נגד

המשיבה מנדלסון ש.בר בע"מ

התובעת, חוליות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, הגישה תביעה כספית בסך של 1,904,292 ₪ בשל הפרת חוזה נטענת, כנגד חברת Valsir s.p.a חברה הרשומה על פי חוק במדינת איטליה (להלן: הנתבעת).

כתב התביעה פורש יריעה עובדתית נטענת של פגישות והתכתבויות, החל ממחצית שניה של שנת 2010 ועד לאוקטובר 2011, בין התובעת לנתבעת, שמטרתם שיווק בלעדי של מוצרי הנתבעת בארץ באמצעות התובעת. על פי כתב התביעה, ביום 12/10/11, הודיעה הנתבעת לתובעת, במפתיע, שהחליטה להעביר את זכויות השיווק הבלעדיות וההפצה של מוצריה בארץ לחברת מנדלסון ש.בר בע"מ (להלן: "מנדלסון").

התובעת מבקשת להמציא את כתב התביעה לנתבעת באמצעות מנדלסון וזאת בהתאם לתקנה 482א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנה"). הבקשה הוגשה, לאחר שהתקבלה לתיק, הודעת מנדלסון, בדבר חוסר סמכות לקבל לידיה כתבי בי-דין.

טענות התובעת

הנתבעת, הינה אחת מהחברות המובילות בעולם, בפיתוח ובייצור של צינורות ואביזרים לשפכים, לגשמים (מרזבים) וכן למיכלי הדחה ומחברי צנרת HDPE.

לטענת התובעת, עסקיה של הנתבעת בארץ מנוהלים דרך נציגתה, מנדלסון, שמשווקת ומפיצה באופן בלעדי את מוצרי הנתבעת בארץ.

התובעת מציינת, כי בטרם הוגשה התביעה, פנתה לנתבעת ולמנדלסון, במכתב התראה מיום 25/10/11, וקיבלה תשובה נפרדת מכל אחת מהן באמצעות באי כוחם. בא כוח הנתבעת דחה את טענות התובעת ואף על פי כן ביקש לנהל משא ומתן על המשך ההתקשרות. מאחר ובא כוח הנתבעת סירב להציג ייפוי כוח המסמיך אותו לנהל משא ומתן, החליטה התובעת להגיש את כתב תביעה.

כתב התביעה נמסר למנדלסון, אשר השיבה באמצעות בא כוחה, שהיא אינה נציגת הנתבעת אלא מפיצה בלעדית.

לביסוס הטענה, מפנה התובעת בבקשה, לאתר האינטרנט של מנדלסון, בו מצוין כי מנדלסון הינה הנציגה הבלעדית של מוצרי הנתבעת, לתמונות פרסום של מוצרי הנתבעת, התלויות במשרדי מנדלסון ואף טוענת כי לחיצת השם Valsir Israel מובילה לאתר הבית של מנדלסון.

הבקשה נתמכה בתצהיר של מר אריאל אפלוויג, מנהל השיווק של התובעת ומר שרון וייסמן, סמנכ"ל שיווק של חברת "שאל ציוד טכני בע"מ".

טענות מנדלסון

כאמור, מנדלסון הגישה הודעה בדבר חוסר סמכות לקבל את כתבי בי- הדין. לטענת מנדלסון היא אינה נציגה של הנתבעת אלא מפיצה בלעדית של מוצרים מסוימים של הנתבעת, שתי משפחות מוצרים בלבד. לטענת מנדלסון היא רוכשת את המוצרים מהנתבעת באיטליה ומייבאת אותם לארץ.

עוד טענה מנדלסון, הנתבעת אינה פועל בארץ ואינה מנהלת עסקים בארץ ואין לה כל הסמכה מהנתבעת לשמש כנציגה שלה בארץ ו/או לקבל כתבי בי-דין. דרך המלך, לשיטת מנדלסון, היא בהמצאת כתב התביעה בהתאם לתקנה 500 לתקנות.

הודעתה של מנדלסון נתמכה בתצהיר של גב' אביבה בלסון, המשמשת כחשבת אצל מנדלסון.

דיון והכרעה

לאחר חקירת המצהירים מטעם הצדדים, הוגשו סיכומים בכתב.

התקנה הרלוונטית לענייננו הינה תקנה 482א שזו לשונה:

"היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט".

גישת ההלכה לתקנה, הינה גישה מרחיבה ולא מצמצמת, בהתחשב בהתפתחויות הטכנולוגיות והפעילות העסקית - כלכלית בין לאומית של חברות בעולם.

בהתאם נקבע מפי כבוד השופט ש. לוין ברע"א 2652/94 טנדלר נגד לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ (פורסם ביום 25/8/94) כדקלמן:

ראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו ענין: האחת – שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לעניו שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו כנגדו. השנייה, על מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את הענין מנקודת מבט נורמטיבית (וראה גם רע"א 527/90 פ"ד מד(1)758,760). השלישית, בשאלת דרגת האינטינסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל עניין על פי נסיבותיו".

שאלת אינטנסיביות הקשר ובחינתו בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, היא השאלה המנחה, שאומצה בפסיקה, על מנת לקבוע האם קיים מורשה בארץ להמצאת כתבי בי-דין. ראה גם רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נגד חיים חימו (פורסם ביום 27/2/06).

בענייננו, הוכח בפני כי מנדלסון הינה משווקת בלעדית בארץ של שתי משפחות מוצרים של הנתבעת, מכלי הדחה סמויים וצינורות HDPE. הדברים עולים מעדות המצהירה מטעם מנדלסון, כשנשאלה, באיזה סוג של יחס בין ולסיר לבין מנדלסון, יש להם עוד משווק בארץ, השיבה: "אנחנו בלעדיים".

עוד העידה לגבי אופן הזמנת המוצרים, מנדלסון שולחת הזמנה לרכישת המוצרים ומשלמת בהתאם לתנאי התשלום שסוכמו עם הנתבעת. בנוסף העידה כי היא לא אחראית עיקרית על הקשר עם הנתבעת אלא זה נעשה בעיקר ע"י מנהל הרכש, מר ירון מנדלסון.

עדותו של מר שרון ויסמן, סמנכ"ל שיווק ובעלים של חברת שאל ציוד טכני בע"מ, נסמכת על עדות שמיעה בלבד, אין לו כל קשר עם הנתבעת ולא ראה ולא מחזיק בכל מסמך הנוגע לעניין. יחד עם זאת, אישר מר שרון ויסמן כי הנתבעת מייצרת מגוון גדול של מוצרים ומנדלסון משווקת משפחה אחת של מוצרים.

לעניין עדותו של מר אריאל אפלויג. על פי עדותו, מנדלסון הם נציגים בלעדיים של ולסיר לשיווק מוצרים של הנתבעת, ובזה כאמור, אין חולק מטעם מנדלסון.

לסיכום חלק זה של העדויות, אין ספק כי מנדלסון הינה מפיצה בלעדית בארץ של שני מוצרים שמייצרת הנתבעת, מכלי הדחה סמויים וצינורות HDPE, בלבד, מתוך כלל המוצרים שמייצרת הנתבעת, שכאמור בכתב התביעה, מדובר בחברה מהמובילות בעולם, לייצור צינורות ואביזרים לשפכים, מרזבים, מכלי הדחה ומחברי צנרת.

בע"א 442/85 זוהר נגד מעבדות טרבונל בע"מ (פורסם 11/9/90) הוגדר מעמדו של מפיץ בלעדי כסוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן או הספק, על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הוא אינו שלוח במובן חוק השליחות, תשכ"ה-1965. מפיץ בלעדי, כך נפסק, הוא מפיץ שהוקנתה לו זכות להיות הבלעדי באזור גאוגרפי מוגדר. עוד נקבע, שהמפיץ פועל במסגרת כוללת המסדירה את מכלול היחסים בינו לבין היצרן או הספק, וביחסים אלה מהווה המפיץ חלק מרשת השיווק של היצרן ונוצרים בין הצדדים קשרים של אמון הדדי, המחייבים כל אחד מהם להתחשב במשנהו ולהימנע מלפעול באופן העלול לפגוע במי מהם.

סבורתני, לאחר שבחנתי את הנסיבות שלפני, שהקשר העסקי בין הנתבעת למנדלסון הינו קשר בדרגה נמוכה, קשר בין מוכר לקונה, לא יותר מכך, והוא אינו אינטנסיבי דיו. לא הוכח כי בין מנדלסון לנתבעת קיימים קשרי ניהול, לא הובאו ראיות לקשרים הדדים עסקיים העולים מדרגה של מוכר וקונה. לא שוכנעתי מחומר בראיות שלפני, שבכוונת הנתבעת היה ליצור קשר עם מנדלסון ו/או עם מי מאנשי מנדלסון, מעבר לנדרש למכירת מוצריה, במסגרת ההתקשרות שנערכה בינהם.

לטעמי, לא די בעובדה שמדובר במפיץ בלעדי של מוצרים, ובמקרה דנן, של שתי משפחות מוצרים בלבד, כדי לקבוע שקיים קשר אינטנסיבי בדרגה המאפשרת לקבוע כי מנדלסון מורשה של הנתבעת. אין די במתן בלעדיות למפיץ, כדי לקבוע שהמפיץ מורשה של הספק למסירת כתבי בי-דין, ויש להביא ראיות נוספות, על מנת לבסס את דרגת הקשר בין הספק למפיץ. האם נאמר מעתה, שכל מי שמפיץ בלעדית, מוצר של ספק או יצרן מחוץ לישראל, הופך להיות מורשה לקבלת כתבי בי-דין, בהתאם לתקנה? לדעתי, התשובה על כך היא בשלילה. כפי שנקבע בהלכה, זוהי שאלה שבדרגה ובנסיבות של כל מקרה.

התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, להוכיח קשר עסקי רציף והדוק בין הנתבעת למנדלסון, קשר שיבטיח שמנדלסון תביא לידיעת הנתבעת דבר קיומו של ההליך המשפטי. מדובר בהתקשרות עסקית שקיימת מזה כשנתיים. לא הובאו ראיות מצד התובעת התומכות באינטנסיביות של הקשר, גם לא ראיות הקשורות למוצרים הנמכרים בארץ, כגון, פלח השוק של מוצרי הנתבעת בארץ, מספר מוצרי הנתבעת, שנמכרו באמצעות מנדלסון בארץ, עד כמה שניתן לברר, היכולים להצביע על מספר הרכישות והשכיחות שלהן ופועל יוצא, ניתן היה ללמוד על דרגת הקשר ולבסס את הקשר ברמה הנדרשת להחיל במקרה דנן את התקנה. ככלל, לא הובאו ראיות מצד התובעת המלמדות על קשר שוטף בין הנתבעת למנדלסון. איני סבורה שהצגת תמונות במשרדי מנדלסון של מוצרי הנתבעת, יש בהן ראיות התומכות בעצימות הקשר בין השתיים.

זאת ועוד, ביסוס לקביעה שדרגת הקשר בין הנתבעת למנדלסון נמוכה ולא היתה להם כוונה ליצור יחסים מעבר לנדרש לשיווק המוצרים, אני מוצאת בפנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת, במכתב ההתראה שנשלח ביום 25/10/11 (להלן: "מכתב ההתראה"). התובעת טענה בכתב התביעה כי מכתב ההתראה נשלח לנתבעת ולמנדלסון, אך עיון בו מעלה כי הוא הופנה לנתבעת בלבד. תוכנו של מכתב ההתראה שהופנה לנתבעת בלבד, וכאמור, לא לנציגתה בארץ כנטען היום ע"י התובעת, מלמד כי התובעת לא ראתה במועד שליחת מכתב ההתראה את מנדלסון כנציגה של הנתבעת ולא שלחה לה העתק של המכתב.

למען השלמת התמונה אציין, כי התובעת שלחה מכתב למנדלסון, וזה נלמד ממכתב התשובה של מנדלסון לתובעת מיום 30/10/11. ממכתב זה עולה כי התובעת שלחה למנדלסון מכתב ביום 26/10/11 ולא ביום 25/10/11, וכבר באותו מכתב תשובה, מבקשת מנדלסון מהתובעת להפנות את טענותיה לנתבעת ישירות ולא באמצעותה.

ראוי גם להביא את תוכנו של המכתב, הנושא כותרת כלהלן (מתורגם מאנגלית): 1. הפרת חוזה. 2. צו מניעה זמני, 3. תביעה אזרחית. ב"כ התובעת מצין במכתבו, שהתובעת הסתמכה על הסכם להפצת מוצר של הנתבעת והשקיעה סכומי כסף וזמן לקדם את האינטרס של הנתבעת, במידה והתובעת תפסיד את זכויות השיווק, יגרם לה נזק כספי ונזק למוניטין. בסיום מכתב ההתראה לנתבעת, נאמר ע"י ב"כ התובעת, כי הוא והתובעת מקווים שהעניין ייפתר ללא פנייה לבית משפט.

הנתבעת השיבה למכתב ההתראה באמצעות באי כוחה, עו"ד שטריכמן ורובינשטיין ממשרד שביט, בר-און, גל-און, צין, יגור מל אביב ביום 6/11/11. מתשובת הנתבעת עולה כי היא נתנה ייפוי כוח מוגבל לבאי כוחה להשיב על מכתבה של התובעת ולנהל משא ומתן (אם נדרש) אך לא לקבל כתבי בי-דין.

עיננו הרואות, שבעצם נכונות הנתבעת להיכנס למשא ומתן עם התובעת, לשיווק מכלי הדחה באופן בלעדי, באמצעות התובעת, שאכן עסקינן בהסכם הפצה בלעדי של מוצרים מסוימים בלבד שנחתם עם מנדלסון ולא של כל מוצרי הנתבעת והנתבעת מבקשת לקיים פעילות בארץ לא רק עם מנדלסון. עוד נלמד מהמכתב, שהנתבעת מטפלת בעצמה בענייניה המשפטיים ומקבלת יעוץ משפטי מיועציה המשפטיים בארץ ולא באמצעות כל גורם אחר, לרבות מנדלסון. יודגש, גם מכתב הנתבעת לתובעת לא מוען למנדלסון.

נמצא כי ההתכתבויות בין הצדדים, עובר להגשת התביעה, לא מוענו לכל הצדדים, אלא מוענו בנפרד לכל צד וצד, ללא כל מעורבות של האחר, ויש בכך כדי לחזק את טענת מנדלסון.

לסיכום, אני קובעת כי אין בפני תשתית ראייתית מספקת, על מנת שניתן יהיה לקבוע כי מנדלסון, מורשת מטעם הנתבעת, עוסקת באותה שעה בעצמה, מטעם הנתבעת, בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט, כלשון התקנה. לא הוכח בפני שהקשר בין מנדלסון לנתבעת, אינטנסיבי בדרגה כזו, שניתן להניח כי מנדלסון תביא לידיעת הנתבעת את דבר קיומם של ההליכים כנגדה.

אשר על כן, נדחית הבקשה.

נוכח התוצאה, נדחית הבקשה לצו גילוי ועיון במסמך מסוים (בקשה מס' 6).

אני מחייבת את התובעת לשלם למנדלסון הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תשלח ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ט טבת תשע"ד, 01 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.