1. תובענה כספית ע"ס 31,235 ש"ח, שעניינה הסכם לרכישת כלי רכב מסוג הונדה מ.ר. 24-999-60.

רקע עובדתי

1. לפי המפורט בכתב התביעה, התובעת רכשה מאת הנתבעת את המכונית ביום 12.10.2009; ייאמר כי רישום הבעלות לגבי המכונית לא היה על שם הנתבעת 1, אלא על שם נתבע 4 (אשר נמחק מכתב התביעה), והעברת הבעלות בוצעה באמצעות יפוי כח שהיה בידי הצד השלישי מס' 3.
2. ביום 2.7.2010, כתשעה חודשים לאחר שנרכשה המכונית, ניזוקה המכונית והוכרזה כ"אובדן מוחלט", ולדברי התובעת, עקב תאונה קשה אשר עברה המכונית בטרם נמכרה לה (אובדן להלכה בעבר), שולמו לה תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור של 85,765 ש"ח, כאשר מחיר המכונית המומלץ מחירון המכוניות "לוי יצחק" עמד על שיעור 102,000 ש"ח.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, הנתבעת 1 הפרה את החובה המוטלת עליה מבחינת חובת הגילוי במסגרת ניהול מו"מ, נהגה בניהול מו"מ בחוסר תום לב עת שהוסתר עברה התאונתי של המכונית, והציגה מצגי שווא המיועדים או עלולים להטעותה לגבי היות המכונית נטולת עבר תאונתי משמעותי.
2. בין היתר הפנתה התובעת לחובות המוטלות על הנתבעת, לגישתה, לפי חוק המכר, חוק הגנת הצרכן חוק מכירת רכב משומש (זכות למידע וגילוי נאות), וחוק החוזים (חלק כללי). התובעת טוענת כי אי גילוי נתון מהותי זה, שהמכונית הוכרזה בעבר כ"אובדן להלכה", מהווה הפרה של החובות המוטלות על הנתבעת, ובהתאם לטענתה על הנתבעת לפצותה בשיעור של 16,235 ש"ח כסכום הנזק אשר הופחת מהפיצוי אשר שולם לה בשל עברה התאונתי של המכונית, וכן פיצוי בסך 15,000 ש"ח בגין עגמת הנפש והטרדה אשר נגרמו לה.
3. הנתבעת טענה כי יש לדחות התובענה; לטענתה, הרכב נמכר על ידה לצדדי ג' (צד ג' 2 ו- 3) בתמורה כספית בסך 83,000 ש"ח, והם אלו אשר מכרו את המכונית לתובעת, קרי, אין יריבות ישירה בין הנתבעת לתובעת, והנתבעת אף לא קיבלה כל תשלום שהוא מאת התובעת, כך שלא ברור מדוע מופנית התביעה כלפיה; עוד טענה הנתבעת, כי הרכישה בוצעה בכל מקרה, בליוויו ובטיפולו של בעלה של התובעת (צד ג' מס' 1), שהינו בעל מוסך מיומן וידוע, ולכן ברי כי לא הוטעתה התובעת מקום שבעל מוסך ליווה את הרכישה והיה מודע כי נרכש כלי רכב משוקם; בין היתר, טענה הנתבעת כי כל המידע הרלוונטי נמסר לבעלה של התובעת ולסוחרי הרכב מהם נרכשה המכונית; עוד טענה הנתבעת כי בעת מתן פסק דין שכזה, מן הראוי להתחשב במחיר שרכשה התובעת את המכונית, אל מול תגמולי הביטוח אשר שולמו בפועל, והיחס שבין שני נתונים מספריים אלו למחירוני הרכב.
4. הנתבעת שלחה הודעה לצדדים שלישיים, הם בעלה של התובעת, וסוחרי הרכב אשר ביצעו את ההתקשרות; לגבי בעלה של התובעת, טענו הצדדים לאחריותו מכח ליווי העסקה וקבלת כל המידע הרלוונטי בטרם הרכישה, וככל שהייתה הטעיה, הרי שהיא נגרמה לטענתה על ידי צד ג' מס' 1; לגבי צדדי ג' 2-3, טענה הנתבעת לחבותם בשיפויה מכח הסכמה חוזית הקיימת בין הצדדים, ואי גילוי מידע מהותי אשר נמסר להם על ידי הנתבעת, לתובעת עצמה, בטרם בוצעה עסקת המכר מטעמם מול התובעת.
5. על הקשר שבין הנתבעת לצדדים שלישיים 2-3, נטען כי הללו מתווכים אשר ביצעו את המכירה של המכונית כמכונית פרטית (והעברת הבעלות בוצעה בפועל על ידי צד ג' 3)

דיון והכרעה

1. מטבע הדברים, בחינת התובענה תתמקד בשלב הראשון בתובענה, וככל שהתובענה תוכרע באופן בו מוטל חיוב על הנתבעת, תיבחן ההודעה לצד שלישי ותישקל חבותם של הצדדים השלישיים.
2. נקודת המוצא העקרונית כאשר נבחנת טענה של הטעיה במסגרת הליכי מו"מ, הינה השאלה האם נגרם נזק בגין אותה הטעיה, שכן ככל שלא נגרם כל נזק, אין מקום כלל ליתן סנקציה בגין אותה הטעייה נטענת, שלא הביאה לתוצאה המטילה חבות בפיצוי.
3. התובענה נוקטת בשלושה אפיקים מקבילים: הטעיה וחוסר תום לב בהליכי מו"מ, הפרת חובה חקוקה המפורטת בחוק מכירת רכש משומש, ועשיית עושר ולא במשפט. שלושת האפיקים, בהקשר זה, מעניקים את מעמד הבכורה – לנזק.
4. לפי סעיף 12 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973, "צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים".
5. הרלוונטי לעניינו במקרה זה, הינו בעיקר סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970, אשר קובע "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה" – ובשינויים המחויבים לשלב המו"מ – הנזק אשר נגרם לכאורה בשל ניהול מו"מ בחוסר תום לב, ובמסגרתו, הפרת חובת הגילוי של העבר התאונתי.
6. האפיק השני, הפרת חובה חקוקה, כמפורט בחוק מכירת רכש משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) תשס"ח 2008; (אציין כי לגישתי, מקום שהנתבעת הינה גורם אשר רשום במשרדי הרישוי בסוחר רכב בעל תו לסחר רכב, וכאשר העברת הבעלות מבוצעת ממנה אל התובעת, והיא נחשבת ל"עוסק ברכב" לפי סעיף 1 לחוק הנ"ל – הרי שהוראות החוק חלות לגביה); על מנת שצד יחוב בגין עוולה שכזאת, הרי שיש לרתום את כל הרכיבים, זה אחר זה (כתנאים מצטברים): קיומה של חובה חקוקה המיועדת להגן על ציבור המיועד לקבל הגנה מכח אותה חובה, הפרה של החובה, ונזק הנגרם בשל הפרת החובה.
7. וגם האפיק השלישי, של עשיית עושר ולא במשפט, נשען במלואו על שאלת הנזק: סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט 1979 קובע " בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת" – קרי, חסרון המזכה (או במקרה של התובעת – הנזק הנטען) הינו האלמנט החשוב ביותר בהקשר זה.
8. והאם נגרם לתובעת נזק? לגישתי, התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק, קרי, גם אם הייתה הפרה של החובה לפי חוק מכירת רכב משומש, הרי שהפרה זאת לא גרמה לנזק הישיר הנטען; יצוין כבר כעת, כי לפי נספח ג' לכתב התביעה, ההפחתה בגין העבר התאונתי של המכונית, מתוך תגמולי הביטוח, עמדה על סך 11,695 ש"ח, ולא כפי שנרשם בכתב התביעה.
9. בנוגע לתמורה אשר שולמה עבור המכונית, כתב התביעה לא הכיל פירוט מהי התמורה בעבורה מרכשה המכונית בפועל, אלא הפעל היחידי אשר נטען, הינו הפחתה בגין ירידת ערך קודמת למכונית (וכפי שעמדתי לעיל, נספח ג' לכתב התביעה פירט במדויק את אותו נזק. אציין כי התובעת אישרה נתון זה, אפנה בהקשר זה לעדותה, עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 20-25.
10. בכל הנוגע להוכחת המחיר אשר שולם עבור המכונית, התובעת לא הביאה כל ראיה שהיא. לא כמה שולם, לא כמה הוסכם, ולא הוצג חוזה למכירת המכונית; התובעת טענה כי שילמה עבור המכונית סך של 97,000 ש"ח, בעוד צדדי ג' אשר ערכו מולה את ההתקשרות, טענו כי עבור המכונית שולם סך של 83,000 ש"ח; מחיר המכונית בעת ההתקשרות אינו שנוי במחלוקת (אפנה בהקשר זה לנספח ה' לטענות הנתבעת, צילום עמ' 29 ממחירון "לוי יצחק" מיום 1.10.2009), קרי, 108,000 ש"ח.
11. אני סבור כי התובעת לא הוכיחה את המחיר אשר שילמה בעבור המכונית, ובכך גדעה את יכולתה להוכיח כי נגרם לה נזק; אם נאמץ את גרסת הנתבעת וצדדי ג' בעדותם, הרי שמכונית אשר נרכשה במחיר של 25,000 ש"ח מתחת למחירון הרכב, ולאחר אובדן מוחלט של המכונית הופחתו מתגמולי הביטוח 11,690 ש"ח בגין ירידת ערך קודמת, הרי שלא נגרם לתובעת נזק; אדרבא, לא ניתן לראות כציפיה לגיטימית, קבלת פיצוי כספי בסכום העולה על עלות הראשונית של הנכס הניזוק; הרי שהפיצוי כזה לא יהווה השבת מצב לקדמותו, אלא הטבת הניזוק מעבר לנזקו.
12. בחרתי להעדיף את גרסת הנתבעת וצדדי ג' באשר למחיר החוזי הנוגע למכונית, באשר הגרסה עדיפה ונתמכת באסמכתאות, בעוד גרסת התובעת הייתה לא אמינה, נטולת אסמכתאות, ולא הורם נטל ההוכחה בהקשר זה, ואף רחוק מכך.
13. אביא בהקשר זה מעדויות הצדדים:
14. התובעת העידה (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 16):

"ש. את זוכרת כמה שילמת עבור האוטו?

ת. נדמה לי שהוא ביקש 100,000 ואני שילמתי 96,000 או 97,000 אני לא זוכר בדיוק.

ש. אני אומר לך שעורכת הדין שייצגה אותך בדיון שעבר נשאלה על ידי בית המשפט והיא אמרה שאת שילמת 83,000 ₪.

ת. אני לא יודעת מאיפה הסכום הזה.

ש. מדוע לא רשמת בתצהירך כמה שילמת עבור הרכב? על אף שבכתב ההגנה נרשם שאת שילמת עבור הרכב 83,000 ₪.

ת. אני לא זוכרת.

ש. יש לך הוכחה כמה שילמת עבור הרכב?

ת. לא. זו הטעות שלי, הייתי צריכה דחוף את האוטו וביום ראשון לא היה לי רכב לעבודה..."

1. וכאשר נשאלה התובעת לגבי אופן התשלום, השיבה כי התשלום בוצע על ידה במזומן (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 5).
2. בעלה של התובעת העיד (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 17):

"ש. מפנה אותך לטופס העברת הבעלות, אשתך הלכה לדואר?

ת. כן.

ש. וגם אתה?

ת. אני לא הייתי שם.

ש. אתה יודע כמה אשתך שילמה?

ת. כן. אני יודע שלקחנו הלוואה 100,000 ₪ ובסופו של דבר נשאר 3,000 ₪."

1. לאור עדויות שני בני הזוג, ברי כי יכולה הייתה להיות אסמכתא כלשהיא מטעמם, להעיד על התשלום שבוצע; משיכת כספים במזומן בסך של 97,000 ש"ח, או נטילת הלוואה בבנק על סכום שכזה, בסמוך למועד הרכישה, יכולה הייתה להוות תחילת הבאת ראיות במסגרת הרמת נטל הראיה להוכחת עלות ההתקשרות, ומשלא הובאה כל ראיה שכזאת, הרי שקשה לומר כי הורם נטל ההוכחה.
2. אצרף לאמור, את העובדה כי מחיר הרכישה לא צוין על ידי התובעת, לא בכתב התביעה ולא בתצהירה, וככל הנראה, לא בכדי. משקלם המצטבר של שיקולים אלה, מצביע לא רק על אי הרמת נטל ההוכחה, אלא על ניסיון שלא להציג בצורה מלאה, מתחילת הדרך, את מלוא הנתונים הרלוונטיים, ולא רק שאי הרמת נטל ההוכחה היא בעוכרי התובעת, אלא גם אמינות העדויות מטעמה, נפגמת גם היא.
3. בעניין אמינות ומהימנות התובעת, לא מצאתי את עדות התובעת כאמינה, ואף רחוק מכך, ולא רק בסוגיית אי ציון המחיר החוזי – נקודה המכילה למעשה את השלמת התנאי הבסיסי של הוכחת נזק, אלא גם בנסיבות אשר היו רלוונטיות לפעולות אשר נתבצעו עד למועד העברת הבעלות.
4. כאשר התובעת נשאלה לגבי בדיקת המכונית בטרם הרכישה, העידה (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 11 ואילך):

" ש. את אומרת שבעלך מכונאי.

ת. נכון.

ש. הוא לא מבין ברכבים?

ת. תדבר אתו.

ש. יכול להיות שבעלך ידע והוא לא אמר לך.

ת. שהוא ראה את התאונה ואמר לי אוקי תקני את האוטו?

ש. את יודעת מה המחירון של הרכב בעת שרכשת אותו?

ת. לא.

ש. אני אומר לך 108,000 ₪.

ת. הוא אמר שהוא יוריד לנו מהמחיר אם נשלם במזומן.

ש. האם ידעת שיש פגיעות פח ברכב?

ת. לא.

ש. בעלך לא אמר לך שיש פגיעות פח ברכב?

ת. לא.

ש. הרכב הזה נבדק בנוכחותך? את ראית שבעלך בדק את הרכב?

ת. כן בעלי בדק את הרכב, הוא אמר לי.

ש. את לא היית?

ת. אני לא הייתי במוסך, אני מאמינה, בעלי לא בן אדם זר.

ש. את אומרת שאת ראית את הרכב והכל היה בסדר.

ת. נכון.

ש. ולמחרת התבצעה הבדקיה?

ת. לא, ראינו את האוטו בעלי בדק נתן אוקיי ולמחרת אני זוכרת שביום ראשון הייתי צריכה לא היה לי אוטו לנסוע לעבודה אז הבחורצ'יק בא לכרמיאל עם האוטו, נתנו לו כסף ועוד ביקשתי ממנו לסגור את זה, ונסענו הביתה עם האוטו הזה."

1. ולעומת זאת, כאשר בעלה של התובעת נחקר העיד, מסר מספר גרסאות:
   1. בתחילה ציין בעלה של התובעת, כי נושא פחחות ותאונות לא ממש היה בראש מעייניו: "ש. לא בדקת את הצד של הפחחות? ת. פחות עניין אותי" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 23).
   2. מיד לאחר מכן ציין את ההיפך המוחלט: "ש. אם אתה ידעת שהרכב עבר תאונת דרכים? והמכונאות של הרכב בסדר האם היית קונה אותו? ת. אם הייתי יודע שהאוטו עבר תאונה לא הייתי קונה אותו" (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 25).
   3. בהתייחס לדבריו של בעלה של התובעת בתצהירו (בסעיף 5 נרשם "אין לו היסטוריה של תאונות מלבד מכה קטנה בפח"), נחקר והעיד (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 6): "ש. היו פגיעות פח? לא היו פגיעות פח, חיצונית לא ראיתי. ש. אתה אומר בתצהיר שהיו פגיעות פח איך אתה אומר שלא היו פגיעות? ת. היה תיקון צבע".
2. סיכום ביניים קצר: בעלה התובעת, מכונאי ובעל מוסך למכונאות, העיד כי לא היה קונה את המכונית אם היה יודע שהייתה תאונה, למרות שהפחחות לא מעניינת אותו, לדבריו, מצהיר על תאונת פח קלה אולם לא איתר קיומה בבדיקה שנעשתה על ידו. מדובר בריבוי גרסאות וסתירות פנימיות רבות המעיבות על היכולת לקבל את עדות בעלה של התובעת כאמינה.
3. אם נתייחס לבדיקה עצמה, העיד בעלה של התובעת (עמ' 15 לפרוטוקול שורה 28):

"ש. באותו יום שראית את הרכב אתה הגעת מחצור לקריות?

ת. נכון.

ש. האם זה נכון שהרכב נבדק במוסך טסט קאר?

ת. לא. הרמתי את האוטו ובדקתי בעצמי. אני מכיר את בעל המוסך וביקשתי להרים את האוטו בעצמי.

ש. בטסט קאר זה מכון לבדיקת רכבים?

ת. זה גם מוסך. אני בחרתי לבדוק את האוטו איך שאני בחרתי."

1. ויוצא, כי בטרם הרכישה, בעלה של התובעת, מכונאי ובעל מוסך למכונאות, הגיע למכון לבדיקת רכבים ומכון רישוי בעל שם, והסתמך על בדיקת המרכב (ברי כי הרמת המכונית על מגבה הייתה לצורך בחינת המרכב ולא רק לבחינת המנוע) שהוא ביצע, בתחום שהוא טוען כי אינו מבין (ובתחילה טען כי אף אינו מתעניין בתחום זה), ומסיים דבריו ב"אני בחרתי לבדוק את האוטו איך שאני בחרתי".
2. ואם זאת הינה בחירת התובעת ובעלה, על מה ילינו כעת?
3. לסיכומה של נקודה, התובעת לא הוכיחה את מחיר הרכישה, לא באסמכתאות ובוודאי שלא בהתבסס על אמינות, כאשר מנגד הציגה הנתבעת קבלה והסכם למכירת הרכב, כאשר גם אם אמנם התובעת אינה צד להסכם, עדותה של הנתבעת (וייאמר – גם עדות צד ג' 2) לא נסתרו ונתמכו באסמכתאות.
4. והתוצאה הינה, כי ככל שהמכונית נרכשה ב- 83,000 ש"ח, ותמורת אובדנה המוחלט שולם לתובעת סכום העולה על סכום זה, הרי שגם אם הופרה חובת הגילוי, הרי שלא נגרם לתובעת כל נזק בשל כך, בהתחשב בתמורה החוזית (אותה תמורה חוזית אשר נמנעה התובעת מלציין בכתב התביעה או בתצהיר). ייאמר כי ככל הנראה, לא בכדי, מחיר הרכישה היה במחיר של 25,000 ש"ח מתחת למחיר הנקוב במחירון "לוי יצחק" – על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבעל מוסך הרוכש מכונית ממוסך המתמחה בשיקום נזקי תאונה, ובודק את המכונית (כדבריו: "בחרתי לבדוק את האוטו איך שאני בחרתי") במכון בדיקה לפני קניה שהוא גם מכון רישוי.
5. ולא רק זאת. גם אם היינו מקבלים גרסתה של התובעת, קרי, שקנתה את המכונית במחיר של 11,000 ש"ח מתחת למחירון הרכב (ולא כפי שקבעתי לעיל), ולאחר התאונה קיבלה מאת חברת הביטוח את תגמולי הביטוח כשהם כוללים הפחתה של 11,690 בגין ירידת ערך קודמת, הרי שלא נגרם לה כל נזק למעט נזק מאוד מינורי, כמעט בטל בשישים (ביחס למחיר המכונית); עוד מצאתי לנכון לציין, כי אם כלי רכב שמחירו 108,000 ש"ח סבל מירידת ערך בשיעור 11,690 ש"ח, הרי שמדובר בירידת ערך של 12% ולא ירידת ערך משמעותית או מהותית.
6. לאור האמור, בהיעדר נזק מההטעיה הנטענת, אין ספק כי לא יושלמו כל הרכיבים הנדרשים כדי לקבל התובענה, ודינה להידחות.
7. בשולי הדברים, אציין כי גם טענת ההטעיה, אי מסירת מידע והפרת החובות החקוקות, רחוקות להיות ממוכחות, לאור התנהלות התובעת ובעלה, אשר קיבלו את אפשרות הבדיקה, והמכונית אף נבדקה במכון בדיקה, אם כי לא בדיקה מלאה ומתועדת;
8. אני רואה במתן האפשרות לבדוק במכון בדיקה, כאשר בעלה של התובעת מסתמך על הבנתו, כהתנהגות השוללת את הזכות לטעון להטעיה ולניהול מו"מ בחוסר תום לב, שהרי אותו ליקוי נטען או חוסר גילוי, ניתן היה לגילוי בנקל באמצעי אשר ניתן לתובעת, ומשאמצעי זה לא נוצל, הרי שעל התובעת ובעלה להלין רק על עצמם.
9. משנדחתה התובענה, הרי שאין טעם או צורך לדון בהודעה לצדדים שלישיים.
10. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 3,000 ש"ח. סכום ההוצאות הינו מופחת לאור הספק אשר נותר באשר לקיום הוראות חוק מכירת רכב משומש (זכות למידע וגילוי נאות) תשס"ח 2008, והשימוש בצדדי ג' למכירת המכונית שנראה כבלתי נאות, ועלול לקדם מכירת כלי רכב לקונים לא מיומנים תוך הסתרת מידע מהותי.
11. בכל הנוגע להודעה לצדדים שלישיים, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות, לאור נסיבות העניין.

ניתן היום, כ"א חשוון תשע"ו, 03 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.