1. ראשיתו של הליך זה בהתנגדות שהגיש הנתבע לבקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב שהוגשה נגדו ע"י התובע ביום 04/01/12 ללשכת ההוצל"פ בירושלים במסגרת תיק מס' 03-08250-10-5. עם קבלת ההתנגדות ומתן רשות לנתבע להתגונן מפני תובענה זו, הפך התצהיר שהוגש מטעמו במסגרת הבקשה לרשות להתגונן לכתב ההגנה, והתובענה הועברה להידון בסדר דין מהיר. נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

2. לטענת התובע, הסכום הנתבע (41,075 ₪) מורכב מיתרת חוב בלתי מסולקת בחשבון עו"ש מס' 30328 שנוהל אצלו ע"ש הנתבע, בסניף בנין כלל בירושלים, בצירוף ריבית חריגה מצטברת בשיעור של 19%, בהתאם לשיעור הרבית הנהוג בבנק החל מיום 08/12/11 בגין משיכת יתר. לדברי התובע, בעת פתיחת החשבון, חתם הנתבע על "טופס פתיחת חשבון" ו/או "הוראות הסכם תנאי עסק כלליים" במסגרתם התחייב לסלק כל יתרת חוב שתיווצר בחשבונו בצירוף הפרשי ריבית פיגורים בשיעור הנהוג בבנק מעת לעת לגבי משיכות יתר, ואולם חרף התחייבותו זו וחרף התראות שנשלחו אליו במהלך שנת 2009 לא טרח הנתבע לפרוע יתרת חובו הנ"ל.

3. הנתבע מכחיש את עצם החוב הנטען. לטענתו, מעולם לא קיבל כתב תביעה או פסק דין בגין חוב כאמור, ומכל מקום לא ברור מהמסמכים שצורפו ע"י הבנק לבקשה, מהו מקור החוב, מועד התהוותו, אופן חישובו ובעיקר- מהו שעור הקרן ומהו שעור הריבית ודרך חישובה. בעניין ריבית הפיגורים טען הנתבע, כי הוא מעולם לא חתם על מסמך או על הסכם כלשהו בנוגע לשיעור ריבית הפיגורים ולא אישר, לא בכתב ולא בע"פ, שעור הריבית הנטענת (19%) שהינה לטענתו מופרזת וכל מטרתה עושק הלקוח.

4. לאחר שבחנתי מכלול הטענות והראיות ולאחר ששמעתי עדויות בעלי הדין בפניי והתרשמתי מהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל. להלן נימוקיי.

5. כזכור, התביעה הועברה עם הגשת כתב הגנה מטעם הנתבע לפסים של סדר דין מהיר, ועל כן, קבלת התביעה אינה מותנית עוד בהוכחת קיומו של "חוב קצוב מכוח חוזה או התחייבות מפורשים שיש עליהם ראיה בכתב" כנדרש מכח סעיף 81א1(א) לחוק ההוצאה לפועל, ודי בכך שהתובע יוכיח החוב הנטען על ידו ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי.

6. האם עמד התובע בנטל זה ?

בכתב התביעה שצורף לבקשה ציין התובע, כי "הסכם פתיחת חשבון" ו"טופס תנאי עסק כלליים" חתומים ע"י התובע מצורפים כנספח א' לתביעה. ואולם עיון בנספחי התביעה מעלה, כי שני המסמכים הנ"ל כלל אינם נמנים עליהם. במקום המסמכים הנטענים צירף התובע לתביעה טופס בקשה לפתיחת חשבון עו"ש משנת 1986, חתום ע"י הנתבע, הנוגע לחשבון בנק מס' 83283, ולא לחשבון נשוא הליך זה (ח-ן מס' 30328), וכן שני טפסים נוספים, חתומים ע"י הנתבע: טופס "בקשה לביצוע פעולות בנקאיות ע"פ פניה טלפונית" וטופס "הצהרה בדבר נהנה בחשבון פרטי", המתייחסים אמנם לחשבון נשוא תביעה זו (ח-ן מס' 30328) אך לא ברור מהי הרלבנטיות שלהם לחוב נשוא התביעה דנן. כן ציין התובע בכתב התביעה, כי התובע אישר בחתימת ידו את שעור הריבית המשתנה (19%) בגין משיכת יתר, וכי אישור זה מצורף כנספח ג' לתביעה. דא עקא, שגם "אישור" כגון דא לא צורף לכתב התביעה, והמסמך היחיד בעניין שעור הריבית המשתנה שצורף כנספח לתביעה הינו טופס "אישור בדבר שעור ריבית" חתום ע"י מורשה החתימה בבנק בתקופה הרלבנטית (מר יששכר שם-טוב).

להוכחת גובה החוב, צירף התובע לכתב התביעה גם מסמך "תמצית תנועות משנים 2009-2011", בו מצוין כי יתרת החוב (קרן+ריבית) בחשבון העו"ש נשוא התביעה, נכון ליום 25/12/11, עומדת על סך של 41,075 ₪. ואולם, עיון מדוקדק במסמך, מעלה כי מדובר בתדפיס אשר התנועה הראשונה בו הינה יתרת חוב קיימת בסך של 42,416 ₪ נכון ליום 28/07/09, זאת ללא כל פירוט של אופן היווצרותו של חוב זה, מקורו ומועד התהוותו. כלומר, המדובר במסמך המציג את "השורה התחתונה" בלבד, לפיה הנתבע חייב לבנק סך של כ- 40,000 ₪ ללא כל רקע והסבר כיצד נוצר החוב, וללא כל יכולת להסיק הימנו את היחס בין סכום הקרן לסכום הריבית. מחדלו הראייתי של התובע המשיך גם בשלב הגשת התצהירים – אז נמנע התובע מהגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו, בהתאם להוראת תקנה 214ט. לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ללא כל טעם והסבר. חרף האמור, בפתח ישיבת ההוכחות התייצב מנהל סניף הבנק בו מנוהל חשבון הבנק נשוא התביעה, מר ישראל ארביב, וביקש ליתן עדות מטעם התובע בלא שהקדים והגיש תצהיר מטעמו. משנשאל ב"כ התובע באותו מעמד, מדוע נמנע מהגשת תצהיר עדות מטעם העד הנ"ל, השיב בהיתממות מה: "הואיל ולא נתבקשנו לעשות כן" ( פרוט' בעמ' 3 ש' 9) תשובה שאינה מסברת את האוזן, נוכח העובדה הפשוטה, כי חובת הגשת תצהירי עדות ראשית מעוגנת בתקנות ואינה מותנית במתן החלטה שיפוטית. מכל מקום, לאור העובדה, כי העד הינו מנהל הסניף בו מתנהל החשבון והתובע רשאי להגיש באמצעותו המסמכים שצורפו לכתב התביעה, שהינם בבחינת "רשומה מוסדית" הותרה שמיעת עדותו של העד אף בלא שהקדים והגיש תצהיר מטעמו, זאת בהתאם להוראת תקנה 214ט(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (פרוט' בעמ' 4 ש' 17-15 לפרוטו' הדיון).

7. דא עקא, כי בעדותו בפניי לא הצליח מנהל הסניף לשפוך אור על המסמכים שצורפו לכתב התביעה, לא ידע לפרוט את הסכום הנקוב במסמך "תמצית תנועות" שצורף לכתב התביעה לפרוטות, ולהבהיר איזה חלק ביתרת החוב הנקובה בו מהווה את הקרן ואיזה חלק מהווה את הריבית (פרוט' בעמ' 6 ש' 2-4) ; לא ידע העד לומר, באיזו תקופה חויבה הקרן בריבית חריגה מקסימלית של 19% ובאיזו תקופה ב"ריבית מסגרת" שהינה נמוכה יותר ( פרוט' בעמ' 5 ש' 16-21, 31-33, ע' 6 ש' 5-11); מה אחוז הריבית הרבעונית שנכללה ביתרת החוב ( פרוט' בעמ' 5 ש' 29) , ולא הצליח להסביר הסתירה הקיימת בין סכום החוב הנקוב במכתב ההתראה שנשלח כביכול לנתבע ביום 16/03/09 (51,724 ₪) לבין סכום החוב הנקוב בבקשה לביצוע התביעה (41,075 ₪) ( פרוט' בעמ' 5 ש' 4-6).

8. נראה שאילו בכך היו מתמצות ראיותיו של התובע אזיי דין התביעה היה להידחות. ואולם, בהמשך חקירתו העיד מנהל סניף התובעת על מסמך "פירוט תנועות בחשבון" לתקופה שמדצמבר 2008 עד מרץ 2014, אשר נשלח ע"י התובע לנתבע ביום 20/06/14, במסגרת בקשתו של האחרון לגילוי מסמכים. ראייה זו הוגשה ע"י התובע במקביל גם לביהמ"ש. המדובר, למעשה, בדפי חשבון מלאים המפרטים את כל התקבולים והחיובים (בגין הפקדת שיקים, תשלומי פרעון הלוואה, זקיפת ריבית חובה, עמלת התראה של עו"ד, דמי גביה, עמלת החזר חיוב וכד') שבוצעו בחשבון בתקופה הרלבנטית, ומלמדים על אופן התהוותו של החוב על ציר הזמן הרלוונטי לתביעה ועל שעורו במועד הגשת התביעה. מדפי החשבון הנ"ל עולה גם, כי מסגרת האשראי שהועמדה לתובע בחשבון עמדה על 30,000 ₪, וכי כל יתרת החובה בתוך מסגרת זו חוייבה בריבית חובה בשיעור של 10.6%, בעוד יתרת החובה שחרגה מהמסגרת חויבה בשיעור ריבית גבוה יותר (ריבית חריגה), בהתאם לשעורי הריבית שהיו נהוגים בבנק מעת לעת (ראה בעניין זה גם עדותו של מר ארביב בעמ' 5 ש' 15-21).

9. בסיכומיו התעלם הנתבע כליל מדפי החשבון הללו, וטען: "לא ברור לי כיצד חישבו את הסכומים. אין לי שום פירוט... התובעת לא הוכיחה את התביעה" (פרוט' בעמ' 8 ש' 21022, 28) זאת, על אף שדפי החשבון הנ"ל נשלחו אליו, כאמור, ע"י התובע במסגרת גילוי המסמכים ואף הוגשו לתיק ביהמ"ש, טרם מועד דיון ההוכחות כך שהיה בידי הנתבע די זמן ללמוד ולבחון הנתונים בראייה זו ולהיערך כראוי לחקירה נגדית של העד מטעם התובע בנוגע אליה. דא עקא, שהנתבע כאמור בחר שלא לחקור את מנהל הסניף לגבי הסכומים המפורטים בדפי החשבון הנ"ל ואף לא טרח להתייחס אליהם בסיכומיו, וממילא לא העלה כל טענה באשר לתוקפם או לנכונות תוכנם. הנתבע לא הציג כל ראייה הסותרת הנתונים בדפי החשבון הנ"ל ומבלבד טענה סתמית לפירעון חובותיו לא הציג כל ראייה נגדית על כך.

10. משקלם הראייתי של תדפיסי חשבון הבנק הנ"ל מהווה בנסיבות התיק משקל רב מאוד. נקבע כבר בשורה של פסקי דין, כי דפי חשבון בנק הינם בגדר "רשומה מוסדית" כמשמעה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש] ( להלן: "פקודת הראיות") קרי "מסמך, לרבות פלט, אשר נערך ע"י מוסד במהלך פעילותו הרגילה של המוסד" , אשר בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות מהווה "ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה" (ראה למשל: תא"ק (מחוזי-ת"א) 2644/07 בנק הפועלים בע"מ נ' אומטק מימון בע"מ ואח', פס' 7 לפסה"ד מיום 10/01/15 ; ת"א (מחוזי-ת"א) 2225/00 בנק הפועלים בע"מ נ' א.ט.ג. נדלן בע"מ ואח', פס' -14 13 לפסה"ד מיום 01/08/05 ; ת"א (מחוזי-ת"א) 1231/09 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בלו סקאי תור ובע"מ ואח', פס' 22-23 לפסה"ד מיום 24/10/12 ; תא"ק (שלום-עפולה) 4515-09-07 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אריק ג'ובי, פס' 21 לפסהד מיום 19/10/10) תא"מ (שלום- חיפה) בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ציון טדלה סיום, פס' 10 לפסה"ד מיום 23/06/08 , פורסמו באתר "נבו").

11. מכאן, כי נטל ההוכחה לסתור אמיתות תוכנם של רישומים אלו מוטל על הנתבע, נטל אשר לא הורם על ידו. לא זו אף זו: במהלך הדיון ציין הנתבע (לראשונה) במענה לשאלות ביהמ"ש, כי מדובר בחשבון שנפתח על ידו לשם רכישת הלוואה, ואולם ציין, כי זו נפרעה על ידו במלואה. עם זאת, הנתבע לא הציג כל ראייה התומכת מנגד בטענתו. המדובר בטענה הזהה לסוג הטענה הקבועה בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 בדמות טענת "פרעתי" אשר הנטל להוכיחה מוטל על הטוען לה, אך גם בנטל זה לא עמד הנתבע. כמו כן, ניתן לראות בעדות זו סוג של טענת הודאה והדחה. טענה של "הודאה והדחה", הינה טענה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה, מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידו; כאשר הוא אינו מרים את הנטל, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, (מהדורה שביעית), 1995, 321-320). לעניין העברת נטל הראיה בגין טענות של 'הודאה והדחה' נקבע בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146 כדלקמן: "כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע, צריכה טענת הנתבע להיות מסוג 'הודאה והדחה' – 'כן, אבל', כלומר הודאה בכל העובדות הנטענות ע"י התובע, כשבצדה של אותה הודאה, טענות המפקיעות את זכותו של התובע".

12. משכך, בהתאם למקובל במשפט האזרחי, מידת ההוכחה הנדרשת בענייננו היא זו המטה את מאזן ההסתברות לטובת הגרסה הנטענת ודי לעניין זה בקיומה של גרסת תביעה המסתברת יותר מגרסת ההגנה כדי להצדיק קבלתה של התביעה [ע"א 7623/98 האפוטרופוס הכללי נ' אליהו שחורי]; זהו טיבו של ההליך האזרחי: "הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט – על בסיס העמדה שהוא נוקט באשר למהימנותן של הראיות שבאו בפניו, כמותן, דיותן והמשקל הראייתי שיש להעניק להן – גרסה אחת (באשר לעניין השנוי במחלוקת) מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד" [י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, 1764].

13. התוצאה היא אם כן, כי דין התביעה להתקבל. הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 41,075 ₪. סכום זה יישא ריבית פיגורים מצטברת כפי שנהוג בבנק התובע מעת לעת וזאת מיום הגשת התביעה (04/01/12) ועד התשלום המלא בפועל.

אשר להוצאות משפט סבורני, כי בשים לב למחדלי התובע כפי פורטו לעיל ביתר הרחבה הרי שיש לרפאם באמצעות השתת הוצאות ראויות ולהביאן בחשבון בעת הפעלת שיקול הדעת בעניין פסיקת ההוצאות במסגרת ההליך בכללותו על דרך של קיזוזן האחת מהשנייה. על יסוד האמור לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ה, 19 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.