתבע סובר כי התניה הקשורה בתשלום מינימלי של שכר טרחה בסכום של 20,000 ₪, אינה מידתית וסותרת את תקנת הציבור. איני שותף גם לסברתו זו של הנתבע.

הנתבע מפנה בסיכומיו לתא"מ (אש') 37035-08-11 עו"ד אסנת אלון לאופר נ' דניאלה שמואל (21.6.12), שם נקבע כי התניה בהסכם בין התובעת לנתבעת לפיה שכר הטרחה ישולם במלואו גם אם יופסק הטיפול לבקשת הלקוח בכל שלב, אינה מידתית. עוד נקבע כי עומדת ללקוח האפשרות להיפרד מעורך דינו ובתנאי ושילם את שכר הטרחה על הטיפול שנעשה על ידי עורך הדין נכון למועד ביטול ההסכם. אין עניין זה דומה לנדון. שם, נדרשה הנתבעת לשלם את מלוא שכר הטרחה גם אם יבוטל המוסכם. כאן, מתנה הוראת סעיף 3 להסכם השני את תשלום שכר הטרחה בתנאים שהתממשו, בדמות הצלחה וקבלת הנתבע כספים לידיו.

15. לנוכח כל אלו, קבעתי כי התובע פעל בעניינו של הנתבע כדי שיפור סיכוייו לצלוח את השימוע כפי שהתממשו, כך שיש לחייב את הנתבע בהתאם להוראות ההסכמים הראשון והשני. לצד זאת, קיים קושי בתחשיבים שערך התובע ביחס לסעד הנתבע על ידו.

16. התובע עתר לתשלום סכום של 50,000 ₪, מבלי שיסביר בכתב התביעה ובתצהירו כיצד חישב סכום זה. בחקירתו, הבהיר בנושא, כך: "כשעושים 20 אחוז מאותו מיליון וחצי שקלים, מקבלים גובה תביעה גבוה הרבה יותר אם כי לצורך עיגון בערכאה זו, התביעה הוגשה על סך של 50,000 ₪ ותביעה משלימה תוגש בהמשך... שכעושים 20 אחוז מגובה הסכומים שקיבל הנתבע...מגיעים לסכומים גבוהים הרבה יותר יותר. הנתבע עד היום לא הגיש מסמכים ולא הצהיר כמה כסף קיבל ועתיד לקבל , לכן סכום תביעתנו יהיה נגזרת לגובה התקבולים..." (ר' פרו' עמ' 10 שו' 2-8).

הסבריו של התובע אינם מבארים די כיצד גזר כי הנתבע זוכה בסכום של 1,500,000 ₪. 20% מסכום זה מביא לסכום בשיעור של 300,000 ₪ שאינו נתבע ודומה כי לא בכדי.

אין לדעת האם הסכום הנתבע, כהסברי התובע, הנו עבור הפרשים רטרואקטיביים בלבד, בהתאם להוראת סעיף 2 להסכם הראשון, או שמא כולל אף סכומים עתידיים אשר בוטלו בהסכם השני.

בחקירת הנתבע, הוא לא נשאל לעניין הפרשי שכר שקיבל בזכות ההכרה בתואר. עם זאת, אישר בחקירתו כי קיבל הפרשים בסכום של 100,000 ₪. אין מלפניי ראיה מהימנה מזו, העדפתי לקבוע ממצאים על סמכה ויוצא כי 20% מגובה התשלום הרטרואקטיבי על סכום של 100,000 ₪ מעמיד את הזכאות לשכר טרחת התובע על סכום של 20,000 ₪ (ר' פרו' עמ' 3 שו' 10 בנספח א' לתצהיר הנתבע; עמ' 4 שו' 3).

התובע ביקש שלא לסתום את הגולל על תחשיבי זכאותו לכספים מהנתבע ודחיתי מבוקשו זה. ביום 22.1.14 הגיש התובע בקשה לגילוי מסמכים שהוחלט כי תידון בדיון הקבוע, בסופו לא שבה ועלתה העתירה ודומה כי נזנחה. טענת התובע כי בית המשפט התיר לו שימור של זכויותיו, אינה מקנה לו את זכות אוטומטית לשוב ולתבוע את הנתבע בגין שכר טרחה. על תובענה להכיל את מלוא הסעד ולא הוגשה בקשה לפיצול סעדים (ר' פרו' עמ' 10 שו' 8-9; רע"א 7437/13 פלונית נ' מנחם (מני) שמריהו (5.3.14)).

סוף דבר

17. מכל המקובץ, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ויישא הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לאור מכלול הנסיבות, הנתבע יישא בהוצאות התובע בסכום כולל של 3,500 ₪.

זכות ערעור – כדין.

לידיעת הצדדים.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ה, 29 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.