בפני בקשה לביטול החלטת קצין משטרה לאיסור שימוש ברכב. ההחלטה ניתנה ביום 19.6.13, לאחר שלמבקש יוחסה עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

המבקשת טוענת כי לא ידעה על פסילת רשיונה וכי היא זקוקה לרכב לצרכי נסיעה לעבודה. בדיון בפניי, אליו לא התייצבה המבקש, טען הסנגור כי המבקשת מאושפזת בבית החולים.

מובן כי הסייגים שנקבעו בסעיף 57ב(ב) לפקודה אינם רלונטיים במקרה דנן בו המבקשת הינה מי שלה מיוחסת העבירה. לפיכך השאלה שיש לבחון היא האם קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה.

על המבקשת הוטל עונש של פסילת רשיון נהיגה למשך 15 ימים במסגרת תיק 7568-01-13 ביום 12.6.13, וזאת בהיעדר התייצבות מצדה לדיון.

עיון בתיק מגלה כי ביום 13.6 הגישה המבקשת בקשת דחייה בתיק זה. ההחלטה בבקשת הדחייה הייתה:

"הדיון היה קבוע לאתמול, וניתן פסק דין בהיעדר התייצבות.

הנאשם ישקול המשך צעדיו.

לתשומת לב הנאשם, הוטל עליו עונש של פסילת רשיון נהיגה. לפיכך, הנהיגה אסורה על הנאשם אף אם הוגשה בקשה לביטול פסק דין, וחובה על הנאשם להפקיד את רשיונו במזכירות. כל עוד לא הופקד הרשיון, הרי הפסילה בתוקף, אולם ימים אלה לא יובאו בחשבון במניינה".

הסנגור טען כי המבקשת לא ידעה על ההחלטה. אינני יכול לקבל טענה זו. מי שהגיש בקשת דחייה אינו יכול לפטור עצמו מהתייצבות בטרם נודעה לו ההחלטה בבקשתו. לפיכך, בשלב זה יש לצאת מהנחה כי המבקשת פעלה לבירור ההחלטה בעניינה, ולפיכך ידעה כי איחרה בהגשת בקשתה אשר הוגשה יום לאחר הדיון, וכי בהיעדר התייצבות ביום 12.6 נדונה והוטל עליה עונש של פסילת רשיון.

במסגרת החקירה במשטרה טוענת המבקש כי טעתה בתאריך הדיון, סברה שהוא אמור להתקיים ב – 13.6 ואישרה כי שלחה בקשת דחייה בכתב ידה, אך טענה "החלטה לא קיבלתי".

כאמור לעיל, בשלב זה של הדיון די בקיום ראיות לכאורה וסבורני כי אלה קיימות במקרה דנן.

מעבר לדרוש יוער כי המבקשת המשיכה באותו "קו" של התעלמות מדיונים והחלטות בעניינה, כאשר לא הגיעה לשימוע בפני קצין המשטרה לעניין השבתת הרכב.

מאחר והעבירה מיוחסת למבקשת עצמה, לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטת הקצין, ואני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013.