1. התובעת, ילידת 1962, מהנדסת במקצועה.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 10.2.11, הייתה התובעת בדרכה לפגישה מחוץ למשרד, היא ניגשה לרכבה ואחזה בידית הדלת כדי לפתוח אותה, כשלפתע החליקה, נפלה ונחבלה בגופה, בעיקר באזור כתף ימין (להלן: "התאונה").

1. התובעת הובהלה לבית החולים על ידי ביתה, שם טופלה ושוחררה לביתה עם הוראות להמשך טיפול ומעקב רפואי, ונקבעה לה תקופת אי כושר של 30 ימים.

פגיעתה של התובעת בתאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וביום 8.2.13 קבעה וועדה רפואית את נכותה בשיעור 10%, וזאת בגין הפרעה תפקודית קלה בתנועות הכתף לפי סעיף 35 (1) (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (נספחים לתצהיר התובעת).

לטענת התובעת, התאונה הינה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"), ועל הנתבעת כמבטחת הרכב לפצותה בגין כל נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה.

1. הנתבעת, מבטחת הרכב, טענה כי האירוע לא התרחש כמתואר בכתב התביעה וכי לא הוכח קשר בין נפילת התובעת לבין השימוש ברכב, באופן שאין להחיל את החוק על האירוע ואין לחייב אותה בפיצוי התובעת, ודין התביעה נגדה להידחות.
2. סעיף 1 לחוק מגדיר תאונת דרכים כמאורע שבו נגרם נזק לאדם עקב "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כאשר "שימוש" כולל גם כניסה לתוך הרכב או ירידה ממנו.

על פי הפסיקה, הנטל להוכיח שהתאונה ארעה אגב שימוש ברכב מוטל על התובע, ויש לבחון האם הוכחו נסיבות התאונה כנטען בכתב התביעה, והאם הן מבססות את נפילתה של התובעת תוך כדי כניסתה לרכב.

1. התובעת פירטה בתצהירה את נסיבות התאונה, ולפיהן: "בדרך לפגישה ובדרכי להכנס לרכבי אחזתי בדלת בידי הימנית ובבואי לפתוח את הדלת במשיכה, החלקתי, נפלתי ונחבלתי קשות בכתף ימין".

בתצהיר תשובות לשאלון הוסיפה התובעת, שבזמן התאונה מזג האוויר היה גשום והכביש היה רטוב, כשתוך כדי תנועת פתיחת הרכב היא החליקה ונחבלה: "נחבלתי ממשיכת ופתיחת דלת הנהג" (ת/2, נספח 1 למוצגי הנתבעת).

על פניו מדובר בפתיחת דלת הרכב, שזו פעולה העונה על הגדרת "השימוש", אלא שגרסת התובעת כי נפלה בעת כניסתה לרכב הינה גרסה יחידה שאינה נתמכת באף ראיה או עדות ישירה, כאשר העדה הנוספת - בתה של התובעת, רנטה פבריקנט - לא ראתה את התאונה מתרחשת, והגיעה למקום רק לאחר נפילתה של התובעת, ויש לבחון האם בנסיבות אלה הורם הנטל המוטל על התובעת להוכחת קיומה של תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

1. רנטה העידה כי לאחר התאונה אימה התקשרה אליה, ומסרה לה שנפגעה בכתף בעת שניסתה לפתוח את דלת הרכב. היא יצאה מיד למקום האירוע, והבחינה בתובעת מחוץ לרכב, כשהיא שעונה עליו, וכשדלת הרכב "משוחררת", כשבהמשך הוסיפה: "נכון שבאופן עקרוני הדלת היתה סגורה אבל לא עד הסוף, רווח קטן... כמה מ"מ. כאילו דלת שסגרו אבל לא טרקו עד הסוף" (עמוד 5).

אלא שתיאור זה, לפיו דלת הרכב לא היתה סגורה לגמרי, אינו מתייחס לנפילה עצמה או לדרך התרחשות התאונה והאם אכן ארעה בעת פתיחת דלת הרכב, מה גם שעובדה זו הועלתה לראשונה על ידי העדה רק בחקירתה הנגדית, ולא בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה, ובנסיבות אלו יש קושי לראות בכך תמיכה לגירסתה של התובעת, כי נפלה בזמן פתיחת הדלת.

ויוער, כי ברור שבתה של התובעת קרובה לה ומעוניינת לסייע לה ככל הניתן, ואין בכך כל פגם, אלא שהתרשמתי כי לעדה היה קושי למסור נתונים ממשיים אודות האירוע, היא הרבתה להשיב שאינה זוכרת את מלוא הפרטים, וגם כשנשאלה האם שוחחה עם התובעת על המקרה בחרה להשיב באופן כללי ולא ממוקד: "דיברנו אבל לא בפרטי פרטים. מנסים לאסוף מה שנזכרים אבל בגדול זה זה, כמו כשכתבתי בתצהיר", ולטעמי אין לעדותה משקל של ממש, ואין היא יכולה לבסס את נסיבות התרחשות התאונה (ת/1, עמודים 5-6).

1. ומכאן, יש לבחון את גרסתה של התובעת בקפדנות, שכן זוהי גירסה יחידה של בעלת הדין.

ויאמר, כי המסמכים שנערכו לאחר האירוע אינם תומכים בגרסתה, ולמרות שתיארה בתצהירה ובעדותה את מנגנון הנפילה ככזה שקשור באופן אינהרנטי לכניסה לרכב ולמשיכת ידית הדלת, היא לא דיווחה לשום גורם שהנפילה ארעה תוך כדי פתיחת דלת הרכב, ולטעמי חסרונו של פרט משמעותי מעלה תהיות באשר לקשר המתבקש בין הנפילה לבין השימוש שנעשה ברכב.

כך, בתעודת חדר המיון שנערכה ביום האירוע נרשם כי התובעת "החליקה ונפלה במסגרת עבודתה", ואין כל אזכור לפתיחת דלת של רכב ואף לא לרכב, כשהסבריה של התובעת בעדותה: "כאשר הגעתי לבית חולים הביאו אותי מהרכב של הבת על כיסא... להסביר בכניסה במיון על כל הפרטים... חיכיתי מהר להגיע לכירורג... אמרתי עובדות, נפלתי ויצא היד... אני בקושי דיברתי", אינם מניחים את הדעת, ורצף הגיוני היה כי בעת קבלתה לטיפול רפואי ראשוני תציין את הגורם לנפילתה שקשור באופן ישיר לפתיחת דלת הרכב;

כך, בטופס תעודה ראשונית לנפגע בעבודה מיום 28.2.11 נרשם באופן כללי "לפני כשבועיים נפלה ונחבלה בכתף ימין", ושוב, אין כל אזכור לרכב;

גם בטופס הודעה על תאונת דרכים מיום 15.2.11 לא נרשם באופן מפורש כי התובעת החליקה בעת שפתחה את דלת הרכב, וכל שנרשם הוא שהחליקה ליד הרכב וכשנאחזה בידית הרכב היא פרקה את הכתף, באופן שיכול להתיישב גם עם נפילה ברחוב בטרם כניסה לרכב, כאשר תיאור זה מלמד על כרונולוגיה של נפילה שקדמה לאחיזה בידית הרכב ולא בהכרח כקשורה בו. דברים זהים נרשמו גם בתביעה לתשלום דמי פגיעה שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי ביום 18.5.11, בתביעה לקביעת דרגת נכות מיום 17.4.12 ובבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה עצמאי מיום 10.2.11, ובשעה שאין באף אחד מהמסמכים אמירה הקושרת את הנפילה לפתיחת דלת הרכב – נותר הקושי לקבוע קיומו של קשר סיבתי ישיר ומובהק בין נפילת התובעת ובין השימוש ברכב (מוצגים 4-5 למוצגי הנתבעת, ונספחים לתצהיר התובעת, ת/2).

1. ואוסיף, כי עדותה של התובעת נמסרה באופן מבולבל ולא עקבי, ובחקירתה הוסיפה פרטים מהותיים שלא נזכרו בתצהירה, וגם לא בתצהיר תשובות לשאלון הנתבעת, בו נשאלה באופן מפורש על אותם פרטים, ובין היתר שבדרכה לרכב החזיקה בידה השמאלית כוס קפה, וכשפתחה את דלת הרכב היא מעדה לצד ימין ונפלה על ברכיה, כאשר הקפה נשפך על מושב הרכב והתיק נפל על הרצפה: "אני הצלחתי לפתוח את הדלת של הרכב אני נפלתי והקפה שהיה לי ביד נשפך, גם על המושב שלי נשפך כי הדלת נפתחה, התיק נפל על הריצפה... אני נפלתי ישר עם הפנים קדימה", ובהמשך עדותה גם מסרה כי לאחר הנפילה היא הצליחה להתרומם ולהשען עם צידו הימני של הגוף על הרכב, מבחוץ, ואז גם הוציאה את הטלפון מכיסה והזעיקה את בתה למקום.

אלא שבהמשך עדותה, שינתה התובעת מהדברים ומסרה כי הדלת לא נפתחה "עד הסוף" והקפה בכלל נשפך עליה ועוד לפני הנפילה – "הכל נשפך עליי, נפלתי כבר בלי הקפה ביד", באופן הסותר את תיאור הנפילה והדרך בה פתחה את הדלת (עם או בלי הקפה), כאשר גם העובדה שהצליחה להתרומם ולהשען על הרכב אינה מתיישבת עם טיב הפגיעה ועדותה: "במצב שנפרק הכתף אי אפשר לזוז", והתיאורים השונים יוצרים עמימות שאופפת את נסיבות התאונה, ואשר ניתן היה להסירה אילו התיאור בתצהיר היה מפורט הרבה יותר.

ועוד אוסיף, כי התובעת מסרה בעדותה שהתאונה היתה "פעם יחידה שנפלתי ליד רכב", ואולם כשהוצגו בפניה פרטי מקרה נוסף מאוחר יותר, שלא הועלה בתצהירה, הגם שהיא הגישה בגינו תביעה להחמרת הנכות שנקבעה ע"י המל"ל, היא השיבה בצורה מתחמקת: "זו לא היתה נפילה, זה היה פתיחת הדלת ויד יצאה מהמקום. זה היה המקרה השני ליד הביטוח הלאומי", ולטעמי ראוי היה לאזכר העניין כרלוונטי הן באשר לנסיבות הדומות מאד והן באשר לנזק שנגרם לתובעת בעטיו, והדבר מוסיף לעמימות שיצרה התובעת באשר לנסיבות התאונה.

1. כשאלה הם פני הדברים, ומשלא הונחה תשתית המבססת את נסיבות התאונה וקושרת בין הנפילה לבין השימוש ברכב, המסקנה היא שהתובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, ולא הוכיחה ברמה הנדרשת כי התאונה הינה "תאונת דרכים" על פי החוק, ומשכך אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת (כולל שכ"ט עו"ד) בסך 7,500 ₪ + מע"מ.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ו, 08 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.