בפניי בקשה לביטול איסור שימוש ברכב מ"ר 11-043-23 (להלן: "הרכב"), אשר הוטל ע"י קצין משטרה בתאריך 28.6.13 למשך 30 ימים. הרכב אוחסן ביום 30.6.13.

על פי כתב האישום, בתאריך 28.6.13 יום ו' בשעה 01:35, נהג חשאן אחמד (להלן: "הנהג") ברכב הנ"ל בהיותו שיכור. במסגרת בדיקה שנערכה לנהג נמצא ריכוז אלכוהול של 325 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.

הנהג הנו בנו של המבקש.

המבקש לא טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה. לדבריו, הרכב נחוץ לשם הגעתו למקום עבודתו כאח בבית חולים, כאשר במסגרת עבודתו נדרש הוא להגיע לבית החולים גם בשעות הלילה שכן מדובר בעבודת משמרות. המבקש הוסיף כי כיון שהנו אח אחראי על יחידת הטראומה, הוא מוקפץ לעיתים בשעות לא שגרתיות לשם טיפול בפצועים קשה וכי הנו מרצה בבית ספר לסיעוד. לטענת המבקש, מסר את הרכב לבנו ברשות, אך בעת שבנו קיבל רשיון ואף בתום התקופה בה נדרש למלווה, הסביר לו שעליו לציית לחוקים, לא להפריז בשתייה ושאסור לנהוג ולשתות. המבקש ציין כי בנו בן 24, סטודנט מצטיין, ממושמע ונורמטיבי וכאן מעד.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה, ציינה כי קיימות ראיות לכאורה והוסיפה כי הבקשה אינה עומדת בתנאי סעיף 57ב לפקודה כיון שהמבקש לא הזהיר את בנו בטרם מסר לידיו את המפתחות ביום העבירה ומשום שהנסיבות האישיות שהוצגו אינן נסיבות המצדיקות קיצור התקופה.

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה לעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה המשקפת סיכון ממשי לשלומם ובטחונם של המשתמשים בדרך.

על פי סעיף 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם המבקש לא ידע או שלא נתן הסכמתו לכך שהנהג ינהג ברכבו או שהנהג פעל בניגוד להוראות המבקש והמבקש עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

המבקש טען כי הזהיר את בנו לבל ינהג בניגוד לחוק או לאחר שתיית אלכוהול, וזאת בעת שהנהג קיבל רישיון נהיגה ולאחר מכן בתום התקופה בה נדרש למלווה, כל זאת בשנת 2007.

מאז ועד היום, לאורך 6 שנים, נהג המבקש למסור לבנו את הרכב מבלי להזהירו בנדון פעם נוספת.

על אף שהמבקש ידע כי בנו עומד לצאת עם חבר לבילוי ביום שישי בערב, לא הזהירו לבל ינהג בשכרות, בטרם התיר לו לנהוג ברכבו.

בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי המבקש עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

יחד עם זאת, אתחשב בכך שהמבקש הזהיר את בנו מספר פעמים בעבר מפני נהיגה לאחר שתיית אלכוהול ובניגוד לחוק, והבן פעל במקרה בודד זה בניגוד להוראותיו אלו.

נתתי אמון בדברי המבקש כי לאחר שהזהיר את המבקש פעמיים סמוך לאחר קבלת הרישיון, לא חש צורך באזהרות חוזרות ונשנות נוספות, כיון שבנו בגיר, אחראי וממושמע, סטודנט מצטיין ואדם נורמטיבי בדרך כלל. עברו של הנהג, הכולל שתי עבירות קנס לאורך 6 שנות נהיגה, מחזק זאת.

על פי סעיף 57ב(ג) לפקודת התעבורה, בית המשפט רשאי לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת, ותוך התחשבות בזיקה בין הבעלים לנהג.

מדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה בסדר היום של בעל הרכב, הנילוות לסנקציה של איסור השימוש, למרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להלחם במתרחש בכבישים ולוודא שבעל הרכב יעשה כל שביכולתו למנוע הישנות עבירות ברכבו.

סבורני כי במסגרת הבקשה דנן יש להתחשב בעובדה שהרכב חיוני לעבודת המבקש, שתרומתה לציבור רבה. בהתאם למסמך שהציג, עובד המבקש כאח אחראי של יחידת טראומה במרכז הרפואי הלל יפה. המבקש מוקפץ לא אחת לבית החולים בשעות לא שגרתיות ונמצא בכוננות כל העת כדי לטפל בפצועים קשה שמגיעים ליחידת הטראומה. בנוסף, מרצה המבקש בבית ספר לסיעוד.

המבקש עמד בבית המשפט בוש ונכלם נוכח מעשה בנו וציין כי הנו ערב לכך שהמעשה לא יישנה. לאחר ששמעתי את המבקש, התרשמתי כי תכליתו של איסור השימוש, שהנה מניעתית, תושג גם אם תקוצר תקופת איסור השימוש באורח מידתי ומאוזן הבא בהלימה לחומרת העבירה דנן.

מששוכנעתי כי קיימות בנדון נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, הנני מורה על קיצור תקופת איסור השימוש כך שתעמוד על 20 ימים מיום אחסנת הרכב.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ה' אב תשע"ג, 12 יולי 2013, בהעדר הצדדים.