תביעה נזיקית על סך של 7,983 ₪ בגין נזק שגרם, עפ"י הטענה, רכב הנתבעת לרכב התובעות.

לטענת התובעות, ביום 25.11.12, מר אומנסקי אריאל ברנרדו שנהג ברכב התובעות מסוג שברולט מ.ר. 4237765 (להלן: "רכב התובעות"), נסע בנתיב הימני בכיכר החוצה את רחובות לוי אשכול – שטרן בקרית אונו. לפתע הנתבעת שנהגה ברכב מסוג טויוטה מ.ר. 7552263 (להלן: "רכב הנתבעת") ונסעה בנתיב השמאלי בכיכר בעלת שני נתיבים, סתטה וחתכה את רכב התובעות ולמעשה ניסתה לצאת מהכיכר ישר דרך הנתיב השמאלי הפנימי של הכיכר וזאת במקום לעבור תחילה לנתיב הימני חיצוני של הכיכר. כתוצאה מכך רכב הנתבעת פגע ברכב התובעות וגרם לנזק בצידו השמאלי הקדמי.

לטענת הנתבעת, קיים מעשה בית דין- המחלוקת העובדתית בתביעה זו נדונה והוכרעה בת"ק 54255-02-13 בביהמ"ש לתביעות קטנות בפתח תקווה. מדובר בתביעה שהגישה הנתבעת דכאן ומבטחתה, כנגד נהג רכב התובעת והחברה המבטחת. בהליך שם התקיים דיון הוכחות, בו נשמעו הנהגים ולאחר שביהמ"ש עיין בסרטון ממקום האירוע, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי התאונה אירעה באחריות התובע דכאן והמליץ על קבלת התביעה במלואה. הצדדים הסכימו להצעת ביהמ"ש ולהסכמתם ניתן תוקף של פס"ד. פסה"ד הפך לחלוט ולא הוגשה כל בקשה לביטולו. לאור האמור יש לדחות את התביעה, נוכח קיומו של מעשה בית דין. לחילופין ולגופו של עניין, הנתבעת טענה, כי התאונה אירעה כאשר נהג התובעות, מר אומנסקי, ניסה לפנות שמאלה בכיכר מהנתיב הימני, בו אסורה הפניה שמאלה. לטענתה, עסקינן בכיכר שבו בנתיב הימני מותר לנסוע ישר או ימינה בלבד ואילו מהנתיב השמאלי ניתן לנסוע ישר או שמאלה.

התובעות כופרות בטענת "מעשה בית דין". פסק הדין בבית המשפט לתביעות קטנות ניתן על דרך הפשרה "...לפנים משורת הדין, ללא הכרה בחבות או באחריות..." ומכאן, שאין מדובר בהשתק פלוגתא. זאת ועוד, משמשווים את סכום התביעה (15,100 ₪) אל מול סכום הפשרה (1,613 ₪) המהווה עשירית בלבד מסכום התביעה, מתחזקת המסקנה כי האחריות לתאונה מושתת על הנתבעת כאן (התובעת שם).

ביום 22.9.2014 התקיים בפניי דיון, בו חזרו הצדדים על טענותיהם באשר לטענה של מעשה בית דין. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי בניגוד לנטען ע"י התובעות, הרי שהתביעה בהליך הקודם התקבלה באופן מלא ולא חלקי, מאחר והנתבעת דכאן טעתה שם בסכומים, עת תבעה גם את הנזק הישיר וגם את הנזק העקיף והסכום שנפסק הוא הסכום המלא של הנזק הישיר. התובעות הוסיפו כי בהליך הקודם הנהג לא היה מיוצג וכי לא הבין את מהות ההסכמה. מבלי להכריע בטענה זו, הוריתי על המשך הדיון ושמיעת הצדדים, כאשר הוסכם כי כתבי הטענות יהוו תצהיר עדות ראשית ויתנהלו חקירות נגדיות בלבד.

מר אומנסקי, נהג התובעות, העיד כי לא הסכים להצעת ביהמ"ש בהליך הקודם, אך לא פעל לביטולו ולא היה לו כל הסבר לכך שאין בכתב התביעה זכר להליך הקודם. באשר לנסיבות התאונה, העיד כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה נסע בכיכר זו, אך מהתמונות עולה כי בכיכר ישנו קו מקווקוו דבר המעיד כי ניתן היה לפנות שמאלה משני הנתיבים, גם מהנתיב הימני בו נסע ולא רק מהנתיב השמאלי. גם בנו של נהג מר אומנסקי העיד בפני וטען, כי ישב במושב שליד הנהג וכי לפי חוקי התנועה, הם רשאים היו לפנות שמאלה. לשני העדים הוצג סרטון ואישרו כי מדובר בכיכר בו אירעה התאונה.

הנתבעת העידה כי היא מכירה את הכיכר מזה 13 שנה וכי הסתכלה ימינה לפני שהמשיכה ישר. רכב התובעות היה תחילה מאחוריה אך ואז הוא חתך אותה. כשנשאלה האם היא לא חושבת שהייתה צריכה לעצור, השיבה: "אף אחד לא חותך שם" (ש' 27, עמ' 8). התובעת הראתה את הסרטון והעידה כי בהליך הקודם הראתה את הסרט, הסבירה את האירוע וזכתה בסכום התיקון של האוטו (20-26, עמ' 9 לפרוטוקול).

הצדדים סיכמו טענותיהם בפניי. התובעות טענו כי לצורך יציאה מהנתיב השמאלי בו נסע רכב הנתבע, יש לעבור בנתיב הימני בו נסע רכב התובעות ולכן חובת הזהירות היא עליה. התמונות של הנזק מתאימות לגרסת התובעות. התובעות שבו וטענו כי פס"ד שניתן בפשרה אינו מהווה מעשה בית דין והפנו לע"א 6822/07.

הנתבעת טענה כי שני עדי התביעה העידו כי אינם מכירים את הכיכר ומהתמונה שהציגו ניתן לראות את האופי המיוחד של כיכר זה, בניגוד לכיכר רגיל. גם הסרטון הינו חד משמעי – על התובעת היה להימנע מלפנות שמאלה מהנתיב הימני. זו הסיבה שמרגע שביהמ"ש בהליך הקודם ראה את הסרטון, המליץ על קבלת התביעה במלואה. הנתבעת הפנתה לספרה של המלומדת רינה זלצמן שקובעת כי גם הליך שהסתיים בהמלצת ביהמ"ש מהווה השתק פלוגתא.

הכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את המצב המשפטי, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין.

הכללים הקבועים בפסיקה לצורך קיומו של מעשה בית דין ידועים זה מכבר ואין צורך לשוב ולהזכירם ודי להפנות, בין היתר, לע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (2) 642.

אכן, לא כל הסכם פשרה מביא איתו השתק פלוגתא ובהתאם לרע"א 682/07 לבייב נ' גילר (20.6.2007), יש לבחון האם הפשרה שהושגה בין הצדדים יכולה להיחשב כממצא פוזיטיבי לצורך השתק הפלוגתא ולצורך כך, יש לבחון את טיב ההסכמה אליה הגיעו הצדדים.

עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בביהמ"ש לתביעות קטנות בפתח תקווה מעלה, כי ביהמ"ש שם שמע את שני הנהגים, התרשם מהסרטון ולבסוף הציע לקבל את התביעה באופן שישולם לתובעת שם, הנזק הישיר שנגרם לה. בנסיבות אלו, אין חולק כי התקיים הליך אדוורסרי וכי הצעת ביהמ"ש, לה הסכימו הצדדים, ניתנה לאחר דיון זה ומשמעה, הטלת אחריות על מר אומנסקי, נהג רכב התובעות דכאן.

באשר לטענת מר אומנסקי כי לא היה מיוצג וכי לא הסכים לפשרה, הרי שעמדתו זו לא מצאה כל ביטוי בפרוטוקול ולא הוגשה כל בקשה לביטול פסה"ד. לאחר שמיעת הראיות בתיק זה מצאתי כי התובעות מבקשות למעשה לבצע מקצה שיפורים ולהגיש ראיות (תמונות) וכן להעיד עדים (הבן), שלא היו בפני ביהמ"ש בהליך הקודם.

בנסיבות אלו הנני קובעת כי יש לדחות את התביעה בשל קיומה של הכרעה שיפוטית לגופו של עניין – מעשה בית דין.

למעלה מכל צורך אבהיר, כי לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם ישירות, כמו גם מהסרטון שהוצג בפני, הגעתי למסקנה כי הדין עם הנתבעת ואני מקבלת את גרסתה העובדתית באשר לנסיבות התאונה. התובעות התייחסו לכללי הנהיגה בכיכרות באופן כללי ולא התייחסו לכיכר הספציפית, בה לא נסעו מעולם, בעוד הנתבעת עשתה ועושה שימוש תדיר בדרך זו ובכיכר. גרסתה מהימנה בעיני.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעות לשאת במלוא אגרת בית המשפט ובשכ"ט עו"ד, לרבות מע"מ, בסך כולל של 2,500 ₪.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.

ניתן היום, י"ח חשוון תשע"ה, 11 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.