1. התובע טוען בתביעה שבפניי לתשלום דמי שכירות שחייב לו לטענתו הנתבע.

2. המדובר בתביעה שהחלה דרכה ביום 23.1.13 כתביעה קטנה (מספר 42946-01-13), נמחקה עקב המלצת כבוד הרשם הבכיר (כתוארו אז) אלכס אחטר ביום 2.6.13 והוגשה כתביעה בהליך של סדר דין מהיר בחודש 7/2013.3.

3. המדובר במסכת סכסוכים בין בעלי הדין שתביעה זו היא חלק מממנה שמקורה בנישואיהם של הנתבע ואחותו של התובע, שגרו בתקופת נישואיהם הקצרה בבית בחזקתו או בבעלותו של התובע. לאחר שהנישואים עלו על שרטון ובני הזוג התגרשו, נוהלו הליכים בין בני הזוג בבית הדין השרעי והליכים בלשכת ההוצאה לפועל בנוגע לרכוש המשותף בהם היו מעורבים התובע והנתבע.

טענות הצדדים

4. בתביעה זו טוען התובע כי במהלך התקופה 11/2003 – 3/2007, תקופה של 40 חודשים השכיר את ביתו בכפר סנדלה לנתבע, כאשר על פי הסכם בעל פה ביניהם עובר לתחילת השכירות, דמי השכירות החודשיים עמדו על סך של 800 ₪ לחודש. במהלך תקופת השכירות, לא שילם הנתבע מעולם את דמי השכירות המסתכמים נכון להיום בסכום נומינלי בסך 32,000 ₪, והתובע בכתב התביעה דורש סכום זה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.

5. הנתבע טוען בכתב ההגנה מטעמו כי התביעה התיישנה, שכן הוגשה בחודש 7/2013 ועוסקת בחוב נטען לשנים 2003 – 2007.

עוד טוען הנתבע כי התובע לא הוכיח כי הוא הבעלים של הבית ולפיכך אין יריבות ביניהם. בנוסף הוא טוען כי בשל מחיקת התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות קיים השתק עילה כנגד התובע ודין התביעה להידחות. עוד טוען הנתבע כי המדובר בתביעת נקמנות גרידא וזאת לאור גירושיו מאחותו של התובע. לטענתו, לא התגורר בנכס (להלן "הדירה") בתקופה הנטענת אלא רק עד לחודש 12/2005 בו עזב את הבית לאור עליית נישואיהם של בני הזוג על שרטון. בנוסף טוען הנתבע כי סוכם בינו לבין התובע כי הוא ישפץ את הבית שהיה המוזנח ולא ראוי למגורים ועלויות השיפוץ יקוזזו מדמי השכירות. לטענתו, ביצע בבית עבודות שיפוץ בעלות של 32,000 ₪ ולאחר סיום העבודות סוכם עם התובע כי עלות זו תקוזז מארבעים חודשי שכירות.

6. בתצהיר עדותו הראשית חוזר התובע למעשה על האמור בכתב התביעה אולם מצרף מספר טיעונים נוספים. לטענתו, הדירה בה התגורר הנתבע בשכירות ממוקמת בקומה השנייה של בניין בעל שתי קומות שנבנה עבורו ועבור אחיו באסל, שאף פיקח על בנייתו. הליך הבנייה הסתיים בשנת 2002 כאשר כל שנותר חסר הוא ריצוף מרפסת בשטח של 2 מ"ר. כתמיכה לטענתו בדבר מגוריו של הנתבע בדירה עד חודש 3/2007 צירף מסמכים רפואיים המעידים על טיפולי הפריה שעברו הנתבע ואשתו בשנים 2006 – 2007, כאשר לשיטתו טיפולים אלו מעידים כי עד לשנת 2007 חיו חיי נישואין תקינים ולפיכך חיו בדירה, בניגוד לטענתו של הנתבע שעזב את הדירה בשנת 2005.

עוד טוען התובע בתצהירו כי בשנת 2008 סוכם, בתיווך מכובדים כי הנתבע ישלם לתובע סך של 32,000 ₪ ויפנה את חפציו מהדירה. מאוחר יותר משלא סולק החוב סוכם בין התובע לנתבע כי הנתבע יוותר על חפציו תמורת סך של 14,000 ₪ וישלם לתובע את ההפרש בסך 18,000 ₪. משלא שילם הנתבע את ההפרש הגיש התובע כנגדו תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות והעמידה על סכום זה (18,000 ₪). זמן קצר לאחר הגשת התביעה פנה הנתבע ללשכת ההוצאה לפועל ובאמצעות צו עשה הוציא את חפציו מהדירה. לאור צעד זה פנה התובע לבית המשפט לתביעות קטנות בבקשה לתיקון סכום התביעה והגדלתו בסך של 14,000 ₪.

התובע צירף לתצהירו תצהיר של אחיו באסל, שטען כי לאחר הבניה היתה הדירה מוכנה למגורים לרבות דלתו וחלונות ולמעט המרפסת בגודל 2 מ"ר שלא היתה מרוצפת. לטענתו, לאחר הסיכום על השכרת הדירה לנתבע צבעו הוא, הנתבע ואח נוסף של התובע את הדירה, הנתבע הזמין נגר להרכבת ארונות המטבח והכניס ריהוט לדירה. עד זה מאשר כי הנתבע התגורר בדירה בתקופה הנטענת, קרי 11/2003 – 3/2007 ואת שאר טענותיו של התובע ביחס לסיכומים מול התובע. תצהיר נוסף שצירף התובע הוא של מר עקול עומר, שהיה הבורר בתביעת הגירושין בין בני הזוג. לטענתו של מר עקול בני הזוג חיו עד לחודש 3/2007 יחדיו ואז החלו הבעיות שהובילו לפרידתם.

7. בתצהיר עדותו הראשית חוזר גם הנתבע על טענותיו בכתב התביעה וטוען כי התגורר בדירה עד לחודש 12/2005, אז המנעול בדירה הוחלף והוא עבר לגור בבית הוריו. לטענתו, דמי השכירות סוכמו בסך של 800 ₪ לחודש בנוסף לסך של 9,600 ₪ שנשא בגין ארנונה לתקופה של שנתיים.

הנתבע צירף תצהיר עדות ראשית של מר סמיר דראושה שהוא הקבלן אשר ביצע את הריצוף בדירה מטעמו. מר דראושה טען כי שולם לו סך של 7,000 ₪ עבור עבודות ריצוף, שיש וקרמיקה וכן תיקונים במקלחות. עוד הוא טוען כי זכור לו שהציע לנתבע קבלן מטעמו להתקנת השיש במטבח.

כמו כן צירף התובע תצהיר של אחיו רמזי עומרי שטען כי בחודש 12/2005, שזה המועד בו עזב הנתבע את הדירה, התקשר אחיו של התובע, באסל לבית הוריו של הנתבע, הודיע על החלפת המנעול וביקש כי הנתבע יתרחק מן הדירה ולא ינסה להיכנס אליה למניעת סכסוכים. עד זה אף מעיד על הסיכום בין התובע לנתבע בנוגע לדמי השכירות בסך 800 ₪ מהם יקוזזו עלויות התיקון בבית.

בטרם ישיבת ההוכחות טען הנתבע למחיקת סעיפים מסויימים בתצהירי הנתבע בטענה כי מדובר בהרחבת חזית, כמפורט בהמשך.

דיון

8. ביום 22.9.14 התקיימה ישיבת הוכחות בפניי במעמד הצדדים ועדיהם.

לאחר שמיעת העדים, עיון בטענות הצדדים וסיכומיהם הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות.

9. ראשית אדון בטענות הסף של הנתבע כאשר אציין כי מכלל טענותיו קיבלתי בחלקה את טענתו להתיישנות התביעה.

10. משלא חולק הנתבע כי סיכם מול התובע על שכירות של הדירה וטען אף בחקירתו הנגדית כי מבחינתו בעל דינו הוא התובע ואינו מעוניין בהוכחה בדבר בעלות התובע בבית (עמוד 13 שורות 12 – 18), טענת חוסר היריבות שהעלה דינה להידחות.

11. בכל הנוגע לטענת השתק עילה עקב מחיקת התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות אציין כי חרף העובדה שמדובר בצדדים זהים בשתי התביעות, לא נדונה לגופה בבית המשפט לתביעות קטנות המחלוקת בין הצדדים, לא כל שכן נפסק "ממצא חיובי" בתביעה הקטנה, ובנסיבות אלו דין הטענה להשתק עילה להידחות (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561).

12. בטרם החלה הישיבה ההוכחות טען הנתבע למחיקת סעיפים 2, 3, 6, 7, 9, 10 ו – 11 מתצהיר העדות הראשית. הסעיפים הללו אינם מרחיבים את המסכת העובדתית מלבד סעיפים 6 ו – 7 לתצהיר העדות הראשית העוסקים בטענת התובע כי בשנת 2008 סוכם במעורבות מכובדים מהכפר כי הנתבע ישלם את סכום החוב, 32,000 ₪ ויפנה חפציו מהבית ולאחר מכן משלא שילם הנתבע את החוב סוכם ביניהם כי יוותר על חפציו תמורת סך של 14,000 ₪ וישלם לנתבע ההפרש ע"ס 18,000 ₪.

13. בכתב התביעה אין כל אזכור למעורבות מכובדים מהכפר ולסיכום שהושג. טענה זו נטענה רק בתצהיר עדותו הראשית של התובע לאחר שבכתב ההגנה נטענה טענת התיישנות, והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה. על כן, אני מורה על מחיקת סעיפים 6 ו – 7 מתצהירו של התובע.

יתרה מזאת, לא שוכנעתי בטענה זו משלא הביא התובע את אותם מכובדים אשר היו מעורבים בהסכם הנטען, למרות שאת שמם הוא יודע היטב וציין זאת בחקירתו הנגדית (עמוד 7 שורות 11 – 13). משלא הביא התובע עדים רלבנטיים אלו, יש להחיל כלפיו ההלכה בדבר אי הבאת עדים רלבנטיים לפיה נוצרת חזקה כי לו היו מוזמנים עדים אלו היתה עדותם פועלת לרעתו (ע"א 620/74 יוסף מור נ' פלונית, פ"ד ל(1) 218; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, עמ' 657).

14. לטענת התובע בסיכומיו, המדובר בתביעה חוזית שנוצרה בתחילת 2008, אז לאחר התערבות מכובדים נקבע סכום הפיצוי שעל הנתבע לשלם לו ולפיכך לא התיישנה התביעה. עם זאת, משלא התקבלה טענה עובדתית זו עלינו לחזור לכתב התביעה על פיו, החוב הוא פרי הסיכום בין התובע לנתבע על דמי השכירות המוסכמים עובר לכניסת הנתבע לדירה, בשנת 2003. כל חודש שכירות נצבר חוב חדש ועל כן התביעה שהוגשה בחודש 7/2013 חלה אך ורק על חוב אשר נוצר לאחר חודש 7/2006, כלומר החוב הרלוונטי שלא התיישן הוא בגין התקופה 7/2006 – 3/2007, תקופה בת 10 חודשים. כל חוב שקדם לחודש 7/2006, התיישן. על פי סכום השכירות החודשי ל – 10 חודשים מדובר בחוב בסך 8,0000 ₪ (נומינלי).

15. לאחר דיון בטענות המקדמיות יש לדון בשאלה העיקרית אשר בה עוסקת התביעה: תקופת מגוריו של הנתבע בדירה כאשר לשאלה זו חשיבות ביחס לחוב שלא התיישן.

לא שוכנעתי כי הנתבע אכן התגורר בבית במשך כל התקופה הנטענת בכתב התביעה, קרי עד חודש 3/2007.

16. בחקירתו הנגדית של התובע התברר כי לו עצמו אין ידיעה ברורה בנוגע לתקופה בה התגורר הנתבע בדירה שכן השיב לשאלה ממוקדת שנשאל בעניין כי המועד נודיע לו מאחותו (אשתו לשעבר של הנתבע) ומן הבורר, מר עקול עומר, ולא התרשמתי מן התוספת, שנאמרה באותו משפט כי הוא זוכר את התאריכים (עמוד 9 שורות 1 – 3). התובע צירף תצהירי שני עדים מטעמו לאימות טענותיו, אחד הנו מר עקול עומר שטען כי היה מעורב כבורר בהליך הגירושים בין בני הזוג, אולם התברר בחקירתו הנגדית כי שוחח עם בני הזוג ואין לו ידיעה אישית על תקופת המגורים וכי החודש בו עזב הנתבע את הדירה נודע לו מב"כ התובע (עמוד 10 שורות 19 – 26); ואחיו של התובע מר באסל עומרי אשר מלבד הקרבה המשפחתית לתובע אותה עליי לקחת בחשבון בעת הערכת עדותו, טען בחקירתו הנגדית, כי תקופת מגוריו המדוייקת של הנתבע בדירה נודעה לו מאחיו, על כל המשתמע מכך (עמוד 12 שורות 11 – 12).

17. הנתבע מנגד, טען בסעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית כי התגורר בדירה מחודש 11/2003 עד לחודש 12/2005, לאחר שהוחלף מנעול הדירה ואז עבר להתגורר אצל הוריו. טענה זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית, חרף שאלות ממוקדות שנשאל בנקודה זו. כן הוגש תצהיר אחיו של הנתבע, מר רמזי עומרי אשר לאור הקרבה המשפחתית עליי להתייחס בזהירות לעדותו. עד זה טען בסעיף 7 לתצהירו כי הנתבע התגורר בדירה עד לחודש 11/2005, ולאחר החלפת המנעול בדירה התקשר אחיו של התובע, באסל והודיע לו על החלפת המנעול וכי התבקש למנוע מן הנתבע להגיע לדירה על מנת שלא ייווצר סכסוך. גם עד זה נחקר אודות התקופה המדוייקת של מגורי הנתבע בדירה בחקירתו הנגדית ונשאר איתן בדעתו.

18. התובע צירף לתצהירו מסמכים רפואיים מתוך תיקה הרפואי של אחותו, אשתו לשעבר של הנתבע ובו מתועדים ניסיונות הפריה שעברו בני הזוג בשנים 2005 – 2007 כאשר אחד מהמסמכים, מיום 3/12/2006 אף מוכיח שהנתבע נכח יחד עם אשתו דאז באחת מן הבדיקות. התובע טוען בסיכומיו כי מסמכים אלו מגבים את טענותיו ביחס לתקופת מגוריו של התובע בדירה.

אין בידי לקבל טענה זו וזאת מכמה טעמים.

ראשית, המדובר במסמכים רפואיים חסויים שאינם שייכים לנתבע אלא לאחותו של התובע והיה עליו להציג את המסמכים הרפואיים הנ"ל, באמצעותה ולכל הפחות, בהסכמתה.

שנית, בנוגע לנוכחותו של הנתבע באחת מן הבדיקות, האמור במסמך מיום 3.12.06 אינו נקי מספקות ("הוסבר לזוג על אחוז הצלחה"), בפרט כאשר הנתבע לא נכח בכל הפגישות האחרות.

ושלישית, גם אם עברו בני הזוג טיפולי הפריה בתקופה הנטענת אין המדובר בהוכחה כי הם התגוררו יחדיו אותה תקופה. התובע אישר כי ניסה להגיע להסדר והשלמה עם אשתו דאז לאחר שעזב את הבית (עמוד 13 שורות 25 – 26), ואין אני פוסל את האפשרות כי מסמכים אלו הופקו כחלק מאותם ניסיונות השלמה.

19. לסיכום הערכת העדויות בדבר תקופת המגורים בדירה - לא הוכח בפניי כי הנתבע התגורר בדירה בתקופה הנטענת על ידי התובע, קרי עד לחודש 3/2007 ואני מקבל את גרסתו של הנתבע כי התגורר שם עד לחודש 12/2005.

מצאתי כי העדים מטעם התובע ואף התובע עצמו אינם יודעים להצביע באופן ברור על המועדים בהם התגורר בדירה וגרסתם מבוססת על עדויות שמיעה ולא על ידיעה אישית.

מנגד, גרסתו של הנתבע לא נסתרה ואף לא גרסת אחיו.

באשר למסמכים הרפואיים שהוצגו בפניי, אציין כי בכפוף להסתייגותי מן האמור במסמכים ומאופן הגשתם, וככל שהם אכן סותרים את טענתו של הנתבע כי ביצע את בדיקת הזרע לאחר שנפרד מאשתו, אין הם מלמדים על מגוריו של הנתבע בדירה באותה תקופה אלא הרלוונטיות שלהם מצטמצמת לנושא טיפולי ההפריה בהם התעניינו בני הזוג בתקופה שלפני גירושיהם.

יתרה מזאת, איני עומד לזקוף סתירה זו לחובתו של הנתבע. המדובר בחדירה חמורה לפרטיותו ובעניינים שמטבע הדברים מעולם לא חשף (עמוד 14 שורות 14 – 15) ולא מן הנמנע כי עובדה זו השפיעה על תוכן עדותו ותשובותיו בחקירתו הנגדית.

כלל בהליך אזרחי כי, המוציא מחברו עליו הראיה, היינו- התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. חובת ההוכחה המוטלת על בעל דין הנושא בנטל השכנוע היא עמידה ברמה של מאזן הסתברויות, על בעל דין להוכיח כי גרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד.

כאשר לא קיבלתי את גרסת התביעה בנוגע למועדים בהם התגורר הנתבע בדירה; כאשר המסמכים הרפואיים הנם הראיה היחידה הקושרת את הנתבע תאורטית (בכפוף להסתייגויותיי) לאפשרות כי התגורר בדירה בתקופה הנטענת בתביעה, וכאשר הנני מציב אותם כנגד גרסת ההגנה אשר לא הופרכה, ברור כי התביעה לא הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש.

על כן, ובהמשך לקביעתי כי התביעה התיישנה ביחס לחוב הקודם לחודש 7/2006, וקביעתי כי הנתבע התגורר בדירה רק עד לחודש 12/2005, המסקנה המתבקשת היא כי התביעה כולה התיישנה ודינה להדחות.

20. לכאורה, לאור קביעה זו היה עליי לסיים את מלאכתי כאן ולדחות את התביעה בשל התיישנותה אולם ראיתי לנכון לציין מספר נקודות ביחס למחלוקת נוספת שניטשה בין הצדדים, והיא עלויות השיפוץ שביצע הנתבע בדירה וגובה הקיזוז מן החוב הנטען.

21. הצדדים אינם חלוקים על כך שהנתבע ביצע עבודות בדירה והתובע אף הודה כי ריצף את המרפסת, התקין ארונות מטבח וצבע את הבית מבחוץ, בהשתתפות אחיו של התובע (עמוד 8 שורות 6 – 8).

22. הנתבע טען בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית כי עבודות אלו הסתכמו בסכום בסך 32,000 ₪, והתובע תוהה בעדותו כיצד ייתכן כי כאשר הוא דורש שכירות בעבור 40 חודשים הנתבע טוען טענת קיזוז בגובה זה בדיוק. לטענת התובע הנתבע התאים את סכום הקיזוז ביחס לסכום התביעה.

23. גם אם יש טעם בטענה זו, הוכח בפניי כי הנתבע השקיע בשיפוץ בדירה סכום של 7,000 ₪ אשר ניתן היה לקיזוז מן התביעה לו היתה מתקבלת. הנתבע טען כי ביצע שיש בכל הבית, התקין מטבח שלם, והשקיע באינסטלציה לכל הדירה (עמוד 14 שורות 26 – 27). הנתבע תמך גרסתו זו בתצהירו של מר סמיר דראושה שטען כי ביצע עבודות אלו עבור הנתבע ושולם לו את הסך של 7,000 ₪ ואף הציע לנתבע קבלן מסוים לביצוע עבודות השיש במטבח.

24. על כן, למרות הטענה כי הושקע בדירה סכום בסך 32,000 ₪, סכום זה לא הוכח בפניי אלא הושקע לכל היותר סך של 7,000 ₪.

25. על כן, משלא קיבלתי את גרסת התביעה ולאור מסקנתי כי התביעה התיישנה, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע בהוצאות ושכ"ט עו"ד הנתבע בסכום של 4,000 ₪.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ה, 12 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.