זוהי תביעת שיבוב בגין כספים ששילמה התובעת למבוטח, קיבוץ בית אלפא, בגין נזקים שנגרמו לרכב הקיבוץ בעקבות תאונה בה היה מעורב רכב נוסף של הקיבוץ.

פרט לשאלת האחריות התעוררה מחלוקת בין הצדדים האם בכלל עומדת לתובעת זכות השיבוב כלפי הנתבעים שכן, שני כלי הרכב המעורבים שייכים לקיבוץ, אף שכל אחד מהם היה מבוטח בחברת ביטוח אחרת. סבורני כי בנסיבות העניין, זכות התחלוף אינה עומדת לתובעת, ועל כן מתייתר הצורך לדון בשאלתה האחריות, ואלו נימוקיי:

סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, העוסק בזכות התחלוף, קובע כי "הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם".

בתי המשפט קבעו כי זכות התחלוף עשויה לסגת גם במצבים נוספים, שאינם בהכרח נובעים מהכלל הקבוע בסעיף הנ"ל. זה יהיה המצב כאשר, לדוגמה, המבוטח והצד השלישי הם זרועות שונות של אישיות משפטית אחת. במקרה כזה, מימוש זכות התחלוף תסכל את מטרת הביטוח שכן תגמולי הביטוח ייגרעו בשל זכות התחלוף. אם נראה את המבוטח כצד שלישי הרי שנגיע לתוצאה אבסורדית ולפיה עומדת לו זכות תביעה כלפי עצמו. בהתאם לאותו רציונל, אין המבטח רוכש זכות תחלוף כלפי צד שלישי שהוא שלוח של המבוטח (ראו: אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שניה, עמ' 1129 והאסמכתאות שם). במקרה זה אין חולק כי שני כלי הרכב המעורבים שייכים לאותו הגוף, וברור כי חברות הביטוח נכנסות, כל אחת מהן, בנעלי הקיבוץ. מכאן שאין כל הגיון כי הקיבוץ יתבע את עצמו.

לאור האמור לעיל, גם אם הייתי קובע כי האחריות מוטלת במלואה או חלקה על הנתבעים, הרי שדין התביעה להדחות.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ד, 18 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.