לפניי שתי תובענות שהגישו הצדדים זה כנגד זה בגין תאונת דרכים אחת אשר אירעה ביום 9.4.13 ברח' הלל יפה בחדרה.

לשיטת מר שועה (להלן ולעיל: "התובע"), לאחר שחנה בחניית הנכים הסמוכה לסניף קופת החולים, והממוקמת בחלקו המזרחי של הרחוב, ביקש לצאת ולהשתלב ברח' הלל יפה בנסיעה מצפון לדרום. הואיל ומשאית אשר חנתה בסמוך לכניסה לחניות הקופה חסמה את האפשרות לצאת מהחניה כפי שביקש לעשות, נאלץ לעקוף את המשאית על גבי האבן המשתלבת שעל המדרכה ולצאת אל הכביש רק לאחר שעקף את המשאית כאמור.

בהתאמה למעשה, נדרש התובע לבצע פניית פרסה כך שלאחר שנסע מדרום לצפון לאורך המשאית, ביקש להשתלב לתוך רח' הלל יפה עם הפנים לדרום, ולשם כך נאלץ לחצות את הנתיב הנוסע צפונה ולהשתלב אל הנתיב הנוסע דרומה.

תחילה טען כי יכול היה לראות את התנועה המגיעה משמאלו, ולכן יכול היה לראות שלא מגיע כל רכב משמאל, עד שלפתע הגיחה הנתבעת מכיוון זה במהירות גבוהה ופגעה ברכבו. בהמשך טען כי כאשר עצר לפני ההשתלבות בכביש היתה חזית רכבו מקבילה לקו המשאית, ולא יכול היה לראות את התנועה המגיעה משמאל, הואיל והמשאית הסתירה לו את החלק האמור של הכביש, ולאחר מכן החל בנסיעה על מנת לעבור לנתיב הנוסע דרומה.

בעצם, טען התובע, סבור הוא כי הנתבעת צריכה לפצותו על נזקיו הואיל ולשיטתו צריכה היתה להבחין בו שעה שניסה לצאת ולהשתלב בכביש, והיה עליה במצב זה לאפשר לו לצאת ולהשתלב ולהימנע מן הפגיעה בו.

הנתבעת, לעומתו טענה כי נסעה באותו מועד מדרום לצפון ברחוב הלל יפה. לשיטתה לא הבחינה ברכב הנתבע עד לרגע הפגיעה. לדבריה, נסעה באותו מועד באיטיות רבה בשל העובדה שברכבה נסעו אף אחותה ובנה של האחות, שהיה אותה עת תינוק בן יומו.

לדברי הנתבעת, ניסה התובע לחצות את נתיבה, שעה שנסעה בו, מבלי ליתן לה זכות קדימה ומבלי ששדה הראייה שלו יהיה פנוי, ועל כן יש לחייבו דווקא בנזקיה.

כבר עתה ראוי לציין כי הנתבעת הותירה רושם מהימן על בית המשפט. עדותה היתה סבירה והגיונית, מתיישבת עם השכל הישר ואף עם הממצאים העולים מהתמונות.

גם עדותה של אחותה בסך הכל, הותירה רושם מהימן, ולא מצאתי מדוע שלא לקבל את גרסתה.

התובע לעומתן, הותיר רושם בלתי מהימן, עדותו נמצאה מתחמקת, בלתי סבירה ובלתי הגיונית, ובסך הכל אינני מאמינה לגרסתו.

אשר על כן, אני קובעת כי התאונה אירעה כאשר החל התובע לעבור את המשאית כך שהחלק הקדמי של רכבו עבר את קו המשאית, ובשעה שטרם יכול היה להבחין לשיטתו ברכבים המתקרבים משמאל, קרי מדרום. בהתאמה, פגע רכב התובע ברכבה של הנתבעת בשל אשמו העיקרי של התובע.

המרחק בין צד שמאל של רכב התובע לחזית המשאית לא עלה באותו שלב על שני מטרים, ולפיכך נסיונו של התובע להיכנס אל הכביש ולהשתלב בו באותה נקודה, העמיד את הצדדים בסיכון, שכן בכך קיצר באופן חריג את זמן התגובה הן של הנתבעת והן שלו עצמו, ונחה דעתי כי עשה כן מבלי להאט פעם נוספת מיד עם היפתח שדה הראיה של התובע משמאל (לכיוון דרום), ומבלי לנסות ולבלום לפני רגע הפגיעה.

ממילא מיותר לציין כי שוכנעתי כי הנתבע הוא שנכנס אל תוך נתיב הנסיעה של הנתבעת, במקום ובנסיבות שבהן זכות הקדימה שייכת לנתבעת.

כמו כן שוכנעתי כי הנתבעת, בשים לב לכך שהיא ישבה בחלק השמאלי קדמי של רכבה, ובשים לב למיקום המשאית ביחס לרכבה, לא יכולה היתה להבחין ברכב התובע המתקרב אל קצה המשאית עד שהיתה חזית רכבה מקבילה לחלוטין לחזית המשאית. יחד עם זאת, שוכנעתי כי מהירות נסיעתה לא תאמה את תנאי הדרך בשים לב למשאית החונה מימין לדרך והחוסמת את יציאת הרכבים מהחניות הסמוכות, וכי לו נסעה במהירות איטית יותר כפי זו המתוארת על ידה, ובלמה רגע קודם לפגיעה – כאשר למעשה נפתח שדה ראייתה ויכולה היתה להבחין ברכב התובע המגיח מעבר לקו המשאית - יכולה היתה להקטין את הנזקים.

לתובע אם כן אשם בגרימת התאונה בשיעור של 90 אחוזים ואילו לנתבעת מצאתי לנכון לייחס בנסיבות העניין אשם תורם של 10 אחוזים בגרימת התאונה.

אשר על כן אני מחייבת את התובע לפצות את הנתבעת בתשלום סך של 3,285 ₪.

מסכום זה יקוזז הנזק שנגרם לתובע באשמת הנתבעת, בסך של 930 ₪, ובסה"כ ישלם התובע לנתבעת סך של 2,355 ₪ בגין הנזקים. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת תביעת הנתבעת,19/6/13, ועד יום התשלום המלא בפועל.

בנוסף יישא התובע בהוצאות הנתבע בגין ההליכים כאן בסך כולל של 500 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.

המזכירות תעביר העתק מפסה"ד לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.