1. מבוא
2. הצדדים לתובענה שלפני הינם שכנים בבית דו משפחתי ברחוב האחווה 24 בנתניה (להלן: "הבית"); התובעים מתגוררים ביחידה הצפונית והנתבעים, ביחידה הדרומית.
3. עניינה של התובענה, הינו הסגת גבול נטענת לחניות התובעים על ידי הנתבעים ומניעת השימוש בהן, משך שנים. כמו כן, מייחסים התובעים לנתבעים ביצוע עוולת מטרד, הפצת לשון הרע, איומים וגרימת נזקי רטיבות.
4. הרקע העובדתי
5. בתאריך 5.8.2004 חתמו התובעים ומר ניסני מרסל, בנם של הנתבעים, על הסכם למכירת מחצית הזכויות במגרש עליו בנוי הבית. בהתאם להסכם, לתובעים יוחדו מלוא הזכויות ביחידה הצפונית שנבנתה על המגרש – דירת קוטג' בת 5 חדרים, מרתף ושתי חניות מקורות; היחידה הדרומית הינה בבעלות הנתבעים ובשימושם.
6. טענות הצדדים

טענות התובעים

1. התובעים טוענים כי האזור המיועד לחניה, בקומת הקרקע, הינו בבעלות הצדדים במשותף, באופן שווה (להלן: "החניה" או "החניות"). דא עקא, הנתבעים פלשו גם לחלקם של התובעים, מנעו מהם גישה לחניה ואחסנו בה סחורה השייכת להם. עוד נטען, כי כבר משנת 2007, החלו הנתבעים לאחסן סחורות וציוד אחר בחניה ובדרך הגישה לחניה, באופן אשר מנע גישה אליה. בחלוף זמן, החלו המיטלטלין לגלוש אף לחניית התובעים, תוך שהדבר היווה מפגע אסתטי ותברואתי אשר היווה סכנה להתלקחות אש, ואכן בתאריך 29.11.2007 פרצה שריפה בקומת החניה.
2. לאור זאת, פנו התובעים לנתבעים בדרישה לפינוי החניות ובין היתר נשלח מכתב מתאריך 12.12.2008; פניות התובעים לא נענו. לתובעים הסתבר כי הנתבעים אף החליפו את המערכת האלקטרונית לפתיחת שער החניה, באופן שמנע מהם גישה לאזור החניות.
3. לימים, בתאריך 24.12.2013 פנו התובעים לנתבעים באמצעות באת כוחם. במענה לפניה זו נטען כי הנתבעים ניאותו לפנות את אזור החניה וביקשו אורכה בת חודש ימים. משהחניה לא פונתה, שבו ופנו התובעים באמצעות באת כוחם, בתאריך 7.4.2013. בתאריך 17.4.2013 השיבו הנתבעים בכתב ודחו את טענות התובעים (להלן: "מכתב הנתבעים"). משכך, הגישו התובעים תלונה בגין הסגת גבול.
4. התובעים הוסיפו וטענו כי באחד מביקוריהם בארץ גילו כי בכניסה לביתם נתלו שלטים בגנותם.
5. כמו כן ובנוסף לאמור, התגלו נזקי רטיבות כבדים בדירתם, אשר לטענתם מקורם באיטום לקוי במרפסת הנתבעים.
6. לאור מעשים ומחדלים אלה, טענו התובעים לעילות של הסגת גבול ומניעת שימוש בחניות, מטרד, איומים, לשון הרע ועשיית עושר ולא במשפט. התובעים עתרו לצו עשה קבוע בענין פינוי החניות, דמי שימוש ראויים לשנים 2008 – 2013, פיצויים מכוח עוולת לשון הרע, פיצויים בגין מטרד ליחיד ופיצויים בגין נזקי הרטיבות.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טענו מנגד כי התובעים רכשו מחצית לא מסוימת במגרש בן שתי דירות וזה לא נרשם כבית משותף.
2. עוד טענו כי לאחר חתימת הסכם המכר, ערכו הצדדים נספח להסכם המכר, ובו הוסכם כי חרף הקבוע בהסכם, לתובעים לא תהא זכות להחזיק ולהשתמש בחניה המסומנת בהסכם השיתוף כמיועדת לשימושם, למשך 26 שנים. בהתאם, נמסר שטח החניה אשר היה מיועד לתובעים, לשימושם הבלעדי של הנתבעים.
3. הנתבעים טענו כי בשל האמור, הנחת המיטלטלין בשטחי החניה היתה בהסכמת התובעים. עוד אישרו הנתבעים כי בשנת 2007, לאחר פרוץ השריפה בחניה וכתוצאה ממנה, התקינו שער חשמלי בכניסה לחניה, אלא שהתובעים ידעו זאת ולא בקשו שלט לשער, ביודעם כי אין להם זכות שימוש בחניה.
4. באשר ליתר העילות והסעדים, הכחישו הנתבעים את הטענות בגינם, הכחשה גורפת.
5. ראיות הצדדים
6. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית לתמיכה בעובדות אשר פורטו לעיל, וכן כלל התייחסות לטענות הנתבע בהגנתו. התובעים הגישו אף תצהיר עדות ראשית מטעם מר גבריאל אוזן, אביו של התובע, אשר תמך אף הוא בנטען בתביעה, תצהיר עדות ראשית מטעם עו"ד אנה ג'יאמי בו פירטה את טיפולה המשפטי בנדון, וכן תצהיר עדות ראשית מטעם הגברת מילן ג'יאמי, אחותו של התובע, לענין טענות לשון הרע.
7. עוד הגישו התובעים חוות דעת מטעם שמאי המקרקעין, מר יעקב שפיר, לענין שווי דמי השימוש, וכן דו"ח איטום, ערוך על ידי קבלן האיטום, מר מאיר חואטו, המתייחס לעלות תיקון נזקי הרטיבות.
8. התובעים אף זימנו לעדות את עו"ד דוד קאופמן, אשר משרדו ייצג את התובעים בעסקת המכר עם הנתבעים, לעניין נסיבות עריכתו [או העדר עריכתו] של הנספח להסכם המכר, בעניין זכות השימוש והחזקה בשטח החניה.
9. הנתבעים לא הגישו תצהירים והגנתם נסמכה על תצהירי בניהם: מר מרסל ניסני ומר מישל ניסני.
10. בעת שמיעת הראיות ויתרו הנתבעים על חקירתם של עו"ד ג'יאמי, קבלן האיטום ועו"ד קאופמן.
11. דיון והכרעה

• דחיית טענת ההגנה בענין "הסכם" בין הצדדים לענין החניות

1. בחינת הראיות מובילה למסקנה כי אין בסיס לטענות הנתבעים בענין קיומו של נספח להסכם המכר, אשר כנטען הסדיר את השימוש בחניות.
2. בענין זה לא מצאתי את עדות האחים ניסני מהימנה, וגרסתם באשר לאופן עריכתו של הנספח להסכם אינה סבירה ואינה הגיונית וזאת בלשון המעטה; בענין זה מקובלת עלי עמדת התובעים (סעיף 32 לסיכומיהם). ודוק.
3. מר מרסל ניסני, בנם של הנתבעים, העיד כי עוד במשא ומתן מול התובעים סיכמו כי החניות אינן חלק מן הממכר (עמוד 12, שורות 19 – 31). מר ניסני טען כי הואיל ולהבנתו לא ניתן היה לבצע את מכירת הבית ללא החניות, הציע לו עו"ד יורם זנו אשר טיפל בעריכת ההסכם, להוסיף זאת בנספח לחוזה (עמוד 13, שורות 1 – 9). מר ניסני טען כי עו"ד זנו סרב להכין את הנספח בעצמו ולכן ביקש מרסל מחברו, עו"ד רינגלר, להכין לו את הנספח (עמוד 13, שורות 5, 12 – 13; עמוד 14, שורות 2 – 5).
4. אלא שאף שעניין החניות היה עניין חשוב מבחינת הנתבעים (עמוד 14, שורות 20 – 21), ביקש זאת מרסל מעו"ד רינגלר רק במעמד חתימת החוזה, בתאריך 5.8.2004 (עמוד 14, שורות 5 ואילך). ויובהר, עו"ד רינגלר לא נכח בפגישה, אלא לגרסת מר מרסל ניסני, שלח לו את הנספח שהכין ביום חתימת החוזה, בשליחות אקספרס. יש לציין בענין זה כי מרסל נמנע מציון שמו של עו"ד רינגלר במסגרת החקירה הנגדית, דבר אשר העלה תמיהות, ונאות לעשות כן רק לאחר שחויב לעשות כן (עמוד 13, שורות 4 – 15; עמוד 14, שורות 3 – 21).
5. משנשאל מדוע לא פנה לעו"ד רינגלר על מנת שזה יאשר כי ערך את הנספח, השיב מרסל כי פנה לעו"ד רינגלר וביקש ממנו להעיד בדבר נסיבות הכנת המסמך, ולדבריו הלה השיב לו כי הוא "זוכר שהיה דבר כזה", אך לא שמר מסמכים משנת 2004 (עמוד 18, שורות 20 – 23). בסופו של דבר, עו"ד רינגלר לא הובא לעדות וכידוע, הדבר פועל לרעת הנתבעים [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם במאגרים (5.10.2006), (להלן: "עניין המגן")].
6. עוד העיד מרסל, כי הנספח אשר הושמד בשריפה בבית הוריו, נמצא אצל רואה החשבון שלו, וזאת אף שלמס הכנסה לא היה כל עניין בו:

"ש. אמרת שהמסמכים האישיים נשרפו גם?

ת. הוא היה אצל הרואה חשבון שלי, הקלסר האישי שלי היה אצל רואה החשבון שלי שלקחתי ממנו.

ש. המסמך הזה היה אצל רואה החשבון שלך?

ת. הוא היה בתיק האישי שלי. בתיק הפרטי שלי שלקתי אותו כי זה תיק שלי.

ש. למה הנספח להסכם של מס הכנסה שאמרת שלא מעניין נכנס לתיק של רואה החשבון

ת. אני אוהב לשמור. גם אם תבוא אלי היום תראה מסמכים משנת 2010.

ש. אמרת לנו שלא אתה שמרת אלא רואה חשבון

ת. הקלסר שלי שם, זה הצהרת הון שלי. (עדות מרסל ניסני, עמוד 17, שורות 19 – 27).

1. אחיו של מרסל, מר מישל ניסני, העיד כי נכח במשא ומתן בין הצדדים, ובמעמד החתימה (עמוד 23, שורות 17- 18). לדבריו לקראת חתימת החוזה "הדגשנו שאנו רוצים את החניות" (עמוד 23, שורות 20 - 23). כמו אחיו, אף הוא העיד כי חתמו על הנספח לאחר שזה "הגיע" מתל אביב (עמוד 23, שורות 30 -31; עמוד 24, שורות 1 – 4) וכי החתימה נעשתה "מחוץ לחדר" של עו"ד זנו, על פי הוראתו של עו"ד זנו (עמוד 24, שורות 1 – 17).
2. אף שלגרסתו, עו"ד זנו הוא שצריך לתת את ההסברים בדבר נסיבות עריכת וחתימת הנספח - "צריך לשאול אותו (את זנו –נ.ע. - עמוד 24, שורות 10), "צריך לשאול את זנו, זו הוראה שקיבלנו ממנו" (עמוד 24, שורה 13) – לא ביקשו הנתבעים מעו"ד זנו להעיד, ואף לטענת מישל "הוא לא היה נוכח בתוך ההסכם אז הוא לא יכול לבוא להעיד" (עמוד 25, שורות 1 – 2).
3. בכל הכבוד גרסתם אינה הגיונית, בלשון המעטה. לא בכדי נמנע מר מרסל ניסני מלהזכיר את שמו של עורך הדין שערך לו את אותו הסכם נטען, ונענה להשיב לשאלה רק לאחר החלטה שיפוטית (עמוד 13, שורות 25 ואילך). לא בכדי אף לא הובא עורך דין ריגלר להעיד בבית המשפט בענין נסיבות עריכתו של אותו הסכם נטען והדבר, כידוע וכאמור, פועל לרעת הנתבעים [עניין המגן].

העברת הנספח להסכם ב"שליחות אקספרס"

1. טענת האחים כי הנספח הגיע למשרד בו נחתם הסכם המכר באמצעות שליח (ראו לעיל עדויות האחים ניסני), אינה מתקבלת על הדעת. סבורני כי אין זה סביר כי שני עמודי הסכם צריכים להישלח באמצעות שליח לנתניה חלף דוא"ל או פקסימיליה. אף בענין זה מצאתי את עדותם כבלתי מהימנה.

היעלמותו של הנספח המקורי בשריפה

1. אף גרסת העד מרסל בעניין היעלמותו של ההסכם בשריפה, אינה נראית הגיונית; המקור דווקא היה במקום השריפה, ואילו ההעתק נשמר אצל רואה החשבון, ללא כל צורך?! (ראה עדות מרסל ניסני לעיל, עמוד 17, שורות 19 – 27). גרסה זו אינה מתיישבת עם ההיגיון, עדותו של מרסל אף בעניין זה לא הייתה מהימנה בעיני, ולפיכך יש לדחותה.
2. לאמור לעיל יש להוסיף כי ככל הנראה לא בכדי לא העידו הנתבעים עצמם, להבדיל מבניהם, בדבר קרות השריפה והימצאותו של המסמך המקורי ברשותם דווקא. בענין זה, יש להפעיל את החזקה לפיה הימנעות בעל דין מהבאת עד חיוני, יש בה לתמוך בגרסת הצד שכנגד [עניין המגן]. בעיקר הדברים נכונים כאשר מדובר בבעל הדין עצמו, אשר בעדותו יש לסייע להבהרת הנסיבות; לפיכך, כפי שטענו התובעים, מי שצריך היה להתייצב בבית המשפט ולהעיד על שריפת המסמך הם הנתבעים עצמם. יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון כדלהלן:

"הימנעותו של הבעל מלמסור עדות פועלת לחובת המערערים. אי-התייצבותו להעיד, ללא כל הסבר, אומרת דרשני. הלכה מושרשת היא כי הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהימנעות בעל-דין מלהעיד. במצב דברים זה רשאי היה בית-המשפט מאז ומתמיד להעניק ל"שתיקתו" של בעל-דין משקל ראייתי לחובתו. משקל ראייתי זה עולה, מטבע הדברים על המשקל שמייחסים בדרך-כלל לאי-העדתו של עד, בעוד שבעל-דין מוחזק, ככלל, כעד מרכזי (ראה ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם [4], בעמ' 194)." [ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, נ"ד (3) 107, בעמ' 118; ההדגשות שלי –נ.ע.].

מכתב הנתבעים לתובעים תומך במסקנה בדבר אי קיומו של הנספח להסכם

1. אף העובדה כי הנתבעים נמנעו מציון הנספח להסכם הנטען במכתבם לתובעים מתאריך 17.4.2013 (להלן: "מכתב הנתבעים"), תומכת ומחזקת את טענת התובעים.
2. במכתב הנתבעים נכתב כי הנתבעים ביקשו מעו"ד יורם זנו כי יוסיף סעיף לעניין החניה, אך הוא השיב כי אינו יכול ו"בעניין זה רק שצריכים לסמוך על מה שסיכמנו ביחד. אנחנו עם אמונה שלמה! תמימות רבות [כך במקור –נ.ע.] למשפחת אוזן קיבלנו אצלינו הבטחה שלהם והמשכנו" (עמוד 2 למכתב הנתבעים). יוצא מכך כי הנתבעים מודים כי כל זכותם בחניה, ככל שקיימת, מתבססת על הבטחה ולא על הנספח, וזאת חרף עדותו של הבן מרסל כי הוריו ידעו על המסמך, וכי המקור היה בידיהם (עמוד 17, שורות 9 -14). כך גם בהמשך מתייחס מכתב הנתבעים להסכמה אשר אינה מבוססת על מסמך בכתב "הסכמה-תינו [כך במקור –נ.ע.] שהם לא רוצים חניה שמתי דלת חשמלי על שער חניה.." (שם, עמוד 2).
3. יתרה מכך, באותו מכתב מעלים הנתבעים טענות כלפי התובע כי לא שילם עבור נזקי השריפה בחניה: "... בגלל שלא רציתי לעכב אותם לא הלכתי לאדון גבריאל לבקש חצי מהכסף שילמתי ישר עד לקבל בחזרה ממשפחת אוזן. אבל לצערי הרב עד עכשיו אולי 1000 פעמים ביקשתי את משמגיע [כך במקור- נ.ע.], אבל כאילו שאני מדברת עם הקיר אז אני ויתרתי כבר." (עמוד 3 למכתב הנתבעים). בהמשך אף מלינים על כך שהתובע לא נשא בתשלום על הדלת החשמלית (עמוד 2, עמוד 5). דא עקא, בשום מקום אין כל אזכור לנספח להסכם המכר.
4. הנתבעים ממשיכים וכותבים כי: "אם באמת הוא אומר שחניה שלו אז הוא יבוא ... לשבת לדבר ולשלם כמו שצריך וחניה תהיה שלו" (עמוד 5). דרישות אלה עומדות בסתירה לנוסחו של סעיף 4 לנספח, אשר מכוחו זכות הנתבעים בחניות, וכביכול הוחזק באותה עת על ידי הנתבעים: "מוסכם כי כל הוצאות האחזקה השוטפת של החניה התת קרקעית בתקופת הסבת זכות השימוש והוויתור כלפי הוריו של המוכר, קרי במשך 26 שנה, לרבות: שטיפה, ניקיון, תיקון ואחזקת השער החשמלי, יחולו באופן מוחלט על הוריו של המוכר ...".
5. ברי אם כן כי הנתבעים אינם יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו; מחד לטעון כי אין לנתבע זכויות בחניה, ומאידך לדרוש ממנו תשלום עבור תיקון נזקים בחניה. אפילו ננסה ליישב הדברים במכתב ולהבינם כאילו ניסו הנתבעים להראות כי אין לתובעים זכויות משום שלא שילמו על נזקי החניה והתקנת השער החשמלי, אין הדבר מתיישב עם טענתם כי "מגיעים" להם כספים אלה.
6. סבורני אף כי קריאת מכתב הנתבעים מלמדת בעיקר כי הנספח הנטען לא היה במועד כתיבתו.

טענה בדבר זיוף הנספח

1. הנתבעים ניסו לבסס את קיומו של הנספח על עדותו של אבי התובע ומיופה כוחם של התובעים, מר גבריאל אוזן, כאילו אישר בעדותו בחקירה הנגדית את חתימתו על הנספח. סבורני כי לא כך הם פני הדברים. כך העיד האב:

"ש. מראה לך את הנספח שצורף לכתב ההגנה, איפה חתמת על זה, האם החתימה למטה בצד שמאל שלך?

ת. החתימה היא שלי. אני רוצה לקרוא את המסמך (לאחר שמעיין במסמך) אז אני משיב אולי מישהו יכול להסביר לי מה כתוב פה." (עמוד 10, שורות 18 – 21).

לאחר תשובתו זו של מר אוזן, לא נשאל שאלות נוספות. ניתן לסבור כי מתשובה זו ברור כי העד חתם על המסמך אך התרשמתי במועד החקירה, כי העד לא הבין לגמרי את שנשאל ואין בכך כדי לבסס את קיומו של המסמך.

1. מנגד, טוענים התובעים כי הנספח הוא מסמך מזויף. כידוע, תובע הטוען כי חתימתו הנחזית על מסמך אינה שלו, נושא בנטל השכנוע להוכיח זאת [ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד נז(2) 847, 852 – 853]. יחד עם זאת, כאשר נדרש תובע להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי (קרי, שדבר מה לא קרה), בית המשפט יתחשב בצד הטוען לכך, ואם ישתכנע על בסיס כמות פחותה יחסית של ראיות, כי יש בסיס לגרסתו של התובע, יעביר את נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע), אל הצד השני. ראו בעניין זה דברי בית המשפט העליון בעניין נבצנאל, מפי כבוד השופט ד' לוין:

"בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד (ע"א 414/66 [4], בעמ' 461-462). כמות זו יכול שתהיה אף זעירה למדיי (ע"פ 204/57 [5])." [ע"א 296/82 נבנצאל נ' גרסי ניוקלאר – אבקו איזוטופוס אינק, פ"ד מ (3), 281, 301 (1986); ע"א 4983/07 ערן סורוקר נ' אורלוב ניקולאי (פורסם במאגרים, מתאריך 23.8.2012].

1. התובעים, במקרה דנן, טוענים כי אף שחתימת אביו של התובע מתנוססת כביכול על המסמך, אין מדובר בחתימה מקורית. קרי – טוענים לעובדה בעלת אופי שלילי – כי המסמך מזויף, וכי אביו של התובע לא חתם על המסמך. בנסיבות אלה, כאמור, ככל שימצא בסיס לטענת התובעים, יהא עלי להעביר את נטל הבאת הראיות, בנקודה זו, אל כתפי הנתבעים.
2. כאמור, מסמך המקור לא צורף, ולא נערכה בחינה גרפולוגית שלו. אף על פי כן, ממכלול נסיבות העניין, כפי שפורטו לעיל, סבורני בשים לב לקביעות דלעיל כי אין זה מתקבל על הדעת כי הנספח היה קיים במועד החתימה על הסכם המכר, ובכך די כדי להעביר את נטל הבאת הראיות, כי המסמך הוא מקורי - לרבות החתימות המתנוססת עליו, אל כתפי הנתבעים.
3. בחינת הראיות מלמדת כי הנתבעים לא עמדו בנטל זה ואין בעדות אביו של התובע כדי לשנות מכך. כך, הצדדים לא ביקשו למנות מומחה לכתב יד, ומשום קביעתי כי נטל הבאת הראיות בעניין זה חל על הנתבעים, יש לשקול זאת לחובתם.
4. חיזוק נוסף, אף מבלי להסתייע במומחה, ניתן למצוא בכך ששתי החתימות על הנספח דומות מאוד עד כדי זהות, ואילו חתימותיו של אבי התובע על הסכם המכר, שונות בכל אחד מן העמודים. דומה כי אין צריך להכביר במילים על השונות הטבעית בכתב ידם של בני אדם, וכי דווקא זהות כמעט מוחלטת היא המחשידה בהעדר אותנטיות. עניין זה כשלעצמו אומר דרשני, ולהלן העתקי החתימות כפי שהוגשו לבית המשפט:

חתימות שנויות במחלוקת על הנספח:

(נספח לכתב ההגנה)

חתימות מר גבריאל אוזן על הסכם המכר:

(נספח א' לכתב התביעה).

1. ויובהר, בבחינת אמיתותה של חתימה על דרך הכלל, ודאי רצוי להיעזר במומחה אך אין בכך לגרוע מסמכותו של בית המשפט לקבוע ממצא בדבר אותנטיות של מסמך, על בסיס בחינה עצמאית:

"ככלל, בית המשפט הוא זה שמחליט אם בנסיבות המקרה שנדון בפניו חיוני לשמוע עדות מומחה ואין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו, כך ביחס למומחים בדרך כלל וכך כאשר המומחה הינו גרפולוג, כבעניינו [ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון, פ"ד לט(4) 463, 465 (1985); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 , 263 (1993); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499, 508 (1996) [להלן – עניין אבו סאלח)]. אם סבור בית המשפט כי אין המקרה דורש שמיעת עדותו של גרפולוג, יכול הוא לקבוע ממצא בדבר אוטנטיות של מסמך על בסיס בחינה עצמאית שלו. ברי כי בית המשפט אינו מומחה לכתבי יד ואין לו את הכישורים הטכניים לבצע אבחנות דקות בעניין זה. על כן, במצבים בהם מתעוררת שאלה מורכבת, כגון אמיתותה של חתימה, רצוי כי ייעזר הוא בחוות דעתו של גרפולוג מומחה [עניין אבו סאלח הנ"ל, בעמוד 508]. ואולם, אינני סבור כי בענייננו מתעוררת שאלה מורכבת כאמור, אשר בית המשפט קמא לא יכול היה לבחון בצורה עצמאית באמצעות מבחנים של היגיון ושכל ישר." [ע"א 2032/06 אמנון האג'י נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (1.2.2009), פסקה 33 לפסק דינו של כבוד השופט י' דנציגר].

1. בשים לב לאמור ומשלא עמדו הנתבעים בנטל הבאת הראיות, השתכנעתי כי בנסיבות המקרה סביר יותר כי המסמך זויף.

טענת אי חוקיות המסמך כעילה לבטלותו

1. התובעים טענו כי ניתן למצוא חיזוק נוסף לאי קיומו של הנספח בכך שהנספח לא דווח לרשויות השונות ובכלל זה לרשויות מיסוי מקרקעין, לרשות המקומית לעניין ארנונה, וללשכת רישום מקרקעין.
2. במקרה דנן, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, סבורני כי לו הייתי מוצא את הנספח אותנטי, אין זה מן הנמנע כי ניתן היה להתגבר על אי החוקיות הנטענת, שכן "במרבית פסקי הדין שעסקו בחוזה שהיה כרוך בהונאת רשויות המס, הורו על אכיפה" [ע"א 6667/10 טנדלר נ' קוזניצקי (12.9.12), פסקה 32 לפסק דינו של השופט י' עמית; ע"א (ב"ש) 35839-05-14 י.מ. אמסלם בע"מ נ' אילוז (25.1.2015)]. אלא שאיני רואה צורך להידרש לשאלת פרשנות חוקיותו של הנספח, שכן כפי שהובהר לעיל, סבורני שלא היה מעולם.
3. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את עתירת התובעים, ומורה על סילוק ידם של הנתבעים מן החניות. הנתבעים יסלקו מן החניות את כל הציוד השייך להם, וימסרו אותן לתובעים כשהן פנויות מכל אדם וחפץ, וזאת תוך 30 יום מהיום. כמו כן, בתוך פרק זמן זה ימסרו הנתבעים לתובעים שלט מתאים לפתיחת השער החשמלי.

• דמי שימוש בגין החניות

1. כמפורט לעיל, התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך של 83,266 ₪, (94,125.72 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית), בגין השימוש בחניות וזאת על פי חוות דעת שמאי המקרקעין, מר יעקב שפיר (נספח יא לכתב התביעה). עתירת התובעים הינה הן מכוח דיני הנזיקין והן מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (סעיפים 24 ו – 27 לכתב התביעה וסעיפים 37 ואילך לסיכומי התובעים).
2. ההלכה הפסוקה קובעת כי ככלל, ניתן לתבוע דמי שימוש הן על פי עילה נזיקית של הסגת גבול במקרקעין לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) והן על פי עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. כידוע, קיים הבדל עקרוני בין שתי העילות האמורות. כך, בעוד שתביעת נזיקין מכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול, תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט מטרתה להשיב לבעל הקרקע את העושר שעשה הזוכה, כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע. אלא שהבחנה עקרונית זו, אינה תמיד קלה ליישום, ועשויה להיטשטש:

"קיים הבדל עקרוני בין תביעת הנזיקין, המכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול, לבין תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שמטרתה להשיב לבעלי הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע. והנה, ההבחנה העקרונית בין פיצויים לבין השבה עשויה להיטשטש במסגרת המושג של "דמי שימוש ראויים". דמי שימוש אלה עשויים לייצג את נזקיו של בעל הקרקע מחד גיסא, ואת עשיית העושר של הזוכה – מאידך גיסא. אבהיר את הדבר: מסיג הגבול, על-ידי פלישתו שלא כדין לקרקע של הזולת, מונע מבעלי הקרקע, בין היתר, להשכיר את חלקתו לאחר. מסיג הגבול, מצדו, "חוסך" על-ידי פלישתו לתחום הזולת את תשלום דמי השימוש הראויים שחייב היה לשלמם לו נכנס על-פי הסכם שכירות עם בעל הקרקע. נמצא, כי "דמי השימוש הראויים" עשויים לייצג, בעת ובעונה אחת, את נזקו של בעל הקרקע ואת רווחו של מסיג הגבול. כמובן, אין כל הכרח, כי זהות זו תתקיים בכל הנסיבות. אפשר, כי הפסדיו של בעל הקרקע יעלו על דמי השימוש הראויים, בשל כך שבעל הקרקע היה עושה שימוש בחלקתו, אשר היה מפיק לו רווחים מיוחדים. כן אפשר, כי רווחיו של מסיג הגבול יעלו על דמי השימוש הראויים, ושוב – בשל נסיבות מיוחדות. במצבים מעין אלה תהיה נפקות כלכלית ממשית לבחירה בין שתי העילות הנזכרות." [ע"א 891/95 זידאני נ' אבו-אחמד, פ"ד נג (4) 769, 775 - 776) (ההדגשות שלי – נ.ע.)].

1. בית המשפט העליון הבהיר כי אין כל מניעה לתבוע על פי שתי העילות, ובלבד שהתובע לא יגבה פעמיים בגין אותו המעשה:

"כשעומדת לתובע האפשרות לתבוע על-פי עילה עשיית עושר ולא במשפט, ועומדת לו בצדה תביעה בנזיקין, אין מניעה שיתבע על-פי שתי העילות אלטרנאטיבית באותה תביעה, ובלבד שלא יגבה פעמיים בגין אותו מעשה (ע"א 304/70 [14], וראה בספרם של י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין (י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז) 20-21; וכן ד' פרידמן בספרו הנ"ל, בעמ' 252)." [ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל , לז (2) 633 (1983)].

1. בנסיבות המקרה שלפניי מצאתי כי אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש לתובעים בגין השימוש בחניות, הן מכח דיני הנזיקין והן מכוח עשיית עושר. ודוק.

דמי שימוש מכוח דיני הנזיקין

1. סעיף 29 לפקודת הנזיקין קובע, כי "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". (ההדגשות שלי-נ.ע.).
2. סבורני כי התובעים, תושבי חוץ המתגוררים דרך קבע בצרפת, לא הוכיחו כי סבלו כל נזק ממון כתוצאה מהסגת הגבול. כפי שהוכח, אין מחלוקת כי חלפו שנים רבות מהמועד בו עברה הבעלות בנכס לידי התובעים ועד למועד בו טענו בפני הנתבעים, כי הם מסיגי גבול. אין אף מחלוקת, כי היה בידי התובעים להעלות טענותיהם בפני הנתבעים שנים רבות קודם למועד בו עשו כן.
3. התובעים לא טענו וממילא לא הוכיחו כי בשל שימושם של הנתבעים בחניות נמנע מהם שימוש בהן או לחלופין, כי יכלו לעשות שימוש כלשהו אחר בחניות, אלמלא שימושם של הנתבעים. העובדה כי משך שנים ארוכות לא ראו התובעים לנכון לפנות לנתבעים ולהורות להם להפסיק את הסגת הגבול, תומכת אף היא במסקנה כי לא נגרם להם נזק ממוני וכי רווחיהם לא נגרעו בשל השימוש שעשו הנתבעים בחניות.
4. בנוסף, שמאי המקרקעין מטעם התובעים העיד כי החניה לא הייתה ניתנת להשכרה, וכי אינו מכיר כלל עסקאות להשכרת חניות בנתניה, עדות התומכת באמור (עמוד 19, שורות 26 – 32).
5. לאור האמור לעיל, ומשלא הוכיחו התובעים כי נגרם להם נזק כלכלי או אחר בגין השימוש בחניה, הרי שאין הם זכאים לפסיקת דמי שימוש מכוח עילה נזיקית זו.

דמי שימוש מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט

1. כאמור, העדרו של נזק לתובע אינו שולל תביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט, ולפיכך נבחן להלן את טענת התובעים כי הנתבעים הפיקו רווח מנטילת זכותם של התובעים, ללא רשות, העולה כדי עשיית עושר ולא במשפט [ראה דניאל פרידמן "דיני עשיית עושר ולא במשפט", כרך א, עמודים 264-265 (1998)].
2. כידוע, הבסיס הרעיוני של דיני עשיית עושר הוא ברעיון השולל התעשרות אדם על חשבון חברו. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט-1979, קובע כי חובת ההשבה קמה ל - "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת...".
3. השיקולים בהחלת העיקרון הכללי הקבוע בסעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, כוללים את עוצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעולות שמכוחה זכה הנתבע ברווח (פרידמן, בעמוד 64). בצד סעיף 1, קובע סעיף 2 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, אפשרות לפטור מהשבה:

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."

1. בענייננו, התובעים עצמו עיניים משך שנים כה רבות בלא שעמדו על זכותם. לפיכך, בשים לב לעובדה כי אין מדובר במקרה רגיל של פלישה שלא כדין למקרקעי הזולת, סבורני כי התובעים אינם זכאים לתשלום דמי שימוש אף בהתאם לדיני עשיית עושר.
2. גם אם נניח כי כפועל יוצא של הקביעה כי החניה הוחזקה על ידי הנתבעים שלא כדין משנת 2004, זכאים הם במישור העקרוני לדמי שימוש ראויים, הרי שאין בכך כדי לפטור את התובעים מחובתם להוכיח את גובה דמי השימוש להם הם זכאים, קרי, את "העושר" שעשו הנתבעים על חשבונם. דא עקא, הנתבעים לא הוכיחו זאת.
3. התובעים עתרו לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בחניה, על בסיס חוות דעת השמאי. חקירתו הנגדית של השמאי מלמדת, כי הלה לא הביא בחשבון מקרים ספציפיים של שכירות נכס מהסוג בו עסקינן:

"ש. תן לי שלושה מקרים שאתה יודע אותם בנתניה שאנשים שכרו חניות לבתים כאלה?

ת. לא יודע לא עקבתי אחרי הדברים האלה. זה גם נגד החוק להשכיר בתוך הבית של מישהו אחר.

ש. החניה היא רק לצרכים של אותו אדם?

ת. במפורש כן. בכל תב"ע זה מוגדר כך.

ש. אם אנו רוצים לייחס לבעל הדירה כוונה לקיים את החוק הוא בגלל התב"ע לא יוכל להשכיר את החניה.

ת. בוודאי שלא.

ש. אתה ציינת בחוות הדעת שלך בסעיף 12 דיברת על שלושה מקרים של שכירויות קונקרטיות, אתה ראית את חוזה השכירות?

ת. לא. אתה לא יכול להגיע לדברים האלה. אנו הולכים מאתר יד 2. בשכירויות אין שום מאגר ואנו גוזרים מתוך ביקוש ביד 2 שהם הכי חזקים בענין, לוקחים מקדם של 09 לפעמים מקדם 095".

1. משכך, בהיעדר חוות-דעת שמאית משכנעת, הכוללת את מלוא הנתונים החיוניים לתביעת דמי השימוש הראויים, סבורני כי אין תשתית עובדתית המבססת את גובה דמי השימוש. אף מן הטעם הזה אני דוחה את תביעת התובעים באשר לדמי השימוש.

• דחיית תביעת לשון הרע

1. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלוח ידו או במקצועו;

4. לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".

1. לעניין דרכי פרסום לשון הרע, נקבע בסעיף 2 לחוק כדלקמן:

"א. פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

ב. רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

1. אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

2. אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".

סעיף 7 לחוק קובע כי: "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית...".

1. לשון החוק מלמדת כי לצורך הולדת עוולה בנזיקין המזכה בפיצוי בשל טענת הפגיעה בשם הטוב, אין די בהשמעת ביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק, אלא שאופן אמירת הביטוי צריך שיהווה "פרסום" כמשמעו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. דהיינו, פרסום לאדם נוסף זולת הנפגע. אפילו נמצא כי בוצע פרסום, אין הדבר חורץ את הדין, ויהיה עלינו לבחון שמא מתקיימות אחת ההגנות הקבועות בחוק. עמד על כך השופט י' עמית בעניין פלוני נ' דיין:

"בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 און מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים (לתיאור שונה במקצת של השלבים ראו בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי בפסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.8.2008))".]ע"א 751/10 פלוני נ' דיין - אורבך (8.2.12)].

1. נפנה עתה, לבחינת השלב הראשון בענייננו – תוכן הדברים – או האם ביטויי הנתבעים מהווים לשון הרע. בהקשר של לשון הרע נקבע כי התשובה לשאלה האם דברים מסוימים שנאמרו על ידי מאן דהוא עולים כדי לשון הרע ובתור שכאלה עלולים לפגוע בשמו הטוב של האדם, נבחנת מתוכן הדברים ועל פי מובנם הטבעי, בהקשר בו הובאו ולפני האדם הסביר שנחשף אליהם [ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא (2) 281,300; ע"א 740/86 תומרקון נ' העצני, פ"ד מג (2) 333,337 (1989)].
2. עוד נקבע כי המבחן לצורך קביעה האם פרסום מסוים נופל לגדר לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי [ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 617 (2002)].
3. כפי שנטען, במסגרת ביקורם בארץ, גילו התובעים כי בכניסה לביתם נתלו שלטים בגנותם, כדלקמן:

"מי שגונב מסחורה שלנו בלי רשות שלנו אלוקים יתן לו הרבה יסורים ושתלבש באבל משפחתו..."

"למשפחת אוזן אם תגנבו מסחורה שלנו. בלי רשות שלנו אפילו פרט קטן אלוקים חזר לכם פי 1000 הפסד ולא תלבשו ולא תוציאו כסף לשמחות רק לאבל..."

"[לאנשים זרים] מי שגונב מחניון רכוש שלנו בלי רשות שלנו אלוקים יקח אותו ישר למעלה כדאי לו בבקשה"

1. סבורני כי יש להשקיף על ההתבטאויות לעיל, כעל התבטאויות על רקע המחלוקת הקיימת בין הצדדים במסגרת יחסי השכנות, וככאלה אינן עולות כדי לשון הרע. בפסיקה נקבע, כי ניבולי פה ונאצות, הנאמרים במסגרת ריב שכנים, אינם מובנים, בדרך-כלל, כאמירה עובדתית על-ידי "האדם הסביר". ככאלה, מעידים הם יותר על אומר הדברים, מאשר על נשוא הדברים.
2. כך למשל, כאשר התלהטות הרוחות נבנית על רקע המחלוקת בין הצדדים וסכסוכם כשכנים, בחינה זהירה של הנסיבות מחייבת מסקנה כי בעיני המתבונן לא היה בדברים כדי לגרום להשפלתו של התובע, בפרט כאשר אין מדובר בצדדים שלישיים זרים אלא בבני משפחה קרובים אשר מטבע הדברים אינם תופסים את דברי הנתבע כאמת עובדתית [ת.א. (ת"א) 16294/08 גולדרינג נ' תמרי [פורסם בנבו] (2009); ת.א. (אשקלון) 519/07 גדיאן נ' גניש (2009); ת"א (חי') 7701-12-08‏ ד"ר טטיאנה ניקיטין-ארנסון נ' לימור לוי סלים, פורסם בנבו (10.06.12)]. יפים לענין זה הדברים בספרו של המלומד אורי שנהר דיני לשון הרע (1997), בעמוד 132:

"קללות וגידופים המופנים כנגד אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע אחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית"

1. בענייננו, סבורני כי התבטאויות הנתבעים, בנוסח "אלוקים יתן לו הרבה יסורים" ו"אלוקים יקח אותו ישר למעלה" אינן מהוות לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, מאחר ואינן כוללות התבטאויות מהותיות אשר יש בהן כדי להשפיל התובעים או לבזותם בעיני "האדם הסביר".
2. אפילו היו הדברים מהווים לשון הרע, לא הוכח כי ההתבטאויות היו חשופות לציבור הרחב, זולת בני המשפחה של התובעים, אשר מטבע הדברים אינם תופסים את דברי הנתבעים כאמת עובדתית. כך, האירוע נשוא התביעה התרחש בתוך חניית התובעים, כאשר השלטים אינם חשופים לציבור, כפי שהעידה הגברת מילן ג'אמי, כדלהלן:

"ש. איפה היו השלטים האלה.

ת. איפה שיש סחורה, כל הפארקים מלא זבל, ושלטים אחד על השני. בתוך החניה של אח שלי.

ש. החניה בכניסה או יורדים אליה?

ת. יורדים.

ש. כל מי שעובר על המדרכה ולא נכנס לחניה לא יראה את זה?

ת. לא" (עדות מילן ג'יאמי, עמ' 11, שו' 4 - 9).

משכך, סבורני כי לא התקיים "פרסום" על פי מבחני סעיף 2 לחוק, ואף מן הטעם הזה, דין התביעה בגין לשון הרע להידחות.

• דחיית התביעה לנזקי רטיבות ומטרד

1. בחינת חומר הראיות ועדויות הצדדים מלמדת כי נזקי הרטיבות לא הוכחו, למצער בהתאם למסגרת שהותוותה בכתב התביעה והראיות שהוגשו מטעם התובעים. התובעים צירפו דו"ח איטום, אשר אין בו כדי להוות חוות דעת כדין, ואין בו להוכיח כל נזק. אפילו היו מוכיחים כי סבלו נזק כלשהו, לא הוכח כי הנתבעים הם אלה שאחראים לנזק זה. בנסיבות אלו, דין התביעה אף בהקשר זה להידחות.

• דחיית תביעת המטרד

1. כאמור, לטענת התובעים, הנתבעים פלשו לחנייתם ואחסנו בה מיטלטלין השייכים להם, דבר אשר חסם את הכניסה אליה, גרם לשריפה במקום ומשכך עולה כדי עוולת מטרד.
2. סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין קובע:

"מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק." (ההדגשות שלי –נ.ע.).

1. במקרה דנן והגם שמדובר בשימוש מתמשך, לא התרשמתי כי פעילות הנתבעים גרמה לתובעים מטרד, העולה כדי "הפרעה של ממש" לשימוש סביר במקרקעין ולמצער לא הונחה בפני תשתית ראייתית סדורה בענין זה.
2. כפי שהוכח, מדובר בחניה שלא שימשה את התובעים בפועל, וחלפו שנים רבות מהמועד בו עברה הבעלות בנכס לידי התובעים (בשנת 2004), ועד למועד בו פנו לנתבעים לראשונה באמצעות עורך דין (בשנת 2012), וטענו כי הם מסיגי גבול. לא מצאתי כי השימוש שעשו הנתבעים עלה כדי הפרעה של ממש, והתובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כתוצאה מהשימוש. הפניה הבודדת שנעשתה במכתב משנת 2008, ואשר לא הוכח כי נמסרה לנתבעים, אין בה כדי לשנות את מסקנתי זו.
3. בנסיבות אלה, ראיתי לדחות את התביעה בגין מטרד.
4. סיכום
5. לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת חלקית, באופן שאני מורה על סילוק ידיהם של הנתבעים מן החניות. בהתאם, ימסרו הנתבעים את החניות לתובעים כשהן פנויות מכל חפץ ואדם תוך 30 יום מהיום. כמו כן, בתוך פרק זמן זה ימסרו הנתבעים לתובעים שלט מתאים לפתיחת השער החשמלי. התביעה על שאר חלקיה נדחית.
6. בנסיבות העניין, הואיל ומרבית רכיבי התביעה נדחו, יישאו הנתבעים בשכ"ט התובעים, באופן מתון, בסך 10,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד, תוך 45 יום.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ה, 29 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.