<#1#>

נוכחים:

התובעת בעצמה

הנתבעת 1 בעצמה

נציג הנתבעת 2- מר גד ליבמן

פרוטוקול

התובעת מוזהרת כחוק ומעידה:

נסעתי בכביש מספר 2 לכיוון נתניה. מאחורי גשר של כפר שמריהו, יש ירידה, שם מכוניות שמגיעות מכפר שמריהו משתלבות בתנועה. אני נסעתי בכביש הישר, הם השתלבו בצד ימין. בגלל שראיתי שהם משתלבים, חיפשתי מקום לפנות שמאלה כדי לאפשר להם להכנס, הסתכלתי במראה, ראיתי שהמכונית שבמסלול השמאלי, די רחוקה, ויהיה לי מספיק זמן, הפעלתי את האיתות, נסעתי לאט, זו היתה שעת עומס, לא נסעו מהר, הפעלתי איתות, והתחלתי לעקוף, היא באה ושפשפה לי את הקצה השמאלי של האוטו. רציתי לציין, שאני לא רציתי לעצור באמצע התנועה, כדי לא ליצור פקקים, אותתי עם ארבעה הוינקרים, היא נסעה אחריי, עצרנו והחלפנו פרטים. היו לה שני ילדים באוטו, התפלאתי על הנהיגה שלה. לקחתי את מספר הטלפון ומספר הרכב, ומספר הביטוח של הרכב, זה הכל. כשאמרתי לה מה זה, היא אומרת לי, לא פגעתי בך אחורנית, חברת הביטוח יטפלו בעניין. אמרתי לה, מה זה חברת הביטוח, את עשית את הנזק. פניתי לחברת הביטוח שלי, ברגע שאמרתי,
ש. שלמה, אמרו לי, תדעי לך, ש. שלמה לא משלמים, החברה שלי היא חברת כלל, והם מתכוונים להגיש נגדם תביעה ייצוגית כי הם לא משלמים. הצלחתי למסור את הפרטים של הנהג הפוגע, הייתי צריכה את הכתובת שלה כדי לשלוח לה הזמנה, הגעתי לבית משפט, הרמתי טלפון, אח שלי דיבר איתה, היא לא רצתה לתת לנו את הכתובת שלה.

חקירה נגדית:

ש. מפנה לכתב התביעה – את מסכימה שהמסלול לא היה פנוי, שהנתבעת היתה במסלול הזה?

ת. היא היתה במסלול מאחור, ברור שהיא נסעה מאחור.

ש. אני אומר לך שהגשת את התביעה הזאת, בעזות מצח, מאחר ואת בעצמך שרטטת, שאת חודרת לתוך הנתיב של הנתבעת?

ת. לא, השרטוט הזה מראה איך היא נכנסה בי.

ש. את בעצם מודה, שהנתבעת נסעה בנתיבה, את חודרת לה למסלול, ואת עוד מעיזה לתבוע בבית משפט?

ת. סליחה, סליחה, אני אותתי, יש תקנה שאומרת, תקנה מספר 61.

ש. אני אומר לך שגרסתך אינה נכונה, מאחר ואם את היית כבר בנתיב שרצית לסטות אליו, והנתבעת היתה פוגעת בך, לא היו לך סימני שפשוף, היה לך סימן מעיכה חזק?

ת. היא עצרה ברגע האחרון, היה רעש של בלימה, ברגע האחרון, כי היא לא קלטה שהיא כל כך קרובה. היא הגבירה את המהירות כשראתה שאני מאותתת, במקום להאיט ולאפשר לי להשתלב בתנועה, המשיכה בנסיעה, וברגע האחרון, היא ראתה שהיא יותר מידי קרובה , ואז היא עצרה, ובגלל זה היה שפשוף.

ש . אם לדברייך, היא הגבירה את המהירות, למה עברת נתיב ?

ת. היא הגבירה מהירות אחר כך, אחרי שהיא ראתה שאני נכנסת.

ש. את מודה שהנתבעת ניסתה לבלום, והיתה חריקת בלמים?

ת. לא, היא לא ניסתה לבלום. היא ניסתה לבלום כשהיא פגעה בי, היא היתה צריכה לבלום קודם, לא כשהיא פגעה בי.

ש. איך הגעת לסכום התביעה שהוא מופרך מאד?

ת. 2,258 ₪ כמה ששילמתי, פלוס 558 ₪ ששילמתי לשמאי, 500 ₪ אובדן ערך של רכב, והתביעה שלכם.

הנתבעת 1 מוזהרת כחוק ומעידה:

נסעתי בנתיב שלי, שמרתי מרחק מהרכב שלפני. הפנייה שלה היתה פתאומית. לא זכור לי שהיא אותתה, ברגע שהיא פנתה, נאלצתי לבלום בפתאומיות וזהו.

לא ראיתי שהיא פונה, נסעתי בנתיב שלי, והיא פנתה בפתאומיות. היא פגעה בי כשהיא פנתה. הפנייה שלה גרמה לפגיעה. הייתי עם שני הילדים שלי ברכב, לא נהגתי בצורה מופרזת, היה לי תינוק בן פחות משנה ברכב. היא הגיעה לנתיב שלי מהנתיב הימני. היא פשוט לא ראתה שהייתי קרובה אליה, ולא חיכתה שהנתיב יהיה פנוי.

התובעת:

אם אני הייתי פוגעת בה, סימני הפגיעה היו מקדימה ומאחור. מאחר והיא פגעה בי, השפשוף הוא מאחורה קדימה כפי שמופיעה בתמונה. תיקנתי מיד את הרכב, והגשתי כמובן מיד בקשה. התביעה של ש. שלמה, הגיעה אחרי 4 חודשים, ביוני. עד אז, כנראה היא נסעה עם רכב פגוע, וכנראה גם לא הודיעה לחברת הביטוח.

מר ליבמן מסכם:

נטען כי המדובר בתביעה באמת חריגה, שבית המשפט צריך לפסוק כאן הוצאות לדוגמא. זו תביעה שהוגשה בעזות מצח. לא ראיתי חוצפה של תובעת, שמודה שהיא סוטה לתוך נתיב של רכב שנוסע ישר, ועוד מגיעה לבית המשפט בתלונות על כך. אנו נטען, כי על פי השרטוט של התובעת כפי שהוגש לכתב התביעה, מראה שהיא לא היתה בתוך הנתיב של הנתבעת כשקרתה התאונה, אלא תוך כדי סטייה. דהיינו: לרכב להגיע ממצב ישר למצב אלכסון, מדובר בפחות ממאית שנייה. דהיינו: לא מדובר במצב בו הנתבעת יכולה היתה למנוע את התאונה. הנתבעת אומרת לבית המשפט, שמרתי מרחק מהרכב שהיה לפני, נסעתי כפי שהיה צריך לנסוע. לא ראיתי אותה לפני, כי היא עסוקה ברכב שלפניה, היא אמרה לבית משפט משהו שהוא הכי חשוב, אמרה שברגע שהיא סטתה לה לתוך הנתיב, היא כן ראתה. הפנייה והסטייה, החדירה לנתיב של הנתבעת, היתה בפתאומיות, והיא לא יכלה למנוע את התאונה, אם היתה מאותת, היתה מאפשרת לה לעבור. היינו צריכים לראות מעיכה, בית המשפט רואה את השפשופים. גם סכום התביעה מופרז פי שניים מסכום הנזק. זה שהיא אומרת, שהנתבעת היתה די רחוקה, לא מתיישב עם עצם זה שהנתבעת בלמה, ניסתה לבלום את רכבה, הפתיעה אותה באופן שהיתה צריכה לבלום ולגרום לסיכון לרכבים אחרים. השמצות התובעת, לעניין התנהלות הנתבעת 2, הינה מופרכת מיסודה, והנתבעת 2, קיבלה כאחת החברות שעומדות בהתחייבויותיה.

התובעת:

אפשר לראות לפי הציור שלי, שהפנייה היתה כשהייתי בתוך המסלול השמאלי, זאת אומרת, לא התחלתי בעקיפה, כבר הייתי בתוך המסלול, 99% מהרכב היה בתוך המסלול, מאחר ואני אותתי, היה לה מספיק זמן כדי להאיט, כמו שאני רואה מישהו שרוצה לעקוף, אני נותנת לו אפשרות לעקוף. אני חושבת שזה היה מתוך הסחת הדעת.

<#2#>

פסק דין

למעשה, השאלות שהעלו הצדדים בכל הקשור לתאונה נשוא תביעה זו אינן שנויות במחלוקת, שכן אין חולק בין הצדדים, שאכן התובעת, על מנת לאפשר לנהג אחר להשתלב בתנועה, סטתה מנתיב נסיעתה אל הנתיב השמאלי, לאותו נתיב בו נסעה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), אך השאלה היא – כיצד ארעה התאונה, ועל מי משתי המעורבות בתאונה, יש להטיל את האחריות לגרם התאונה.

בטרם אכריע בשאלה זו, יש לבדוק כיצד זה נזק שנגרם לרכב התובעת בעלות של 2,250 ₪ וירידת ערך של 525 ₪, ואם תוסיף לסכום הנ"ל, גם את שכר טרחתו של השמאי, השאלה היא, כיצד סכומים אלה, הופכים לסכום תביעה בלתי מוסבר ובלתי מוכח של 6,500 ₪.

הנזק המוכח שנגרם לתובעת, סך 3,363 ₪, הכולל בחובו, נזק ממשי כולל מע"מ, שכ"ט שמאי וירידת ערך.

לאחר שקבעתי שסכום הנזק הוא כנ"ל, יש להכריע בשאלה העיקרית ששנויה במחלוקת – כיצד ארעה התאונה ומי אחראי לה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שבחנתי את טענותיהם מול חומר הראיות שצורף לכתב התביעה, אני קובע כי גם אם אקבל את עדותה של התובעת כפי שהובאה הן בכתב התביעה והן בעדותה בבית המשפט, הרי שגם אז יש להשית על התובעת את האחריות המירבית לגרם התאונה, ולייחס לנתבעת רשלנות תורמת, וכל זאת לאור הנימוקים הבאים:

התובעת העידה בבית המשפט, וגם כך כתבה בכתב התביעה, שהיא סטתה מהנתיב שבו היא נסעה אל הנתיב השמאלי, אך לטענת התובעת, היא סטתה לאותו נתיב לאחר שהיא בדקה אם אין רכבים מאחוריה, אך מעדותה גם עולה, שהיא אכן ראתה את רכב הנתבעת, אך לדעתה היה רחוק.

אינני מקבל את הטענה שרכב הנתבעת היה רחוק, משום שעובדה היא, שמיד לאחר הפנייה לנתיב נסיעתה של הנתבעת, הגיעה הנתבעת, וכפי שטענה התובעת, שפשפה את חלקו השמאלי של רכב התובעת, ומכאן עולה, שהתובעת סטתה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, ולא ראתה ולא התחשבה ברכב של הנתבעת שכבר נוסע באותו נתיב.

יחד עם זאת, אני קובע כי גם הנתבעת תרמה את רשלנותה לגרם התאונה, שכן בנתיב שהיא נסעה, היה לנתבעת שדה ראייה, והיא בהחלט יכלה להבחין מבעוד מועד ברכב התובעת אשר סוטה לנתיב נסיעתה, אך בכל זאת פגעה ברכב התובעת.

נסיבות אלה, כאשר עיקר הנזק נגרם כתוצאה מסטייתה של התובעת בחוסר זהירות, אני מחליט להטיל על התובעת בשיעור של 70% ואילו על הנתבעת רשלנות תורמת בשיעור של 30%, ובהתאם לכך, יהא על הנתבעות לפצות את התובעת.

מאחר והתובעת הוכיחה את נזקיה בסך 3,363 ₪, אני מחייב את הנתבעות – שתיהן ביחד ו/או כל אחת מהן בנפרד – לשלם לתובעת סך של 1,009 ₪ (30% מגובה הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה – 30.6.13 ועד התשלום בפועל.

כמו כן, ובהתחשב ברשלנות התורמת, אני מחייב את הנתבעות באופן סולידרי לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 350 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

יתרת סכום התביעה נדחית מחוסר הוכחה.

הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים מהיום.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ט"ו שבט תשע"ד, 16/01/2014 במעמד הנוכחים.

קלדנית/יפה