התובע הוא נציגות המונה משרדים, עסקים ובעלי זכויות בבניין הידוע בשם בית פנרמה בתל אביב בכתובת הרשומה בכותרת.

הנתבעת היא חברת הניהול באותו בניין.

לאור הוראת הרשויות המוסמכות חויב הבניין בהתקנת מערכת כיבוי אש. לשם כך נשכרה על ידי התובע חברה בשם קרן אש ספרינקלרים בע"מ (תכונה בקיצור קרן אש). בין לבין נתגלע סכסוך בין התובע לבין קרן אש, אשר הובא לפתחו של בית משפט זה בתיק 17291-06-09, בו קרן אש היתה התובעת והתובע כאן ואדם בשם יעקב איש שדה, היו הנתבעים. איש שדה שלח באותו הליך הודעה לצד ג' כנגד הנתבעת כאן בטענות שונות.

ביום 8.8.12 ניתן על ידי בית המשפט (כב' שופטת חנה קלוגמן) פסק דין ובו נקבע כי נקבע התובע כאן מחוייב לשלם לחב' קרן אש את הסכום שנקבע. בית המשפט דחה את התביעה כנגד איש שדה וכפועל יוצא מכך נמחקה גם ההודעה לצד שלישי ששלח איש שדה כנגד הנתבעת כאן (גם התובעת היה נתב בהודה לצד ג'). תוצאת פסק הדין הסופית היתה שהתובע חויב לשלם לקרן אש את הסכום הנתבע בתוספת הוצאות.

אלא שטוען התובע בהליך שבפניי כי לאור הקביעות שבפסק הדין הקודם, הרי שמי שצריכה לשלם בפועל היא הנתבעת. כדי לא לחזור על הדברים הרי שאלו יובאו בגוף הנמקתי בהמשך.

לימים, פתחת קרן איש תיק הוצאה לפועל כנגד התובע לגביית פסק הדין ועיקלה מחשבונו 26,000 ₪. על כן עותר התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הסכום שבתיק ההוצאה לפועל, על יסוד קביעותיו של בית המשפט בהליך הקודם.

הנתבעת טענה להגנתה כי פסק הדין לא חייב אותה למעשה בדבר, שכן ההודעה לצד שלישי נדחתה כנגדה; כי היריבות בין הצדדים כאן לא נדונה בהליך הקודם ומשכך לא היתה לנתבעת הזדמנות להעלות את טענותיה; כי בית המשפט שם קבע כי החבות היא של כלל דיירי הבנין ואם הועד מחזיק בכספיהם הרי שהוא אחראי לתשלום פסק הדין.

לשם השלמת התמונה יצוין כי ביום 4.12.14 אישר ב"כ חב' קרן אש כי תיק הוצל"פ שנפתח כנגד התובע נסגר וזאת לאחר שהנתבעת שילמה את יתרת החוב הפסוק בתיק.

למעשה מבקש התובע לקבוע כי חבות הנתבעת נובעת מכוח תורת מעשה בית דין לאור קביעות בית המשפט בהליך הקודם. אקדים ואציין כי גם ללא בחינת הדוקטרינה בדבר מעשה בית דין אני סבור כי עלה בידי התובעת להוכיח את חיובה של הנתבעת על יסוד פסק הדין הקודם.

לא למותר, איפוא, להביא את קביעות בית המשפט באותו הליך ביחס לנתבעת הנוכחית. (כל ההדגשות בקו הן שלי – צ.א.):

"אני מקבלת את טענת וועד הבית שפעלו ללא קבלת כל תמורה, ולטובת כלל הדיירים ולכן יש להתייחס לעבודתם כפעולה לטובת כלל הדיירים ובעלי הזכויות בנכס. לאחר שחברת הניהול נכנסה לנהל את בניין פנורמה הופקעו סמכויות הוועד, והכספים שאסף הועברו לחברת הניהול אשר גובה תשלומים מבעלי הזכויות בנכס ומהדיירים. מכאן שחובת התשלום חלה על חברת הניהול בין אם היא הייתה זו ששכרה את התובעת ובין אם לאו. עקרון ההמשכיות וההסתמכות מחיל על חברת הניהול את התחייבויות הוועד כל עוד אין בהן משום חריגה מסמכות".

...

"בנסיבות אלו אני קובעת כי חברת הניהול היא זו שצריכה לשלם את שכר עבודתה של התובעת"

...

"לאור האמור לעיל, אני קובעת כי בוצעה עבודה על ידי התובעת עבור בעלי הזכויות בבית פנורמה. ההתקשרות ההסכמית אמנם נעשתה על ידי איש שדה, אך עבור בעלי הזכויות בבית פנורמה ובתוקף המנדט שקבל מהוועד שייצג את בעלי הזכויות. הוועד עצמו הוחלף, ואת ניהול הבית קבלה חברת הניהול – צד ג' 2 - חברת הניהול פנורמה. חברת הניהול, כמי שחלות עליה התחייבויות הוועד חבה גם בחובת התשלום כפי שנקבע בפסק דין זה".

בחלק האופרטיבי של פסק הדין קבעה כב' השופטת קלוגמן:

"הנתבע 1 הוא ועד הבית המייצג את כלל בעלי הזכויות. סמכויותיו וחובותיו כאחד הועברו לחברת הניהול פנורמה – צד ג' 2 ומכאן שעליה לבצע את התשלום כגוף הממשיך את עבודת הוועד על ההתחייבויות שקבל".

הנה כי כן, מילים ברורות יותר מאלו לא יכולות להיות ואין צורך לפרש אותן או להוסיף עליהן. בית המשפט קבע במפורש כי הנתבעת היא שחבה בתשלום. הא ותו לא.

למען תהא התמונה שלמה יצוין כי לאחר מתן פסק הדין פנתה הנתבעת וביקשה שבית המשפט יבהיר ויקבע כי אין לה כל חבות כלפי קרן אש וכלפי מי מהצדדים האחרים. בית המשפט קבע כי פסק הדין מדבר בעד עצמו ודחה את הבקשה. בבקשה נוספת לבית המשפט עתרה הנתבעת לקבוע כי יאשר שהיא נמחקה מהתביעה ובית המשפט קבע מפורשות בהחלטה מיום 23.10.12 "חיוב חברת פנורמה הוסבר בפסק הדין".

אם עוד נותר ספק ספיקא באשר לדברים הברורים שבפסק הדין, בא בית המשפט והשתמש במילה "חיוב" לאמור, שבית המשפט אמר שוב כי הנתבעת מחוייבת על פי פסק הדין, שאם לא כן, ואם לא היה בית המשפט סבור כי יש חיוב משפטי מצד הנתבעת, פשיטא שלא היה נוקט בביטוי כפי שנקט.

סבורני, כי בנסיבות אלו היתה צריכה הנתבעת להבין כי עליה לשלם את פסק הדין; בודאי לאור ההחלטה האחרונה של בית המשפט.

אלא שמצד שני אין להתעלם מדבריו הנוספים של בית המשפט:

"מובהר בזאת כי אין חיוב אישי של אנשי הוועד שפעלו למען הכלל, אלא החבות מופנית לכלל הדיירים ובעלי הזכויות באמצעות הוועד, וכיום באמצעות חברת הניהול. במידת הצורך רשאית כמובן חברת הניהול לאסוף כספים מכלל בעלי הזכויות בנכס לצורך ביצוע התשלום".

לדברים אלו יש משמעות בשני מישורים:

האחד – אם בית המשפט ראה את הנתבעת כמי שרשאית לאסוף תשלום כספים לשם ביצוע התשלום, הרי שהוא ראה אותה כמי שמחוייבת לבצע את התשלום בפועל אחרת לא היה נותן הוראות כאמור ומאפשר לה מנגנון של איסוף הכספים בהתאם. בנוסף, הנתבעת שילמה, בסופו של יום, את יתרת חוב תיק ההוצאה לפועל שפתחה קרן אש ויש בכך הודאה בחבותה, אחרת לא היתה מתנדבת לשלם.

השני - שבסופו של דבר הדיירים הם המקור הכספי לממן את התשלום, אחרת לא היה מפנה בית המשפט את הנתבעת לאסוף מהם כספים. ולכן, כספים שעוקלו מחשבון הועד בתיק ההוצאה לפועל, אין טעם להורות על השבתם רק כדי שהנתבעת תשוב ותגבה אותם לשם תשלום פסק הדין. בהקשר זה יצוין כי המצהיר מטעם התובע טען בחקירה הנגדית כי הכספים שעוקלו הם רק של כעשרה דיירים ונאספו למטרה מיוחדת לשם תביעה לסילוק חברת הניהול. אולם, לא שוכנעתי כי הטענה הוכחה כנדרש, שכן, פרט לדברי העד לא הוצגו כל אסמכתאות להוכחת הדברים כגון שמות הדיירים, כמה נגבה מכל אחד מהם, מתי וכדומה; כך שלא הוכח במידה הנדרשת כי הכספים שעוקלו אכן היו "צבועים" באופן מיוחד לאותה מטרה נטענת.

למעשה, עם תשלום יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל מצד הנתבעת בצירוף לסכום שעוקל מחשבון התובע, אשר ממילא רשאית היתה הנתבעת לגבות מבלי הזכויות לשם התשלום – קוים פסק הדין בהליך הקודם.

אלא מאי ? שהחוב בתיק ההוצאה לפועל מגלם עלויות מיותרות שניתן היה לחסוך אותן אילו היתה הנתבעת פועלת בהתאם לחיובה המפורש בפסק הדין: שכ"ט א' + ב', אגרת הוצל"פ, ריבית והצמדה בתיק ההוצל"פ מפתיחתו עד 18.6.13. כל אלו באו למעשה על חשבון הדיירים, שהועד התובע מייצג אותם, והיו יכולים להחסך מהם, כאמור. סכום זה מגיע כדי 7,020 ₪ (להלן – ההוצאות המיותרות. ראו הפירוט ביחס לרכיבים המתאימים בסעיף 16 לתגובת התובעת מיום 19.2.15, בקשה מס' 13).

מכאן, שאין מקום להורות לנתבעת להשיב כספים לתובע, רק כדי שתגבה אותם שוב, אלא רק בגובה ההוצאות המיותרות שהן בעצם הסכומים שנבעו כתוצאה מנקיטת הליכי הוצאה לפועל על ידי קרן אש מאחר שהנתבעת לא פעלה כפי הוראותיו המפורשות של פסק הדין. אף שהנתבעת סילקה בעצמה את יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל, הרי שאני סבור יש לזקוף את סכומי ההוצאות המיותרות לטובת כספים שנגבו כתוצאה מהליך העיקול מחשבון הועד, וזאת לאור סעיף 75(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, ולכן יש להורות על השבתם לתובע.

סוף דבר – אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום סך 7,020 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.7.13 ועד התשלום בפועל.

נוכח ניהולו המיותר של ההליך הנוכחי לאור פסק דינו המפורט של בית המשפט קמא כמו גם החלטותיו הברורות בבקשות ההבהרה של הנתבעת מחד; אך נוכח התוצאה אליה הגעתי ומאחר והתביעה לא התקבלה במלואה מאידך, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות על הצד הנמוך בסך 1,500 ₪, שישולמו גם הן תוך אותו פרק זמן.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ה, 02 יולי 2015, בהעדר הצדדים.