הקדמה

1. חברת אי.אף.סי. בע"מ (להלן – "התובעת"), הינה בעלת הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 20 בגוש 2062 אשדוד (להלן – "המקרקעין").

2. ביום 7/4/2014 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן כנגד עיריית אשדוד (להלן – "העירייה") וכנגד חברת "יובלים בע"מ" (להלן – "הנתבעת"), ובגידרה תבעה השבה של היטלי פיתוח שונים (ביוב, סלילת רחובות, הנחת צינורות ותיעול) אותם שילמה לעיריית אשדוד ולנתבעת, וזאת בטענה כי היטלים אלה נגבו ממנה שלא כדין או שתעריפיהם חושבו בחוסר סבירות קיצוני.

3. בהתאם להסכמה בין הצדדים, אשר קיבלה ביטוי בפרוטוקול הדיון מיום 23/6/2014, נמחק סעיף 2 מכתב התביעה המתוקן, שעניינו תביעה להשבת חלק מאגרת הנחת הצנרת ששולמה על ידי התובעת.

4. ביום 12/1/2015 הגישו הצדדים הסכם פשרה, שבמסגרתו נמסר, כי הגיעו לכלל הסדר של פשרה ביחס לאגרות התיעול וסלילת הרחובות. בהתאם, כל שנותר לדון הוא בתביעה שעניינה השבת היטל הביוב המאסף, אשר שילמה התובעת לנתבעת.

5. ביום 1/2/2016 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית, בעניינה של מחלוקת זו, ולפיה הם מוותרים על חקירות המצהירים מטעם הצדדים, תוך שהם שומרים על טענותיהם בעניין קבילותם של מסמכים ו/או הרלוונטיות של מסמכים, אשר הוגשו במסגרת תיקי המוצגים והתצהירים, וביקשו להגיש טענותיהם בכתב.

להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה במעמד הדיון.

טענות התובעת

6. התובעת טענה, בכתב התביעה המתוקן, בעניין היטל הביוב המאסף, כי מדינת ישראל התחייבה לחברת קבוצת בוני ערים בע"מ (להלן – "חב' קי.בי.עי") להעביר לה קרקעות אשר ישמשו לבניית העיר אשדוד, ובתמורה תבצע חב' קי.בי.עי פיתוח של הקרקעות, וביצוע התשתיות הנדרשות בעיר.

7. לטענת התובעת, בהתאם להסכם בין המדינה לחב' קי.בי.עי, התחייבה החברה לבצע על חשבונה את מערכת הביוב הראשית והפנימית של המקרקעין ובסביבתם, ובתמורה הוסכם, כי חב' קי.בי.עי לא תישא בהיטלי פיתוח בגין הקרקעות שנמסרו לבעלותה. לטענת התובעת, אף שהיא נכנסה בנעלי חב' קי.בי.עי בכל הקשור במקרקעין, הרי שהיא חוייבה לשלם לנתבעת היטל בגין הביוב המאסף, וזאת על אף שהופטרה מתשלום היטל בגין הביוב הציבורי.

בהקשר זה טענה התובעת, כי יש לפטור אותה אף מתשלום ההיטל בגין הביוב המאסף, ובהתאם להשיב לה את הסך של 333,465 ₪ אשר שולמו על-ידה כהיטל בגין רכיב זה.

8. בתצהיר העדות הראשית, שהוגש מטעם התובעת על ידי מר שי סרטון, נטען כי עולה מההסכם שנכרת בין מדינת ישראל לחברת "קי.בי.עי" ביום 10/12/1961 (סומן ז' בתיק המוצגים של התובעת), ומתוכנית האב לביוב לעיר אשדוד משנת 1967 (התשריט צורף כמוצג ט' בתיק המוצגים של התובעת), אשר הוכנה לטענתו על ידי חב' קי.בי.עי, ובגידרה התחייבה החברה להקים את מלוא המערכת לאיסוף, טיהור וסילוק שפכים בחלקה הצפוני של העיר אשדוד ואזורי התעשייה.

לטענתו, היות וקו הביוב המאסף לא הוקם על ידי הנתבעת, הרי שהיא איננה רשאית לגבות אגרות והיטלים בגין קו זה, ומשכך יש להשיב לתובעת את ההיטל ששולם על ידה בגין מרכיב זה.

9. על אף שכתב התביעה והתצהיר מטעם התובעת, גודרים את טענות התובעת, הרי שהתובעת הרחיבה בסיכומיה מעבר לאמור בכתב התביעה ובתצהיר של מר סרטון, והעלתה, בנוסף לטענה המפורטת לעיל, גם את הטענות הבאות:

1. במשך השנים נהגו עיריית אשדוד והנתבעת להגיע להסדרים עם בעלי נכסים, אשר פטרו אותם מתשלום בגין היטל ביוב מאסף, וזאת בהמשך לפטור שניתן לקי.בי.עי בעניין זה.
2. אין לקבל את טענות הנתבעת בדבר השקעות עתידיות אותן היא מתכוונת לבצע בתשתיות הביוב ברחבי העיר אשדוד, שכן תכליתו של ההיטל הינו לממן את ההשקעה הראשונית בתשתית הביוב. לטענת התובעת, מימון השקעות בשיקום ושדרוג תשתיות נעשה באמצעות אגרת הביוב.

טענות הנתבעת

10. הנתבעת טוענת, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח מהן התשתיות שביצעה חברת קי.בי.עי, וכי די בכך כדי לדחות את התביעה שנשענת כולה על ההנחה, שחברת קי.בי.עי הניחה את התשתיות הסמוכות למקרקעין של התובעת.

11. עוד נטען, כי חב' קי.בי.עי הקימה את התשתיות כקבלן מבצע וכזרוע המבצעת של עיריית אשדוד, ועל-כן אין נשללת מהעירייה והנתבעת הזכות לגבות היטלים בגין פיתוח התשתיות.

12. הנתבעת מפנה לאמור בתצהיר של הגב' מלי סויסה (ראשת חטיבת הכספים בתאגיד המים והביוב של העיר אשדוד), שם הוצהר, כי החל מאמצע שנות ה- 80 של המאה הקודמת, שאז הועברה האחריות על פיתוח התשתיות בעיר אשדוד מחב' קי.בי.עי לעיריית אשדוד, נעשה שדרוג משמעותי של התשתיות ברחבי העיר, בפרט לאור העובדה שאוכלוסיית העיר גדלה פי שלושה. בהקשר זה הוצהר, כי בתקופה שלאחר תשלום ההיטל בידי התובעת, נעשתה השקעה של עשרות מליוני ש"ח בפיתוח קווי ביוב מאספים, תחנות שאיבה ומכוני טיהור, וכי במקביל אושרה תכנית פיתוח נוספת בעניין תשתיות הביוב, שעלותה עשרות מליוני ש"ח נוספים.

הנתבעת מוסיפה בעניין זה, כי היתר הבנייה שניתן לתובעת מתבסס על תכנית בניין עיר מתוקנת משנת 2011, שבגידרה הוגדלו זכויות הבנייה במקרקעין, וכתוצאה מכך היה צורך להתאים את התשתיות הקיימות לזכויות הבנייה המוגדלות. מכאן, כך לגישת הנתבעת, אין לתובעת ציפייה לגיטימית לקבלת פטור מתשלום היטל הביוב המאסף, וייתכן כי אף לא היה מקום ליתן לה את הפטור שניתן בגין היטל הביוב הציבורי.

13. בכל הקשור בטענה, לפיה חב' קי.בי.עי הופטרה מתשלום היטלים, הפנתה הנתבעת למסמך שערכה חב' קי.בי.עי, ואשר הופנה לגזבר עיריית אשדוד (נספח א' לתצהיר של הגב' סויסה), וממנו עולה, כי חברת קי.בי.עי עצמה ביקשה פטור אך ורק בגין ההיטלים הקשורים בביב הציבורי, והסכימה לתשלום מלא של כל יתר היטלי הפיתוח. לגישת הנתבעת, היות ומסמך זה נערך זמן רב לאחר שחברת קי.בי.עי חדלה מלבצע תשתיות ברחבי העיר, אזי ברור שגם לגישת קי.בי.עי היא איננה זכאית לפטור בגין ההיטל הקשור בביב המאסף, וממילא גם התובעת איננה זכאית לכך.

14. בהתייחס לטענת התובעת, כי נחתמו הסכמי פשרה עם בעלי מקרקעין בעיר, במסגרתם הופטרו בעלי המקרקעין מתשלום היטל הביוב המאסף, מציינת הנתבעת, כי ההסכם שהוצג על-ידי התובעת מתייחס לרובע ה' בעיר ולא לאיזור התעשיה, ועל-כן הוא איננו רלבנטי, שכן לכל רובע נערך הסדר שונה עם חב' קי.בי. עי.

עוד מוסיפה הנתבעת בהקשר זה, כי בבית משפט זה התנהל הליך נוסף בעניין דרישה להשבת היטל ביוב מאסף, שבו החברה התובעת יוצגה ע"י ב"כ התובעת דכאן, וזאת בהתייחס לנכס ברובע א' בעיר. לטענת הנתבעת, במסגרת הליך זה הושג הסדר פשרה, אשר שיקף תשלום כמעט מלא של היטל הביוב המאסף, ותשלום חלקי בגין היטל ביוב ציבורי.

15. לבסוף טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי, שכן התביעה הוגשה לאחר שחלפו כשנתיים מאז שולם ההיטל.

המחלוקת

16. המחלוקת בין הצדדים סבה, כמתואר לעיל, על השאלה האם זכאית התובעת להשבה של היטל הביוב המאסף ששולם על-ידה.

17. טרם דיון במחלוקת יש לציין, כי הצדדים הגיעו לכלל הסדר דיוני, ולפיו ימנעו מלחקור את המצהירים מטעם הצדדים. ככל הנראה הסדר דיוני זה נובע מן הטעם, כי אף אחד מן המצהירים איננו יכול להעיד ממקור ראשון על עבודות הפיתוח והנחת התשתיות שביצעה חב' קי.בי.עי, ובהתאם המצהירים ביססו את עיקר טענותיהם העובדתיות על מסמכים שלא נערכו על-ידם.

דיון

18. לאחר עיון בטענות הצדדים, ובתצהירים שהוגשו על-ידם, באתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, שכן לא עלה בידי התובעת להוכיח את המסד העובדתי עליו נשענת תביעתה. היות שכך, דין התביעה להידחות, גם מבלי להידרש לשאלה העובדתית -משפטית באם התובעת "נכנסה לנעליה" של חברת קי.בי.עי.

19. כמפורט לעיל, טענתה המרכזית של התובעת היא, כי חברת קי.בי.עי ביצעה את תשתיות הביוב באיזור התעשיה בכלל, ובפרט בסמוך למקרקעין. כך, באים לידי ביטוי הדברים בסעיף 25 לסיכומי התובעת:

"הנתבעת לרגע לא טוענת כי קי.בי.עי לא התקינה את מערכת הביב מאסף לבדה, אלא ביחד עם העירייה ואולם אין לקבל טענה זו של התאגיד כפי שהיא שהרי ברור עובדתית, כי אספקת המים וסילוק השפכים של אזור התעשייה הכבדה הוסדר עוד בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, תקופה בה העירייה כלל לא הייתה פעילה בהנחת תשתיות קל וחומר הנתבעת."

20. אין בידי לקבל טענה זו של התובעת, שכן הדברים אינם "ברורים עובדתית" כלל ועיקר, היות והתובעת לא הניחה תשתית עובדתית לטענה זו, ולו במקצת.

מטעמה של התובעת הוגש תצהיר על-ידי מר שי סרטון, אשר בתצהיר עדותו הראשית הצהיר כך:

"6. במסגרת הסכם מיום 10.12.1961 שנתחם בין מדינת ישראל לקבוצת בוני ערים בע"מ (להלן : "קי.בי.עי"), התחייבה מדינת ישראל להעביר קרקעות לקי.בי.עי תמורת פיתוח ו/או מימון פיתוח הקרקעות (נספח ז' לכתב התביעה).

...

8. בסעיף 9א (4) להסכם הנ"ל, מתחייבת קי.בי.עי לבצע על חשבונה את מערכת הביוב הראשית והפנימית שאמורה לשרת את כל יחידות הדיור ו/או שטחי התעשיה ומסחר. ולכך אף צורפה להסכם "מפת עבודה" הכוללת את כל המתחם התעשייתי (מצורף לתיק מוצגים כנספח ח')(עמ' 57 - 59).

...

10. בנוסף להוראה הקבועה בסעיף 9(א) (4) להסכם הנ"ל (שדי בה כדי לבסס את טענות התובעת), על פי ייעוץ משפטי שקבלתי, בהתאם ל"תכנית אב" לביוב לעיר אשדוד משנת 1967 אשר הוכנה על ידי קי.בי.עי כחלק מהתחייבויותיה למדינת ישראל, מלאכת הקמת תשתיות הביוב באזור התעשייה (כמו גם בחלקים נרחבים בעיר אשדוד) היתה מוטלת על קי.בי.עי.

מטרת התכנית כפי שמובא בפתיח ל'תכנית האב' הינה להציג את התכנית הכללית לאיסוף, טיהור, וסילוק השפכים בחלקה הצפוני של העיר ואיזורי התעשיה. כאמור, עבודות שבוצעו במהלך השנים על ידי קי.בי.עי.

...

11. על פי ייעוץ משפטי שקבלתי, בהתאם לתשריט לעיל, נראה באופן ברור כי הן מערכת הביב הציבורי והן מערכת הביב המאסף הוקמו על ידי קי.בי.עי כפי שניתן לראות מערכת הביב הציבורי מסומנת בצבע אדום (8 צול), ומערכת הביב המאסף מסומנת בצבע ירוק (12 – 18 צול)." (ההדגשות שלי – י.ל)

הנה כי כן, אין בתצהיר כל ראיה התומכת בטענה, כי חברת קי.בי.עי הקימה את התשתיות הסמוכות למקרקעין, ולכל היותר עלה בידי התובעת להוכיח, כי חברת קי.בי.עי התחייבה לבצע את התשתיות.

הטענה שבסעיף 11 לתצהיר, ולפיה "על-פי ייעוץ משפטי" נראה בבירור כי הן מערכת הביוב הציבורי והן מערכת הביוב המאסף הוקמו על ידי קי.בי.עי איננה מהווה ראיה, שכן עניין זה טעון הוכחה של ממש ולא ניתן לבסס אותה על "ייעוץ משפטי".

21. בהעדר ראיות של ממש לפיהן חב' קי.בי.עי ביצעה את הנחת התשתיות בסמוך למקרקעין, אזי דין הטענה העובדתית להידחות. יש להעיר בעניין זה, כי התובעת טענה בסיכומיה ובתצהיר מטעמה, שעל אף הראיות שהציגה בעניין זה, לא הביאה הנתבעת כל ראיה לסתור. להשקפתי, היות והתובעת לא הציגה ראיות לכך שחב' קי.בי.עי ביצעה את עבודות הפיתוח והתשתית באזור הסמוך למקרקעין, אזי הנתבעת לא צריכה היתה לסתור דבר.

22. מחדלה של התובעת, מלהוכיח את טענתה בהקשר זה, מתחזק לנוכח הודאתה בסיכומים מטעמה, כי למצער מקצת עבודות התשתית והפיתוח בוצעו על-ידי עיריית אשדוד. כך, בסעיף 23 לסיכומיה, אומרת התובעת "מתוך המסמכים שהוצגו לבית המשפט הנכבד עולה, כי בתחומו של אזור התעשיה הכבדה הונחו על ידי קי.בי.עי כל או למצער מרבית קווי הביוב ובפרט הביב המאסף המיועד לסלק שפכים".

23. בעניין זה יש להוסיף, כי לא ניתן לקבל את טענת התובעת (סעיף 19 לסיכומיה), כי הנתבעת הודתה "בחצי פה", שחב' קי.בי.עי התקינה את מערכת הביוב המאסף באיזור התעשיה הכבדה. לא רק שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם האמור בסעיף 2 לסיכומי התובעת, אלא שדי בפנייה לדברים שנמסרו ע"י ב"כ הנתבעת בדיון שהתקיים ביום 1/2/2016, המצוטטים בסיכומי התובעת, כדי ללמד שאין כל הודאה של הנתבעת בעניין זה. נהפוך הוא, ב"כ הנתבעת ציין במפורש במהלך הדיון, כי לפחות חלק מן הביוב המאסף בוצע על-ידי עיריית אשדוד (ראה עמ' 4 לפרוט' ש' 13 – 14).

לכך יש להוסיף, כי לתצהירה של הגב' מלי סויסה, שהוגש מטעמה של הנתבעת, צורף מכתב של חב' קי.בי.עי אשר מופנה לגזבר עירית אשדוד (נספח א' לתצהיר), שבו מודה לכאורה חב' קי.בי.עי, כי ההסכם בין החברה לעירייה הסתיים, מבלי שחברת קי.בי.עי ביצעה את הפיתוח באזור הצפוני של איזור התעשיה. למכתב צורף תשריט ממנו עולה, לכאורה, כי המקרקעין שבבעלות התובעת מצוי בחלק הצפוני של איזור התעשיה שלגביו מצויין במכתבה שחב' קי.בי.עי לא ביצעה בו את עבודות הפיתוח והתשתית.

דברים אלה הם בבחינת למעלה מן הצורך, שכן הנתבעת לא הוכיחה עניין זה, ומאידך התובעת לא טרחה להתעמת עם האמור במכתב של חב' קי.בי.עי ובתשריט המצורף לו.

24. משהכחישה הנתבעת את העובדה שכל עבודות התשתית והפיתוח בוצעו על-ידי חב' קי.בי.עי, ובפרט בהקשר זה, את העובדה שהביוב המאסף הונח כולו על-ידי חב' קי.בי.עי, הרי שהיה על התובעת להוכיח ב"רחל בתך הקטנה" אלו עבודות בוצעו על-יד החברה. זאת היא לא עשתה. בעניין זה, התובעת לא יכולה להיבנות מן העובדה שהנתבעת לא הוכיחה (כטענת התובעת בסעיף 30 לסיכומיה) שהתשתיות באיזור המקרקעין הוקמו על-ידי העירייה. התובעת היא שנושאת בעול ההוכחה ולא הנתבעת. כאמור, התובעת לא עמדה בעול זה.

25. כאמור לעיל, התובעת טוענת, כי חיזוק לכך שקי.בי.עי ביצעה את עבודות הפיתוח והתשתית באיזור הסמוך למקרקעין ניתן למצוא בהסכם פשרה עליו חתמו העירייה ו/או הנתבעת, ולפיו הופטר בעל מקרקעין מתשלום היטל ביוב מאסף.

התובעת לא היססה להעלות טענה זו, הטעונה הוכחה, אף שאין לה זכר בתצהירו של מר סרטון. די היה בכך כדי לדחות את הטענה. אלא שהתובעת טענה בסיכומיה (ראה סעיף 33.3), כי יש לקבל את הסכם הפשרה (נספח ב' לסיכומים) כראיה, וזאת לנוכח העובדה שהצדדים ויתרו על חקירות המצהירים.

הסכם הפשרה הנדון, הוגש לבית המשפט לאחר ההסכמה הדיונית בין הצדדים, ופשיטא שהוא איננו יכול להיות כפוף להסכמת הצדדים. בפרט כך, כאשר הנתבעת חולקת בסיכומיה על הרלבנטיות של הסכם הפשרה לעניינה של התובעת, וטוענת כי הוא מתייחס לרובע ה' בעיר לגביו קיימים הסדרים שונים מאלה שהושגו עם חב' קי.בי.עי ביחס לאיזור התעשיה. לאור האמור לעיל, אינני מקבל את הסכם הפשרה שצורף לסיכומים מבלי שהוגשה בקשה להוספת ראיה.

26. אך גם אם הייתי מקבל את הסכם הפשרה, הרי שלא היה בכך כדי להביא לתובעת תועלת, שכן לא נפרסו בפני השיקולים לחתימה על הסדר הפשרה, שעליו מבקשת התובעת לסמוך. יתרה מכך, אינני רואה כיצד הסכם פשרה עם פלוני יש בו כדי לחייב את הנתבעת, אלא אם יכולה היתה התובעת להראות, כי עניינה זהה לזה של בעל המקרקעין, אשר קיבל פטור, כך עפ"י הטענה, מתשלום היטל ביוב מאסף. יוער, כי במקרה שהתובעת היתה מוכיחה שכך היה הדבר, ספק רב אם הסכם פשרה עם בעל מקרקעין פלוני, יש בו כדי לחייב את הרשות הציבורית לחתום על הסכמי פשרה עם כל יתר בעלי המקרקעין בעיר, מקום בו הם אינם זכאים להקלה בתשלום היטלי פיתוח.

27. לגופו של עניין הנתבעת השיבה בעניין זה, בתצהיר של הגב' סויסה, כי חברת קי.בי.עי עצמה לא דרשה ולא קיבלה פטור מתשלום היטל ביוב מאסף בגין שטחי אזור התעשיה, אלא רק בגין היטל הביוב הציבורי. בעניין זה מפנה הנתבעת למכתב הנזכר לעיל (נספח א' לתצהיר של גב' סויסה) אותו כתבה חברת קי.בי.עי לגזבר עיריית אשדוד, ובו נאמר כך:

"באזור הצפוני – הלא-מפותח (המגרשים צבועים בכתום, סה"כ כ -115 דונם)

החברה לא תבצע פיתוח נוסף וכל האגרות ישולמו במלואן ע"י הבונים.

היוצא מן הכלל היחידי יהיה סעיף הביוב והמגרשים הגובלים בקו שהונח יהיו פטורים ממרכיב 'הפיתוח הצמוד' היינו מאגרת 'ביב ציבורי'.

מגרש 3(ב) כ-25 דונם ממזרח לנקז לא יקבל את הפטור כי אינו גובל בצינור הנ"ל." (ההדגשה שלי – י.ל)

התובעת בחרה שלא לחקור את הגב' סויסה בעניין זה, וגם בכך יש כדי לשמוט את הקרקע תחת הטענה העובדתית של התובעת, אשר כאמור לעיל לא הוכחה, ולפיה חב' קי.בי.עי ומי ש"בא בנעליה" קיבלו הפטר מתשלום היטל הביוב המאסף בגין קרקעות באיזור התעשיה.

28. יש להוסיף בהקשר זה, כי הנתבעת טענה בסיכומיה, ללא כל בסיס עובדתי בתצהיר מטעמה, כי הסכם הפשרה עליו נסמכת התובעת מתייחס לרובע ה' ולא לאיזור התעשיה, וכי ב"כ התובעת עצמו חתם על הסכם פשרה בעניין דומה, ואשר מתייחס לרובע א', ובגידרו שילם בעל המקרקעין כמעט את מלוא היטל הביוב המאסף. היות ודחיתי את טענת התובעת בהקשר זה, אזי אינני מוצא מקום להידרש לטענה זו.

29. מן המקובץ לעיל עולה, כי התובעת לא הוכיחה את היסודות העובדתיים של תביעתה. משלא הוכיחה התובעת כי חברת קי.בי.עי הקימה ופיתחה את התשתיות הסמוכות למקרקעין, אזי מתייתר הדיון במחלוקת שבין הצדדים, באם חברת קי.בי.עי שימשה כזרוע המבצעת של עיריית אשדוד בפיתוח התשתיות או שמא היתה רק "קבלן מבצע", כטענת הנתבעת.

30. די היה באמור עד כאן כדי לדחות את התביעה, שכן כל כולה נשענת על הטענה העובדתית, ולפיה חב' קי.בי.עי היא שהניחה את התשתיות בסביבתם של המקרקעין. משדחיתי טענה זו, אזי כאמור דין התביעה לדחייה, אלא שקיימים שני טעמים חילופיים נוספים לדחייתה.

31. הנתבעת טענה, כי התובעת חבה בתשלום היטל הביוב המאסף, לא רק מהטעם שלא הוכיחה, כי חב' קי.בי.עי ביצעה את עבודות הפיתוח והתשתית בסמוך למקרקעין, אלא גם מהטעם שזכויות הבנייה במקרקעין הוגדלו בשנת 2011 ועובדה זו מצריכה הרחבה וחידוש של התשתיות, והן מהטעם שקיימת חובה בתשלום ההיטל, שכן תכליתו לכסות השקעות עתידיות במערכת הביוב בעיר, ובעניין זה הוכח שהעירייה והנתבעת ביצעו ועתידות לבצע השקעות ניכרות בתשתיות הביוב.

התובעת השיבה בעניין זה, כי היטל הביוב מיועד לכסות אך ורק את ההשקעה הראשונית בתשתית הביוב, וכי כל השקעה עתידית מכוסה באמצעות תשלומי אגרת הביוב.

32. על תכליתם של היטלי הפיתוח עמד בית המשפט העליון בפסק דינו בע"א 2939/93 המועצה המקומית ראש העין נ' בן יקר גת, חברה להנדסה ובניין בע"מ (פורסם באתר "נבו", 18/8/1996), אליו מפנה התובעת בסיכומיה. בפסק הדין נקבע הלכה בזו הלשון:

" העולה מסעיפים אלה הוא, שרק במקרים בהם הרשות המקומית החליטה להתקין או לקנות מתקני ביוב, והיא נשאה או עתידה לשאת בהוצאות התקנתם, עומדת לה הזכות לגבות היטל ביוב מבעלי נכסים שהנחת הצינורות או מתקן הביוב ישמשו את נכסיהם. הוראות שני סעיפים אלה חלות מכוח הפקודה גם על היטל הנחת צינורות. יוצא, שצדק בית המשפט המחוזי, בציינו כי רק במקרה של הוצאה כספית בפועל על ידי רשות קמומית, על הנחת צינורות או התקנת ביוב – בין הוצאה כספית בעבר ובין הוצאה כספית בעתיד, בין שתבצע את העבודות האמורות בעצמה ובין על ידי אחרים – רשאית היא לגבות היטלים מבעלי נכסים שאלה ישמשום (ראה בעניין זה ע"א 263/78 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' המועצה המקומית נשר, פ"ד לג(1) 757, 763).

....

אכן, קביעת שיעורו של ההיטל בגין התקנת ביוב נעשית בחוק עזר, ושיעורו של זה יכול שיקבע בחוק העזר לאו דווקא על פי שיעור התועלת הישירה שיש לבעל הנכס מאותם צינורות שיונחו או מתקני ביוב שיותקנו. אך תנאי על פי החוק להטלת היטל על בעל נכס בחוק עזר הוא שההיטל יוטל רק בגין התקנת ביוב או קנייתו או הנחת צינורות, אשר ישמשו את הנכס, ואשר הוצאות התקנתם חלו או תחולנה על הרשות המקומית. כפי שמציין סעיף 17 מפורשות 'ההיטל מוטל לשם כיסוי הוצאות של התקנת הביוב או של קנייתו'." (ההדגשות שלי – י.ל)

הנה כי כן, בניגוד לטענת התובעת, היטל הביוב תכליתו לא רק כיסוי הוצאות עבר, אלא אף כיסוי של הוצאות עתידיות, בהן עתידות לשאת עיריית אשדוד והנתבעת. עולה אם כך השאלה, האם עלה בידי הנתבעת להוכיח, כי פרט לביצוע התשתיות במאה הקודמת, נעשו השקעות נוספות בתשתיות ו/או עתידות להתבצע השקעות נוספות.

33. הנתבעת ציינה בסיכומיה, שהיתר הבנייה שניתן לתובעת, ניתן לה מכוח תב"ע חדשה שחלה באיזור התעשייה החל משנת 2011, והיא הפנתה בעניין זה לנספח ג' לכתב התביעה המתוקן.

הנתבעת מציינת בעניין זה, כי זכויות הבנייה עפ"י התב"ע החדשה הוגדלו, וכתוצאה מכך יש להגדיל ולהרחיב את התשתיות הקיימות.

אמנם, כטענת התובעת, עניין זה לא נזכר בכתב ההגנה ובתצהירה של הגב' סויסה, ועל-כן מהווה הרחבה של חזית המחלוקת. אך מנגד יש לומר, כי התובעת עצמה בסיכומיה הפליגה בטיעוניה למחוזות שאינם נזכרים בכתב התביעה המתוקן, ואף לא בתצהיר שהוגש על-ידה, ועל-כן לא מצאתי שיש להתעלם מטענה זו.

העובדה לפיה זכויות הבנייה במקרקעין הוגדלו, מצטרפת לעובדה שהיא בגדר "ידיעה שיפוטית", ולפיה תשתיות מטבען מתבלות ומתיישנות, עד כי הן טעונות חידוש ברבות השנים. היות שכך, ברור שהעירייה והנתבעת זקוקות למקורות כספיים למימון ביצוע החידוש וההרחבה של תשתיות הביוב, ואלה באים, בין היתר, מהטלת היטלי פיתוח על בעלי הזכויות במקרקעין. בהקשר זה יש להזכיר, כי בית המשפט העליון קבע בפרשת "בן יקר גת" הנ"ל, כי שיעור ההיטל אינו חייב לשקף קשר ישיר בין התועלת לבעל הנכס כתוצאה מהנחת התשתית החדשה לבין ההיטל.

34. כאמור, לנתבעת נימוק נוסף לכך שההיטל הושת כל התובעת כדין, והוא מצוי בעובדה שתכליתו של ההיטל לממן השקעות עתידיות בתשתית הביוב. העדה מטעמה של הנתבעת הצהירה בעניין זה כך:

"... המדובר על השתהות משמעותית, ובתקופה זו הסתמך התאגיד על תקבולי היטלי המים והביוב לצורך ביצוע השקעות של עשרות מיליוני ₪ בפיתוח תשתיות קווי המאספים, תחנות השאיבה ומכוני הטיהור וכן על בסיס זה נקבע תקציבו גם לשנים הבאות ובהתאם לכך אושרה ע"י רשות המים תוכנית השקעות, הכוללת השקעה של עשרות מיליוני ₪ בביצוע פיתוח קווי הולכה ראשיים למים וביוב וכן להקמה, שדרוג ופיתוח תחנות השאיבה העירוניות."

35. טוענת התובעת בעניין זה, כי הוצאות עתידיות בגין תשתיות ביוב מגולמות באגרת הביוב. גם טענה זו כקודמותיה לא הוכחה, ועניין זה לא נזכר כלל בתצהירו של מר סרטון.

36. מן האמור לעיל עולה, כי עלה בידי הנתבעת להוכיח, והתובעת לא סתרה עובדתית טענות אלה, כי התבצעו ועתידות להתבצע השקעות עתידיות בתשתיות הביוב ברחבי העיר אשדוד (קווי מאסף, תחנות שאיבה ומכוני טיהור).

היות ובהתאם להלכה שפסק בית המשפט העליון בפרשת "בן-יקר גת", תכליתו של היטל היא גם לכסות השקעות עתידיות, ואין הכרח בעניין זה שיהא קשר בין התועלת הישירה בתשתית שבוצעה לבין המקרקעין, אזי זהו נימוק נוסף לדחיית התביעה.

37. משנדחתה התביעה לגופה, אין צורך עוד לדון בטענת הנתבעת בדבר ה"שיהוי" בהגשת התביעה.

סוף דבר

משלא נמצא בסיס עובדתי לטענות התובעת, אזי התביעה נדחית.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד לתשלומו בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ז, 14 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.