המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום שניתן ביום 5.2.13 בהעדר התייצבות ועל החלטת בית משפט השלום מיום 12.5.13 אשר קיבלה את בקשת המבקש לביטול פסק הדין, אך התנתה זאת בהפקדה בקופת בית המשפט של סכום התביעה בסך של כ-38,000 ש"ח ועוד הוצאות בסך של כ-3,200 ש"ח.

הבקשה הנוכחית הוגשה ביום 4.7.13.

המועד של 45 יום מיום ההחלטה השניה, שהוא המועד להגשת ערעור על פסק הדין (ר' תקנה 398א(א) לתקסד"א) חלף ביום 27.6.13, ומועד של 30 יום להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה השניה חלף עוד קודם לכן.

המשיבה 1 טענה כי המבקש קיבל את ההחלטה השניה עוד ביום 13.5.13, אך המבקש לא ציין כלל בבקשתו מתי התקבלה בידיו ההחלטה השניה. הוא גם לא הגיש תשובה לתגובה. בנסיבות אלה, נזקק המבקש לארכה להגשת ערעורו.

לעניין הארכת המועד המבוקשת, לא מצאתי הסבר של המבקש מדוע השתהה בהגשת הערעור. שהות המבקש במעצר בית והליכים משפטיים רבים בהם עליו לטפל אינם מהווים נימוק לאיחור בהגשת הערעור.

לא ראיתי גם כי סיכויי הערעור טובים, שהרי המבקש יצא לחו"ל ובחר שלא להתייצב לדיון, כך שהחלטת בית המשפט ליתן פסק דין בהעדר התייצבות הייתה תקינה. בנוסף, בית משפט קמא איפשר ביטול פסק הדין כנגד הפקדה בסכומים שאינם יחסית גבוהים, הגם שהם משקפים את מלוא סכום התביעה והוצאות, ואף החלטה זו סבירה ותקינה.

בנוסף, בהחלטות קודמות נקבע כי על המבקש להמציא אישור על מסירת בקשתו למשיבה 2 שאם לא כן תימחק בקשתו מחוסר מעש, ואף בעניין זה לא פעל המבקש ולא המציא דבר.

אשר על כן נדחית בקשת הארכת המועד, ואם לא הייתה נדחית, הייתה נמחקת מחוסר מעש.

המבקש ישלם למשיבה 1 הוצאות הבקשה בסך 1,500 ₪.

ניתנה בסמכותי כרשם היום, י"ז כסלו תשע"ד, 20 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.