רקע עובדתי וטענות הצדדים:

1. ענייננו בשתי תביעות קטנות אשר אוחדו, בהתאם להחלטתי מיום 27.5.14, לאור זהות נושא התביעה וזהות בעלי הדין.

המדובר בתאונת דרכים שארעה ביום 13.3.13 בין משאית- גרר מסוג רנו מ.ר 90-792-15 (להלן: "המשאית") לבין רכב מסוג יונדאי מ.ר 68-090-14 (להלן: "היונדאי") אשר ארעה במתחם תחנת הדלק "יוקלר",באזור עפולה (להלן: "התאונה").

1. ביום 2.7.13 הגיש התובע בת"ק 4250-07-13 (להלן "התובע") תביעה ע"ס 8,000 ש"ח לתשלום בגין נזקים, לכאורה, שנגרמו לרכבו בעטיה של התאונה, אשר ארעה, לדבריו, עת סיים לתדלק את המשאית וביקש להמשיך בנסיעה כשלפתע הגיח משמאלו רכב היונדאי שבבעלות הנתבע, מר פהמי דראושה, אשר פגע ברכבו והסב לו נזקים.
2. ביום 11.2.14 הגיש הנתבע, מר פהמי דראושה (להלן "הנתבע") בת"ק 4250-07-13 את כתב הגנתו בו הכחיש את נסיבות התרחשות התאונה, את אחריותו, את הנזקים הנטענים ואת הקשר הסיבתי בינם לבין אירוע התאונה. על פי גרסתו, התאונה ארעה באשמתו של התובע, מר שגיא אורן, אשר החל בנסיעה מבלי שהבחין ברכבו ופנייתו שמאלה ופגע בו מצדו הימני.
3. ביום 18.3.14 הגיש הנתבע בת"ק 4250-07-13 הודעה לצד שלישי אל הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס") אשר, כנטען, ביטחה במועד התאונה את רכב היונדאי בפוליסת ביטוח לכיסוי נזקי צד ג' ו/או ביטוח מקיף, מכוח האמור סבור הנתבע בת"ק 4250-07-13 כי המבטחת אחראית לפצותו בכל סכום אשר יהא עליו לשלם בעטיה של התאונה.
4. יחד עם הגשת ההודעה לצד שלישי, הגיש מר פהמי דראושה כתב תביעה (ת"ק 34166-03-14) כנגד התובע בת"ק 4250-07-13 וכנגד מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, מבטחת המשאית (להלן: "מנורה"), במסגרתו עותר לתשלום סך של 6,702 ש"ח בגין הנזקים, לכאורה, שנגרמו לו בעטיה של התאונה.
5. כתב הגנה מטעם הנתבעים בת"ק 34199-03-14 הוגש ביום 22.4.14, במסגרתו הוכחשו נסיבות התרחשות התאונה ונטען כי זו ארעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירותו של נהג היונדאי, מר פהמי דראושה, ולראיה הנזקים שנגרמו לרכבים אשר כנטען תומכים בגרסתם. כן, טוענים הנתבעים בת"ק 34199-03-14 לכך שאין כל קשר בין אירוע התאונה לבין הנזקים הנטענים ובכלל זה ההפסדים שלכאורה נגרמו לתובע, מר פהמי דראושה.
6. ביום 21.9.14 התקיים לפניי דיון במעמד כל הצדדים.

כבר בראשית הדיון, לבקשת הצדדים, ניתנה על ידי החלטה המורה על מחיקת ההודעה לצד שלישי כנגד הפניקס והוריתי על צירופה כנתבעת מס' 2 בת"ק 4250-07-13.

בהמשך העידו לפניי בעלי הדין המעורבים, נחקרו בחקירה נגדית ולבסוף סיכמו הצדדים את טענותיהם בע"פ.

דיון

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים על כלל נספחיהם וכן לאחר ששמעתי את עדויותיהם והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, הגעתי למסקנה לפיה האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחם של שני הנהגים המעורבים במידה שווה.

9. לטענת התובע, נהג המשאית בעדותו וחקירתו הנגדית, הפגיעה התרחשה כאשר נסע מטר אחד בלבד לאחר שסיים את התדלוק בתחנה. הוא כלל לא ראה את הנתבע לפני הפגיעה, לא ראה היכן עמד הנתבע בתחנת התדלוק ולא ראה את רכבו של הנתבע נע לכיוונו עד שחש את פגיעה במשאית.

10. לעומתו טוען הנתבע, בעל רכב היונדאי, כי לאחר שסיים את התדלוק פנה ימינה לכיוון מכון שטיפת הרכבים ולא ראה אף רכב נוסע, ופתאום נהג המשאית נסע ופגע בו. יחד עם הנתבע ברכב היתה אשתו שישבה לידו ולא הופיעה לדיון.

11. מתמונות מתחם תחנת הדלק שהוצגו בפניי (ת/1) עולה כי לנתבע, שעמד לטענתו משמאל למשאבה במסלול השמאלי, אין שדה ראיה מיטבי לימין, אל המקום בו עמדה המשאית. לפיכך, על הנתבע המבקש לפנות ימינה, בניגוד לכיוון התנועה ממנו יוצאים מן התחנה, היה להזהר מרכבים הבאים מימינו ומבקשים לצאת מן התחנה. הוא אמנם טוען כי לא היה אף רכב במצב נסיעה כאשר פנה ימינה, אולם לא הביא את אשתו לעדות על מנת שתאמת את טענתו. לפיכך, יש להפעיל כלפיו את החזקה בעניין אי הבאת עדים רלבנטיים, קרי לו היו מוזמנים עדים אלו היתה עדותם פועלת לרעתו של התובע.

(ע"א 620/74 יוסף מור נ' פלונית, פ"ד ל(1) 218; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, עמ' 657).

12. מאידך, גם גרסתו של התובע לא חפה מכשלים. אין זה הגיוני כי נהג משאית הנוהג בכלי גדול וכבד לא ישים לב לרכב היונדאי החוצה את נתיב נסיעתו, במצב אנכי או קרוב לכך. מיקום הפגיעה ברכבו של הנתבע כפי שניתן לראות בתמונות שהובאו לעיוני (נ/1) הוא בדלת הימנית אחורית, עובדה המלמדת כי לפחות מחצית מהרכב חלפה על פניו של התובע לפני שפגע עם המשאית ברכב היונדאי. על כן טענתו כי רכב היונדאי "צץ משום מקום" ללא כל התראה וכי "חתך אותו ימינה" כפי שהוא טוען בכתב התביעה אינה הגיונית.

התובע חייב היה לשים לב לרכב היונדאי ולבלום מיידית את המשאית, דבר שהיה בהחלט אפשרי שכן גם לטענתו רכבו היה במהירות "אפס קמ"ש".

13. בשקלול נתונים אלו – מחד העובדה כי התובע יכול וחייב היה לראות את רכב הנתבע ולבלום את המשאית, ומנגד - התנהגותו של הנתבע ששדה הראיה שלו לא היה מיטבי ומצאתי כי גרסתו שלא ראה כל תנועה בעת שפנה ימינה לא הוכחה משלא הביא עד ראיה רלבנטי, הגעתי לכלל מסקנה כי אחריותם של שני הנהגים לתאונה היא זהה.

14. באשר לנזקים הנטענים, נזקיו של התובע בת"ק 4250-07-13 הם נזק ישיר על פי חוות דעת שמאי בסך של 4,396 ₪ לא כולל מע"מ (שאין מחלוקת שאין להוסיפו מאחר ומדובר בעוסק מורשה). כמו כן נשא התובע בשכ"ט השמאי בסך 1,025 ₪ לא כולל מע"מ. באשר לנזק הנוסף הנטען בגין ימי שהיה במוסך, הוא לא נטען בכתב התביעה אלא במהלך ההוכחות ובכל מקרה לא הוכח ולו מקצתו בהיעדר אישור המוסך בדבר ימי שהיית המשאית.

סה"כ הנזק – 5,421 ₪.

15. הנתבע, שהוא כאמור התובע בת"ק 34199-03-14, שופה בגין נזקיו על ידי מבטחת רכבו והוא תובע את ההוצאות הכספיות שנגרמו לן הכוללות על פי מכתב מבטחתו חברת מנורה את:

דמי השתתפותו העצמית הם בסך 999 ₪, דמי השתתפותו העצמית בגין ירידת הערך בסך 196 ₪ וביטול הנחת היעדר תביעות בסך 1,169 ₪.

סך הנזק – 2,364 ₪.

16. על כן אני מחייב את הנתבעים בת"ק 4250-07-13 לשאת ב – 50% מנזקיו של התובע בסך 2,711 ₪ , החזר אגרת תביעה בסך 80 ₪ והוצאות משפט בסך 350 ₪. התשלום ישולם ל"גרר העמקים" שזהו שם העוסק המורשה תחתיו פועל רכבו של התובע.

מנגד, אני מחייב את הנתבעים בת"ק 34199-03-14 לשאת ב – 50% מנזקיו של התובע בסך 1,182 ₪ , החזר אגרת תביעה בסך 67 ₪ והוצאות משפט בסך 350 ₪.

הסכומים המפורטים לעיל ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ה, 27 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.