1. בפני תביעה כספית, בגדרה עותר התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו יתרת חוב (בסך 10,589 ₪, קרן), המגיעה לו כתמורה בגין שירותי עמילות מכס (שהעניק לנתבעת כקבלן עצמאי). בנוסף, נדרש פיצוי כספי ללא הוכחת נזק בסך 70,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע. בתמצית, התובע טען כי הנתבעת נמנעה מלשלם לו בזמן את יתרת חובה, והתנתה את התשלום בתנאים "שאינם מקובלים". בנוסף נטען, כי הנתבעים ביזו את התובע בפני לקוחותיו, והסבו לו נזקי תדמית ואובדן לקוחות; וזאת משום שפנו ללקוחות במישרין, ולא שעו לפניות התובע, כמו גם להמחאות הזכות שהציג, בתמיכה לדרישתו להעביר לו את הכספים המגיעים ללקוחות.

2. הנתבעים הודו בחוב בסך 9,278 ₪. נטען כי התשלום הותנה בתנאים לגיטימיים, שנבעו מהתחשבנות כספית ומהצורך להסדיר את פירוק הקשר העיסקי שבין הצדדים (פירוק שניזום ע"י התובע). בענין החזר כסף ללקוחות, הנתבעים הודו שדרשו לקבל אסמכתאות מהלקוחות עצמם, וזאת כדי להבטיח שהכסף יתקבל אצלם. בנוסף נטען שהתובע לא הוכיח וכי לא נגרם לו כל נזק.

3. הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בסכסוך על יסוד סעיף 79א לחוק בתי המשפט. התובע והנתבע 2 העידו בקצרה, וב"כ הצדדים סיכמו בעל-פה (ר' פרוטוקול דיון מהיום).

4. אין חולק כי במסגרת ההליך המשפטי דנא, הנתבעת שילמה לתובע יתרת חוב מוסכמת (ר' הודעת ב"כ הנתבעים בפ' ע' 1 ש' 13). בראש זה, התובע דרש לפסוק לטובתו ריבית מיוחדת, בדומה להלנת שכר. כמו כן, התובע עמד על הדרישה לפצותו בגין הוצאת לשון הרע.

5. עיינתי בכתב התביעה על נספחיו הרבים (לרבות תכתובת שהוחלפה בין הצדדים), בכתב ההגנה על נספחיו, בעדויות בעלי הדין ובסיכומי ב"כ הצדדים. על יסוד סמכותי לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אני מורה כי על הנתבעת 1 לשלם לתובע הוצאות משפט כדלקמן: אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪. התביעה כנגד הנתבע 2 – נדחית.

ניתן היום, י"ד אדר ב תשע"ד, 16 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.