1. כללי

פסק דין בתביעה לפינוי דיירים מוגנים בשל אי תשלום שכר דירה במועד.

2. המסגרת העובדתית – מוסכמת בעיקרה

במישור העובדתי, המחלוקות בין הצדדים – מינוריות, ועל עיקרי העובדות אין מחלוקת.

א. השוכרים – דיירים מוגנים על בסיס הסכם שכירות מיום 2.6.1994.

ב. אבן הפינה לתחילת הידרדרות מערכת היחסים בין הצדדים, לפחות ככל שהובאו הדברים בפני בית המשפט, בתביעה ראשונה שהוגשה כנגד הנתבעים בשנת 2007 [ת"א 5835/07 של בית משפט זה - "התביעה הראשונה"]. במוקד התביעה הראשונה טענות לשינויים במושכר, נושא הנמצא בשוליה של הפרשה דנן, וטענות לאי תשלום דמי שכירות. פסק הדין הנותן תוקף להסכם אליו הגיעו הצדדים משקף גם את חובות הנתבעים לתשלום דמי השכירות עבור שנת 2007, עובדה שיש בה כדי להצביע על בעייתיות בתשלום שכר הדירה כבר באותן שנים – ראה סעיף 2(1) להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 21.2.2008. במקביל, ביום 13.2.2008, נחתם גם "הסכם משלים", נספח ב'2 לתצהיר התובעת, ואין חולקין שיש לראות גם אותו כחלק מהמארג החוזי התקף.

ג. תשלום דמי השכירות בשנים הבאות, אמנם, אינו מהווה בסיס לטענות במסגרת כתב תביעה זה, ומכאן שאין כל קושי לראות נושא זה מחוץ לגדרי תביעה זאת, ועם זאת אציין, שבפי התובעת היו טענות גם ביחס לתשלומים אלה, הנתמכות מתשובותיו הבעייתיות של הנתבע 1 בתצהיר התשובות עליו חתם ושהוגש [ת/1].

ד. אי תשלום דמי שכירות לשנת 2013 היווה בסיס למקבץ של התראות מכיוון התובעת – מכתבים מיום 9.3.2013, 4.6.2013, 17.6.2013 – נספחים ג' ו – ד' של כתב התביעה.

ה. נוכח אי התשלום הוגשה ביום 2.7.2013 תביעה זאת.

ו. ביום 16.9.2013, כאמור, לאחר שהוגשה התביעה, בוצעה העברה בנקאית על סך 4,457 ₪ המהווים את דמי השכירות הנדרשים, לחשבון הבנק של התובעת – נספח א' לתצהיר הנתבע 1.

3. דיון והכרעה

א. לטענת הנתבע 1, כאמור בסעיף 4 לתצהירו, שולמו דמי השכירות באיחור בשל כך שדרשה התובעת לקבל את דמי השכירות למשך שנה שלמה מראש ולא על בסיס רבעוני כפי המוסכם. לטענת הנתבע 1, באשר ביקשו הנתבעים לשלם בכל פעימה רק עבור 3 חודשים סורבו על ידי התובעת. לגרסת התובעת, נצמדה לחוזה, ולא ביקשה אלא שיקים מעותדים להבטחת שכר הדירה להמשך השנה: "מה שכתוב זה דמי שכירות שנתיים כמו שכל דייר מוגן, היה עליו להפקיד שנה מראש, ולפנים משורת הדין לא היו חייבים לעשות את זה, להפקיד ארבע שיקים ולכסות את שכר הדירה המלא. זה כתוב בהסכם השכירות שדמי השכירות ישולמו מידי שלשה חודשים" [עמ' 9 שורות 19 – 21 לפרוטוקול].

ב. המחלוקת בדבר השיקים העתידיים, לטעמי, שולית, וחשובה ממנה שבעתיים העובדה שעד שהוגשה תביעה זו לא שולמו דמי השכירות לשנת 2013 ורק לאחריה הפקידו הנתבעים בחשבונה של התובעת את דמי השכירות הנדרשים. מעל לכל צורך אציין, שאין בגרסת הנתבעים כדי להצדיק כל עיכוב בתשלום דמי השכירות.

ג. כללו של דיון בנקודה זו במסקנה, כי, מן הצד האחד, הופר ההסכם בכך שלא שולמו דמי השכירות במועד, ולהפרה זו משקל עודף בשים לב לכך, שלא הייתה זו הפעם הראשונה, ועם זאת, מן הצד האחר, זמן לא רב לאחר הגשת התביעה שולמו כל דמי השכירות, ומכל מקום, מצטמצמת תביעה זאת רק לדמי השכירות לשנת 2013, היינו הפרה מוגבלת בהיקפה, גם לשיטת התובעת: דמי שכירות בגין שנה אחת ששולמו, גם אם באיחור, וגם אם, רק בעקבות התביעה שהוגשה.

ד. אלה נסיבות בהן על בית המשפט לקבוע כי אכן הופר ההסכם ולתת לכך משקל יתר גם בשל העובדה, שהמדובר, ככל הנראה, בתופעה חוזרת ונשנית, אך בד בבד ראוי לקבל את דברי בא כוח הנתבעים, כי אלה, ובמובהק, נסיבות בהן יש מקום להעניק סעד מן הצדק.

ה. אשר לטעמי למתן סעד מן הצדק אציין, שהיקף ההפרה ביחס לנסיבות הכוללות המלמדות על דירת מגורים בה מתגורר הנתבע עם בני משפחתו שנים רבות, מצדיק זאת –

האכסניה הסטאטוטורית לסעד מן הצדק הינה סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר, הקובע לאמור: 'על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק-דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתיתו'. בפסיקה העניפה בסוגיה דנן נמנו גורמים שונים, שאותם מביאים בחשבון, בבירור השאלה אם יש להעניק לדייר סעד מן הצדק, וביניהם: (א) טיב המושכר; (ב) מהות ההפרה; (ג) התנהגותו של הדייר; (ד) התנהגותו של המשכיר; (ה) גודל הדירה; (ו) גודל הכנסתו של הדייר. אופן שיקלולם העקרוני של גורמים אלו בואר על-ידי כב' הנשיא זוסמן בע" א 255/57 בוקי ואח' נ' דיאמנד , פ"ד י"ג 1009, 1020: 'השופט חייב ליתן דעתו על כל הנסיבות של שני הצדדים, ועליו להימנע ממתן צו-פינוי, אם שוכנע, כי הפינוי הוא סנקציה חמורה מדי - אינה צודקת-להפרה שקרתה'. גם בפסיקה מאוחרת יותר הוזכר המבחן העקרוני של איזון הנזק שנגרם למשכיר עקב הפרת תנאי השכירות, מול הנזק שייגרם לדייר אם יפונה – ראו: ע"א 631/78 בנין סירא בע"מ נ' נכסי ע.ל.י.ם בע"מ ואח' פ"ד ל"ד(2) 163, 164. ברוח זו נפסק בע"א 419/79 מרכוס נ' המר ואח' , פ"ד ל"ז (2) 337, 352: 'סעד מן הצדק יינתן, אם וכאשר בית המשפט שוכנע – ולא די בפחות מכך – שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה'... שיקלולם של כל השיקולים הצריכים לעניין מוביל למסקנה, כי פינויים של המשיבים מהדירה והותרתם ללא קורת גג יהוו סנקציה חמורה מדי להפרה. במצב דברים זה אין עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא להעניק למשיבים סעד מן הצדק . [ע"א (ירושלים) 3437/09 מודרן בילדינגס הולדינגס נ' יהודה לנקרי, פורסם בנבו, 14.1.2010].

4. סוף דבר

א. דמי שכירות יש לשלם במלואם ובמועדם ונוכח זאת ובשים לב לנסיבות העניין התביעה בבסיסה – מוצדקת.

ב. בכפוף לאמור להלן, יש, לפיכך, להורות לנתבעים לפנות את דירתם שכתובתה רחוב מאה שערים 93/פינת שבטי ישראל 33/31 – חלקה 1 בגוש 30060 בירושלים.

ג. כמו כן, ישאו הנתבעים בהוצאותיה המשפטיות של התובעת בסך של 7,500 ₪ והשבת אגרה בסך של 645 ₪.

ד. עם זאת, בהינתן שיישאו הנתבעים בנזקי התובעת והוצאותיה כדלעיל, יינתן להם סעד מן הצדק על פי סעיף 132 לחוק הגנת הדייר, ולא יידרשו הם לפנות את ביתם. התשלום לתובעת, בנוסף לשכר הדירה וכל שנדרש על פי המסגרת החוזית והחוק, לביצוע בתוך 30 יום.

ה. במבט צופה פני עתיד אוסיף ואורה בזה לנתבעים שאת תשלום דמי השכירות יבצעו, במזומן בלבד או בהעברה בנקאית לחשבון הבנק של התובעת – חשבון 274460 בסניף 690 של בנק הפועלים. התשלום יבוצע בהקפדה יתירה ובדיוק בהתאם למועדים הנקובים בהסכם (על בסיס רבעוני באחד לכל חודש קלנדרי בו נדרש תשלום רבעוני כאמור).

ו. ובהמשך לאמור: קובע אני בזה שאי עמידה מדויקת ומוקפדת בחובת התשלום של דמי השכירות לחשבון הבנק דלעיל, ובנוסף אי עמידה בתשלום במועדו של הסכום הפסוק המהווה תנאי למתן סעד מן הצדק, יהווה בסיס לפינוי הנתבעים מדירתם. ולהסרת ספק, כל הסכמה לשינוי ממתווה זה טעון הסכמה בכתב של הצדדים.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ה, 25 יוני 2015, בהעדר הצדדים.