בפני הרכב כב' השופטים:

עודד גרשון [אב"ד]

כמאל סעב

תמר שרון – נתנאל

השופט עודד גרשון [אב"ד]:

1. מבוא

המערער, מר יוסף אברהם, הועמד לדין בבית משפט השלום בחיפה ונדון בפני כב' השופט זאיד פלאח (ת"פ 48060-10-10).

בסופו של יום נגזרו על המערער העונשים שלהלן:

מאסר בפועל למשך 13 שנים ועוד 6 חודשים (בניכוי ימי מעצרו מיום 5.10.10 ועד ליום 20.12.10 ובניכוי 6 חודשים נוספים בגין התקופה בה שהה בתנאים מגבילים);

בית המשפט הפעיל שלושה מאסרים מותנים המסתכמים ב- 34 חודשים במצטבר למאסר האמור לעיל. בסך הכל 16 שנות מאסר ו- 4 חודשים לריצוי בפועל, וזאת במצטבר לעונש מאסר שריצה המערער בגין תיק אחר, בעת מתן גזר הדין נשוא ערעור זה.

כן גזר בית המשפט קמא על המערער 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר, והתנאי הוא שלא יעבור בתקופה זו עבירה על סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "החוק") ו/או עבירה של גניבה ו/או עבירה של זיוף.

בנוסף לאמור לעיל חויב המערער לפצות כל אחד מן המתלוננים בסכום הנקוב ליד שמו בסעיף 21(ד) לגזר הדין. סכום הפיצוי הכולל בו חוייב המערער לשלם למתלוננים עומד על 745,000 ₪.

עתה מונח לפנינו ערעורו של המערער על חומרת העונש.

2. כתב האישום

א. כתב האישום שהוגש כנגד המערער משתרע על פני 14 עמודים. הוא נפתח בחלק כללי ובהמשך פורטו בו תשעה אישומים נפרדים. להלן תמצית כתב האישום.

ב. בחלק הכללי של כתב האישום, טענה המאשימה כי המערער, שהינו שמאי רכב במקצועו, נהג להציג עצמו בפני אנשים שונים כשמאי רכב שמכוח עיסוקו יש ביכולתו לרכוש בעבורם כלי רכב מעוקלים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, במחיר זול ממחיר השוק.

בכתב האישום נטען כי המערער פנה בחודש מאי 2010 למתווך דירות בשם ליאוניד אברבוך (להלן - "ליאוניד") והציע לו להפנות אליו אנשים לרכישת כלי רכב מעוקלים, בתמורה לקבלת עמלת תיווך.

בהמשך, ומתוך כוונה לגזול את כספם של אחרים במרמה, התקשר המערער עם אנשים שונים (להלן – "המתלוננים"), בחלק מהמקרים בתיווכו של ליאוניד, והבטיח להם, בכזב ובמרמה, לספק להם את כלי הרכב ביודעו שאין בכוונתו ואין ביכולתו לעשות כן, והכל מתוך מטרה להונות את המתלוננים ולהוציא מהם כספים במרמה.

בהאמינם למערער, ועל סמך מצגיו הכוזבים, מסרו המתלוננים למערער סכומי כסף שונים כדי שירכוש עבורם כלי רכב מעוקלים במחירים מוזלים.

המערער לא סיפק למתלוננים את כלי הרכב המובטחים ולא השיב להם את כספם.

במעשיו המתוארים לעיל, קבל המערער מידי המתלוננים במרמה ובנסיבות מחמירות, מאות אלפי שקלים, כמפורט בתשעת פרטי האישום.

עוד טענה המאשימה, כי הנסיבות המחמירות במעשיו של המערער, באו לידי ביטוי בתחכום שבמרמה, בשיטתיות המעשים, בהיקפם, ובגובה סכום הכסף שקבל במרמה.

ג. בהמשך פירטה המאשימה את תשעת האישומים.

ד. האישום הראשון: האירועים המתייחסים לאישום זה התרחשו בסוף שנת 2009 ובתחילת שנת 2010. באישום זה נטען, בין היתר, כי המערער הוציא במרמה מהמתלונן, מר חיים מנגד, סך של 41,000 ₪ בעבור רכישת רכב. לאחר שהרכב לא נמסר למתלונן, למרות דרישות מרובות מצידו, מסר המערער למתלונן שיק על סך 45,000 ₪ (כשסכום השיק כולל תוספת כפיצוי), וזאת ביודעו מראש כי אין לשיק כיסוי.

ה. האישום השני: האירועים באישום זה התרחשו במהלך חודש מאי 2010. באישום זה נטען, בין היתר, כי המערער הציע למתלונן טימור אברבוך לרכוש רכב תמורת סכום של 81,000 ₪. השניים חתמו על זיכרון דברים, ומר אברבוך העביר למערער באותו מעמד שיק מקדמה על סך 24,500 ₪, שנפרע. המערער לא סיפק את הרכב ולא החזיר למתלונן את הכסף.

ו. האישום השלישי: האירועים באישום זה התרחשו בחודש מאי 2010. באישום זה נטען, בין היתר, כי המערער הציע למר גנדי רגינסקי לרכוש רכב בסכום 84,500 ₪. במעמד חתימת הצדדים על ההסכם, מסר מר רגינסקי למערער שיק על סך 25,350 ₪, וכעבור חודש מסר לו שיק נוסף על סך 35,000 ₪. המערער לא סיפק את הרכב ולא החזיר למתלונן את הכסף שקיבל.

ז. האישום הרביעי: גם האירועים באישום זה התרחשו בחודש מאי 2010. באישום זה נטען, בין היתר, כי המערער הבטיח למר דוד למברסקי רכב תמורת סך של 76,000 ₪, וכי במעמד חתימת ההסכם מסר מר למברסקי למערער שיק על סך 31,200 ₪. בהמשך, בתחילת חודש יוני 2010, שב המערער ונפגש עם מר למברסקי והציע לו לשדרג את הרכב שהוצע לו קודם לכן לרכב חדש יותר. מר למברסקי העביר למערער שיק נוסף על סך 50,400 ₪. בהמשך, פנה המערער למר למברסקי וטען בפניו בכזב ומתוך כוונה לרמותו, כי בית המשפט יאשר את העסקה רק בתוספת סך של 14,000 ₪. ואכן מר למברסקי העביר למערער שיק נוסף בסכום האמור. בסך הכל קיבל המערער מהמתלונן סך של 95,600 ₪. המערער לא סיפק את הרכב ולא החזיר למתלונן את הכסף שקיבל ממנו.

ח. האישום החמישי: האירועים באישום זה התרחשו במאי 2010. המערער קיבל מהמתלונן מר אלון בן משה, במרמה, סך של 99,600 ₪ עבור רכישת רכב. המערער לא סיפק את הרכב ולא החזיר למתלונן את הכסף.

ט. האישום השישי: האירועים באישום זה התרחשו בחודש יוני 2010. במסגרת אישום זה קיבל המערער מהמתלוננת הגב' מרגריטה מינביץ סך כולל של 90,170 ₪, וזאת במרמה בנסיבות מחמירות. המערער לא סיפק את הרכב שהבטיח ולא השיב למתלוננת את הכספים שקיבל ממנה במרמה.

י. האישום השביעי: האירועים באישום זה התרחשו בחודש ספטמבר 2010. במסגרת אישום זה ניסה המערער לקבל מהמתלונן מר קובי עובד כספים במרמה ובנסיבות מחמירות. המתלונן מסר למערער שני שיקים דחויים בסך כולל של 40,000 ₪, אך בטרם הספיק המערער לפרוע את השיקים, הודיע לו המתלונן על ביטול העסקה וביטל את השיקים.

יא. האישום השמיני: האירועים באישום זה התרחשו בחודשים אוגוסט – ספטמבר 2010. במסגרת אישום זה קיבל המערער מהמתלונן מר בני לוסקי סך כולל של 157,400 ₪, במרמה ובנסיבות מחמירות. בנוסף, מסר המערער למתלונן שיק על סך 157,400 ₪ ליום 10.9.10, ביודעו מראש כי השיק לא יכובד בהיותו נעדר כיסוי. המערער לא סיפק את הרכב שהובטח ולא השיב את הכספים שקיבל מהמתלונן במרמה.

יב. האישום התשיעי: האירועים באישום זה התרחשו בחודשים אוגוסט –ספטמבר 2010. במסגרת אישום זה קיבל המערער מהמתלונן מר שנט קיורקיאן במרמה סך כולל של 107,000 ₪. המערער לא סיפק את כלי הרכב ולא השיב את הכספים שקיבל מהמתלונן במרמה.

יג. על שום כל אלה, הואשם המערער בביצוע העבירות הבאות:

תשע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק; עבירה אחת של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק וסעיף 25 לחוק; ושתי עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי, לפי סעיף 432 לחוק.

3. ההליך בבית המשפט קמא

א. בפתח הישיבה שנועדה לשמיעת סיכומי טענות הצדדים, לאחר שבית המשפט שמע את כל הראיות, חזר בו המערער מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום והורשע על פי הודאתו.

ב. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, גזר בית המשפט קמא את דינו של המערער בגזר דין מפורט ומנומק מיום 23.5.13.

ג. בית המשפט קמא סקר באופן נרחב ומפורט את עובדות כתב האישום, הן את החלק הכללי שבכתב האישום והן את תשעת האישומים הנפרדים שבו.

ד. בהמשך, התייחס בית המשפט קמא לעובדה שלחובת המערער 7 הרשעות קודמות בתחום עבירות המרמה, וזאת החל משנת 1999 ועד ליום כתיבת גזר הדין. בית משפט קמא הדגיש כי המערער ריצה מאסרים בפועל בגין עבירות אלה, וכי אף בעת מתן גזר הדין מרצה המערער עונש מאסר בן 30 חודשים, בגין עבירות מאותו הסוג.

בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי לחובת המערער תלויים ועומדים שלושה עונשי מאסר מותנים בני הפעלה (שמשכם הכולל 34 חודשים) וכי עונשים מותנים אלה לא הרתיעו אותו מלבצע את העבירות נשוא כתב האישום.

בית המשפט קמא ציין כי "עברו הפלילי של הנאשם מעיד על עבריין מרמה רצידיביסט, שאינו לומד לקח מההזדמנויות שניתנו לו ע"י בתי המשפט והוא שב ומבצע עבירות בתחום המרמה. במיוחד נכון הדבר לאור העובדה, שלחובת הנאשם שלושה מאסרים מותנים ברי הפעלה, שלא הרתיעוהו מלשוב ולבצע עבירות נוספות באותו תחום של מרמה".

ה. עוד ציין בית המשפט קמא כי התרשם שהחרטה שהביע המערער כלפי המתלוננים "(...) הינה מן הפה החוצה, וכי אין בלבו כל חמלה כלפי קורבנותיו, והוא עצמו הדגיש שאינו יכול להחזיר את הכספים שנטל במרמה".

ו. לאור העונש שנקבע על ידי המחוקק בגין עבירות מרמה בנסיבות מחמירות (5 שנות מאסר) ולאחר בחינת הפסיקה קבע בית המשפט קמא שמתחם הענישה ההולם, לכל אירוע מתשעת האירועים בהם הורשע המערער, נע בין שישה חודשי מאסר לשלוש שנות מאסר בפועל.

ז. במכלול השיקולים ציין בית המשפט קמא, כי הודאת הנאשם אמנם תיזקף כשיקול לקולא, אך זאת באופן מדוד, בהתחשב בשלב המאוחר שבו ניתנה.

בית המשפט קמא עמד על נסיבות חייו של המערער, לרבות גירושיו ומצבו הכלכלי והביא בחשבון את הפגיעה האפשרית בבני משפחתו ובעיקר את הפגיעה בבתו הצעירה בת ה- 7.

מנגד, לחומרא, ציין בית המשפט קמא כי המערער לא עשה כל מאמץ לתיקון תוצאות מעשיו ולא פיצה איש מן המתלוננים. בנוסף ציין בית המשפט כי המערער המשיך לבצע את מעשי המרמה עד מחצית חודש ספטמבר 2010 והוא חדל ממעשיו רק לאחר שהוגשו התלונות נשוא האישום.

בית המשפט קמא הדגיש את הצורך בהרתעת הרבים, בקובעו כי "על הנאשם ודומיו, עברייני המרמה, לדעת, שכספי הציבור אינם הפקר, ותעודות ההכשרה למיניהן אינן כלי לביצוע עבירות".

ח. בית המשפט קמא קבע כי יש לראות באישומים שבכתב האישום 9 אישומים נפרדים, ודחה את טענת הסניגור כי יש לראות בכל האירועים המפורטים בכתב האישום אירוע עברייני אחד. בית המשפט קמא קבע כי המערער גזל מקורבנותיו סכום העולה על 675,000 ₪, וניסה לקבל סכום נוסף של 100,000 ₪. על אף הצהרותיו, לא החזיר המערער דבר מכספים אלה.

בית המשפט ציין כי התחכום והשיטתיות בהם פעל המערער התבטאו בעריכת זיכרונות דברים עם הקורבנות כדי ליתן להקנות לדברים נופך של אמינות, תוך הצגת מצגים כוזבים ומסירת פרטים כוזבים.

בית המשפט קבע כי המערער ניצל את תעודת שמאות הרכב בה החזיק על מנת לעורר את אמונם של הקורבנות התמימים ולגזול מהם את כספם במרמה. בכך פגע המערער פגע גם באמון הציבור בשמאים ובהליכי מכירת מעוקלים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

ט. על שום כל אלה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי במקרה דנן יש להטיל על המערער "(...), בגין כל אחד מתשעת האירועים המפורטים בכתב האישום, מאסר בפועל למשך שנתיים. עונש זה לקח בחשבון קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו".

בהקשר האמור, הדגיש בית המשפט קמא כי "אילו היה מדובר באירוע עברייני בודד, הייתי חורג לחומרא ממתחם הענישה ההולם, אך מאחר ומדובר בתשעה אירועים, הגעתי למסקנה, כאמור, שבגין כל אחד מהאירועים יש להטיל עונש של מאסר בפועל למשך שנתיים. רבע מהעונש הנ"ל יחפוף ליתר העונשים, והיתרה תצטבר, דהיינו, מתוך השנתיים יצטברו זה לזה שנה וחצי בכל אחד מתשעת האישומים, וסה"כ ירצה הנאשם 13.5 שנות מאסר בפועל".

כאמור לעיל, בית המשפט הפעיל את עונשי המאסר המותנים, הטיל על המערער עונש מאסר מותנה וחייבו לשלם פיצויים למתלוננים.

י. מכאן ערעורו של המערער שבו הוא עותר להקל בעונשו באופן משמעותי.

4. טענות המערער

א. באמצעות סניגורו, עו"ד יניב מנור, טען המערער כי העונש הכולל שהוטל עליו מפליג בחומרתו ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה המקובלת בנסיבות תיק זה ובתיקים דומים. יתרה מזאת, נטען כי העונש שהוטל על המערער חורג באופן משמעותי לחומרה מענישה שהוטלה על נאשמים בתיקים אחרים שבהם היו הנסיבות חמורות בהרבה מנסיבות העניין שלפנינו.

ב. לשם הדוגמה וההשוואה, הפנה המערער לפרשות בהן נעברו עבירות כלכליות חמורות וקיצוניות תוך הפעלת תחכום רב ושיטתיות לאורך זמן, ולכך שבאותם מקרים הושתו על הנאשמים עונשים חמורים פחות מהעונש שהוטל על המערער.

כך, למשל, בפסק הדין בעניין הבנק למסחר (ע"פ 7075/03; 1971/05; 2085/05) נידונה הנאשמת הגב' אלון לעונש דומה (17 שנות מאסר בפועל) וזאת לאחר שהורשעה במעילה בכספי כ- 202 לקוחות הבנק וכן בפתיחת 206 חשבונות פיקטיביים, במשך תקופה של 5 שנים, ובסכום כולל אסטרונומי של למעלה מ- 271 מיליון ₪.

דוגמה נוספת הממחישה את חומרת העונש בענייננו, לטענת המערער, היא פרשת חפציבה (ת"פ 209/09 מחוזי – ירושלים) שם הורשע מנהלה ובעליה של החברה מר בועז יונה בעבירות מרמה חמורות בעת שעשה שימוש בכספי רוכשי הדירות ובכספי החברות הציבוריות לצרכיו. יונה הורשע בשורת עבירות שעניינן זיוף מסמכים, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר במרמה ומאות עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד. בסופו של יום הושת על יונה עונש מאסר בפועל של 7 שנים בלבד.

ג. המערער טען כי טעה בית המשפט קמא בקובעו שעסקינן באישומים נפרדים ולא בעבירה רבת פריטים. לטענתו, העבירות בוצעו בסמיכות זמנים כזו המצדיקה לראותן מסכת עבריינית אחת. על כן, טען, יש לגזור עליו עונש כולל אחד. עוד נטען כי התפתחה פרקטיקה בפסיקת בתי המשפט לפסוק עונש כולל אחד, ולא עונשים נפרדים בגין כל עבירה ועבירה (בעניין זה הפנה הסניגור לרע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל).

מכל מקום, נטען כי סעיף 40יג(ב) לחוק קובע כי גם אם הרשיע בית המשפט במספר עבירות הוא רשאי לגזור עונש כולל לכל האירועים. המערער טען כי על בית המשפט לשמור בעת מתן גזר הדין "על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג העונש, ואם גזר עונש מאסר – לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת" (סעיף 40יג(ג) לחוק).

ד. המערער טען כי תקופת המאסר הכוללת שהוטלה עליו חורגת לחומרה באופן קיצוני מרמת הענישה הנוהגת בסוג זה של עבירות. נטען כי בית משפט קמא ייחס משקל רב מדי בגזר דינו לשיקולי ההרתעה, הן ההרתעה האישית והן הרתעת הרבים, ובכך פעל בניגוד לתיקון 113 לחוק לפיו אין ליתן לשיקול ההרתעה משקל של ממש.

ה. בהמשך, הפנה הסניגור למספר גזרי דין שבהם הוטלו בגין עבירות מרמה בנסיבות דומות (ואף בנסיבות חמורות יותר) עונשים קלים בהרבה מן העונש שהוטל על המערער שלפנינו.

ו. הסניגור הוסיף וטען, כי טעה בית המשפט קמא בקובעו כי יש להפעיל את שלושת המאסרים המותנים במצטבר, וזאת במצטבר לעונש אותו מרצה המערער כיום בגין תיק אחר. קביעות אלה, הביאו לתוצאה של ענישה כוללת מצטברת של למעלה מ- 18 שנים.

ז. עוד נטען, כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא נתן משקל לעובדה שחלק מהמתלוננים פתחו בהליכים אזרחיים כנגד המערער, וכי קיימים נגדו תיקי הוצאה לפועל, כך שספק אם יוכל, אי פעם, לעמוד על רגליו מהבחינה הכלכלית, גם לאחר ריצוי מאסרו. בהקשר זה, טען הסניגור כי לא היה מקום לזקוף לחובת המערער באופן כה מחמיר את דבריו על כך שלאור מצבו הכלכלי ספק אם יוכל להשיב למתלוננים את כספם.

ח. על שום כל אלה, ביקש הסניגור לקבל את הערעור ולהקל באופן משמעותי בתקופת המאסר שהוטלה על המערער, כך שתהלום את מדיניות הענישה הראויה ואת נסיבותיו של המערער.

ט. בדיון בפנינו חזר סניגורו של המערער על הטענות שפורטו בהודעת הערעור, הדגיש כי העונש שהוטל על מרשו מפליג בחומרתו וביקש להקל בעונשו של המערער באופן משמעותי.

5. טענות המשיבה

א. באת כח המדינה, עו"ד הגב' מאיה יוזבגי, בקשה לדחות את הערעור.

באת כח המדינה טענה כי השאלה היחידה שעל ערכאת הערעור לשאול עצמה היא האם נפל פגם באופן שבו בית המשפט גזר את הדין, בנסיבות העניין ובנסיבותיו של הנאשם הספציפי. נטען כי לאור תיקון 113 לחוק העונשין, ובנסיבותיו של הנאשם הספציפי, לא ניתן לומר שבית משפט קמא שגה באופן קיצוני המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

באת כח המדינה הוסיפה וטענה כי בית המשפט קמא החליט כי בנסיבות העניין יש לראות באירועים שבכתב האישום אירועים נפרדים ובהתאם לכך לגזור את העונש ביחס לכל אירוע בנפרד. נטען כי עסקינן ביישום החוק על נסיבות המקרה ובקביעה שאין להתערב בה.

באשר לאופן הפעלות ריצוי המאסרים, נטען כי הכלל שבית המשפט העליון אימץ במספר פסקי דין הוא שכאשר הנאשם כבר מרצה מאסר בפועל ומוטל עליו מאסר נוסף לריצוי בפועל – העונש יוטל במצטבר, ולא בחופף. בנוסף, נטען כי בענייננו אין זיקה בין האירועים, בגין כל אירוע ניתן היה להגיש כתב אישום נפרד, וגם מסיבה זו יש להטיל את העונשים במצטבר ולא בחופף.

לסיום טענה באת כח המדינה כי העונש שהוטל על המערער הוא מידתי, שכן בית משפט קמא ראה לנגד עיניו כל אחד מן הקורבנות, ושם דגש על העובדה שהמערער חזר וביצע עבירות פעם אחר פעם. בית המשפט קמא נתן משקל גם לעניין אמון הציבור במערכת בתי המשפט.

6. דיון

א. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט קמא, בהודעת הערעור ובטענות באי כח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל וכי יש להתערב ולהקל, במידת מה, בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער.

ב. אכן, גזר דינו של בית המשפט קמא, שעיקריו הובאו לעיל, הוא גזר דין מפורט ומנומק כדבעי.

בית המשפט קמא פירט באריכות וביסודיות את עובדות כתב האישום ועמד על מכלול השיקולים שיש להביא בחשבון בטרם ייגזר דינו של המערער. הוא התייחס לחומרת העבירות שעבר המערער, למספרן ולהיקפן. כך גם לקח בחשבון

את העונש הקבוע בצד עבירת המרמה בנסיבות מחמירות. בית המשפט שקל את השיקולים לקולא ולחומרא ואת נסיבות ביצוע העבירות ואת נסיבותיו האישיות של המערער.

סבורני כי באופן כתיבת גזר הדין הגשים בית המשפט קמא באופן מלא את התכליות והמטרות אליהן כיוון המחוקק במסגרת תיקון מספר 113 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב – 2012 (ס"ח 2330 (תשע"ב) 102).

מטרת התיקון האמור "לכוון את שיקול דעתו של השופט בגזירת הדין ולצמצם את פערי הענישה מקום שאינם מוצדקים, אך זאת תוך הותרת שיקול דעת בידיו בקביעת העונש הסופי" [ראו: דברי ההסבר להצעת החוק – הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו – 2006 (ה"ח 241 (תשס"ו) 446].

בגדר התיקון נקבעו עקרונות ושיקולים מנחים למלאכת גזירת הדין. נקבע כי העיקרון המנחה בענישה הוא עקרון ההלימה, היינו, "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק).

[להרחבה בעניין תיקון 113 לחוק העונשין ראו את ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 5.8.13); ע"פ 3934/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 18.2.13); ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 24.4.13)].

ג. כשלעצמי אני סבור כי צדק בית המשפט קמא בקביעותיו לאורך כל גזר הדין. כך, המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא על כך שעסקינן בתשעה אירועים נפרדים ולא בעבירה אחת רבת פריטים היא מסקנה נכונה בנסיבות העניין ואין מקום להתערב בה.

הוא הדין, באשר למסקנת בית המשפט קמא לפיה מתחם הענישה בענייננו לכל אחד מתשעת האירועים נע בין 6 חודשי מאסר לשלוש שנות מאסר. סבורני כי מתחם הענישה שנקבע הוא ראוי ונכון ואין מקום להתערב בו.

כשלעצמי אני סבור שגם קביעת שתי שנות מאסר לגבי כל אחד מתשעת האישומים היא קביעה נכונה בנסיבות מקרה זה. לאור חומרת העבירות שעבר המערער, היקפן, השיטתיות והתחכום שבהן; ולאור עברו הפלילי של המערער בתחום המרמה ועונשי המאסר המותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו, לאור כל אלה, נכון וראוי היה לקבוע עונש מאסר ממושך ומרתיע ההולם את חומרת המעשים והנסיבות שבהן בוצעו.

כידוע הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בלבד [ראו, למשל, ע"פ 8232/11 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, ניתן ביום 23.4.12); ע"פ 8116/11 מחמד עלקם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 22.4.12)].

ד. אלא, שעל אף כל האמור לעיל, סבורני כי התוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט קמא חורגת באופן קיצוני לחומרה מרמת הענישה הנוהגת, בעבירות ובנסיבות דומות, ועל שום כך אין מנוס מהתערבותנו.

ה. סבורני כי העונשים שהוטלו על ידי בתי המשפט בגין סוג זה של עבירות בנסיבות דומות, והעקרונות בדבר המידתיות והאחידות הענישה, מחייבים התערבות בתוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט קמא.

הכלל הוא שערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות בגזר הדין או שהעונש שנגזר חורג באופן קיצוני מרף הענישה בנסיבות דומות [ראו, למשל, ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 29.1.09); ע"פ 6298/96 מדינת ישראל נ' יחיא (פורסם בנבו, ניתן ביום 5.11.97); ע"פ 3074/07 מדינת ישראל נ' אבו תקפה (פורסם בנבו, ניתן ביום 27.3.08); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 3.2.98); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (פורסם בנבו, ניתן ביום 3.7.06) ; ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 3.5.07)].

ו. סעיף 40יג(ב) סיפא לחוק שכותרתו "ריבוי עבירות" קובע, בין היתר, לאמור "(...); גזר בית המשפט עונש נפרד לכל אירוע, יקבע את מידת החפיפה בין העונשים או הצטברותם". בענייננו, כמצוטט לעיל, הרי שבאופן עקרוני יישם בית המשפט קמא באופן ראוי את הוראתו הנ"ל של המחוקק. עם זאת, דעתי שונה מדעתו של בית המשפט קמא באשר למידת העונש ואופן חפיפת עונשי המאסר בגין כל אירוע ואירוע, משום שאני סבור כי העונש שנגזר על המערער הינו חמור מדי באופן המצדיק את התערבותנו.

ז. באשר להפעלת עונשי המאסר המותנים במצטבר - יש לזכור כי

"(...) במהותו עונש מאסר, בין שנקבע לריצוי בפועל ובין שהוטל על תנאי, הוא אותו עונש. אלא שעונש המאסר על תנאי הוא בבחינת מאסר שריצויו נדחה".

[דברי כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) ברע"פ 5978/00 + רע"פ 6115/00 סעיד ריזי ואח' נגד מדינת ישראל, פד"י נה' (3) עמ' 1 בעמ' 11 מול האותיות ב'-ג']

לפיכך, אם התוצאה הנובעת מהפעלת עונשי המאסר המותנים קשה היא - אין לו למערער להלין אלא על עצמו בלבד, משום שגרם, במו מעשיו, להפעלת עונשי המאסר המותנים. ובאשר להוראה בדבר הצטברותם של עונשי המאסר המותנים לעונשים בגין העבירות נשוא הערעור - סבורני כי לאור הוראת סעיף 58 לחוק, לאור חומרת העבירות, לאור עברו הפלילי של המערער ולאור מכלול נסיבות העניין, לא קיימים בנמצא "טעמים שיירשמו" שיצדיקו מתן הוראה בדבר חפיפת עונשי המאסר או חלקם.

7. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אציע לחבריי הנכבדים לקבל את הערעור ולהורות כדלקמן:

א. כי נתערב בתוצאה הסופית של גזר הדין כך שנורה כי מתוך שתי שנות מאסר בגין כל אירוע שנקבעו על ידי בית המשפט קמא ירצה המערער, בגין כל אירוע, 10 חודשים שיצטברו זה לזה וכי - 14 חודשים מתוך השנתיים ירוצו בחופף ליתר עונשי המאסר. היינו, שבסה"כ ירצה המערער 90 חודשי מאסר בפועל (שהם 7.5 שנות מאסר בפועל).

מתקופת המאסר ינוכו הימים בהם היה המערער נתון במעצר מאחורי סורג ובריח בגין התיק נשוא הערעור (מיום 5.10.10 ועד ליום 20.12.10), והכל במצטבר לעונש אותו הוא מרצה כעת בגין תיק אחר.

ב. כן אציע לחבריי להותיר על כנם את הפעלת שלושת עונשי המאסר המותנים (שמשכם הכולל 34 חודשים) במצטבר ל- 90 החודשים דלעיל; את המאסר המותנה כאמור לעיל ואת והפיצוי למתלוננים כאמור בסעיף 21(ד) לגזר הדין.

__________________

עודד גרשון, שופט

[אב"ד]

השופט כמאל סעב:

אני מסכים לתוצאה העונשית שהציע חברי כבוד האב"ד ע. גרשון.

השופטת תמר שרון-נתנאל:

אני מסכימה.

אשר על כן הוחלט, פה אחד, כאמור בסעיף 7 לחוות דעתו של השופט עודד גרשון.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ד, 28 נובמבר 2013, במעמד הצדדים.