רקע כללי;

1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובעת, בעקבות תאונת דרכים מיום 26.3.08 (להלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת, כי התובעת נהגה ברכב מ.ר. 46-523-07 ( להלן : "הרכב" ) שהינו בבעלות מלחם רושדי, ואתה נסעו מוחמד מוסטפא כיאל ומוחמד ח'יר כיאל ואחייניתה של התובעת. ביום התאונה, הרכב לא בוטח בביטוח חובה. משכך, התובעת הגישה תביעתה נגד קרנית וזו ראתה לנכון לשלוח הודעת צד ג' לבעל הרכב ומתיר השימוש. אלה בחרו שלא להתגונן.

3. התובעת נהגה ברכב הנ"ל מטמרה לכיוון הקריות ובמהלך הנסיעה אירעה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק. אין מחלוקת בעניין קרות התאונה והמחלוקת היא בשאלת זכאות התובעת לקבלת פיצויים מהנתבעת.

4. אין חולק, כי התובעת נהגה ברכב ללא ביטוח חובה וכי נפגעה בתאונת דרכים, כנטען מפיה. מכאן, חלה בנסיבות, הוראת סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד , השוללת את זכאותה לפיצויים.

5. התובעת טוענת, כי בצד הוראה זו שוכן גם סעיף 7 א לחוק הפלת"ד, אשר מהוה חריג לשלילת זכות הפיצויים, כאמור בסעיף 7 (5) לחוק ועל פיו זכאית היא לפיצויים.

6. התובעת טענה, כי התקיימו כל התנאים הצריכים להתקיים על מנת שתחול הוראת סעיף 7 א' לחוק ואילו קרנית טענה, שלא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 7 א' לחוק עקב אי נהיגה בהיתר וידיעה לגבי העדרו של כיסוי ביטוחי ואף היה על התובעת לדעת, כאדם סביר, כי אין כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב.

המסגרת הנורמטיבית;

7. שלושה תנאים צריכים להתקיים על מנת שתקום תחולה לסעיף 7 א' לחוק: האחד, נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק; השני, אי ידיעה לגבי העדרו של כיסוי ביטוחי (יסוד סובייקטיבי); והשלישי, סבירות אי הידיעה (יסוד אובייקטיבי) וכלשון החוק, לא סביר בנסיבות העניין, שהנהג ידע אודות העדר כיסוי ביטוחי. ראו: ע"א 1777/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. אמיל אגמי ואח' [פורסם במאגרים] (להלן: "עניין: אמיל אגמי")).

8. מדובר בתנאים מצטברים ודי שאחד מתנאים אלו לא יתקיים, על מנת לשלול את זכות הפיצוי מהנהג הנפגע. הנטל להוכיח את התקיימות התנאים מוטל על התובעת.

9. בית המשפט, כשנזקק לפרשנות לפי סעיף 7 א' לחוק הפיצויים, קבע כי סעיף זה נועד למנוע שלילת פיצוי מהנפגע שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי, אך לא ידע על כך ולא סביר היה שידע על כך, בא להגשים תכלית כללית של צדק וכי הטעמים המנחים את טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה. ראו : (עניין: "אמיל אגמי").

ביחס לתנאי השלישי, התנאי האובייקטיבי של סבירות הידיעה, נפסק כי יסוד הסבירות שבסעיף 7א' לחוק הפיצויים, איננו מוגבלים למצבים בהם קיימים יחסי קרבה בין הנפגע – הנוהג לבין מתיר השימוש. הוא אף לא מתקיים כל אימת שיחסים כאמור, שוררים בין הנפגע – הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב. הסעיף מדבר בלשון כללית של סבירות ויישומו בכל מקרה ומקרה, תלוי בנסיבות. ראו רע"א 9478/12 קרנית קרן לפיצוי תאונת נפגעי דרכים נ' אי.איי.ג'י חברת ביטוח (ניתן ביום 24/1/13(.

10. המבחן לקביעה אם אי הידיעה של המשתמש סבירה, הוא מבחן מעורב, בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השימוש ברכב. כלומר, ההכרעה בשאלת קיומו של יסוד הסבירות במקרה מסוים, אינה נורמטיבית "טהורה", אלא כוללת גם נתונים קונקרטיים למקרה הנדון.

11. ברור הוא, כי מקום בו מתקיימים יחסים מיוחדים בין הנפגע – הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב, ביניהם יחסים של ידידות אמיצה, מקימים חזקה לפיה היה זה סביר מצדו של הנפגע להימנע מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי. ראו רע"א 6825/01 שלום נ' שריקי.

יחד עם זאת, הלכה היא שסעיף 7א': "אינו תוחם עצמו ביחסי עובד – מעביד, גם אין הוא גודר עצמו ביחסים של ידידות רבת שנים. סעיף 7א' דיבר בלשון כללית של סבירות והוא בא להגשים תכלית –שבמהות – תכלית של צדק" (עניין "אמיל אגמי"). משכך אין לטעות ולסבור שבפנינו רשימה הסגורה הרמטית, אך גם אין לומר שעסקינן בחזקות קונקלוסיביות אלא:" אין זו הנחה מכרעת, וודאי לא חזקה חלוטה". (עניין" אמיל אגמי").חזקה זו אינה חלוטה ויתכנו מקרים בהם על אף קיומם של יחסים מיוחדים, לא יצא הנפגע ידי חובתו אם לא בירר אודות כיסוי ביטוחי.

הכרעה ;

תנאי ראשון - נהיגה ברכב בהיתר מאת הבעלים ו/או המחזיק:

12. הנטל להוכחת הרשות לנהיגה ברכב, מוטל לפתחה של התובעת.

13. התובעת הגישה תצהיר והעידה בפני. על פי המתואר בתצהירה, הן את מוחמד מוסטפא כיאל והן את מוחמד ח'יר כיאל, הכירה במסגרת העבודה וביום התאונה הגיעו לביתה שניהם, ברכב וביקשו ממנה שתנהג ברכב, לאחר שטענו, כי אין להם רישיון נהיגה.

14. עוד ממשיכה התובעת וטוענת, כי שאלה ישירות את שניהם לגבי מסמכי הרכב ובפרט קיום ביטוח ושניהם הודיעו לה כי אכן קיים ביטוח ולא עלה בדעתה שהם מטעים אותה וכי לרכב אין ביטוח. עוד מציינת, כי סמכה על דבריהם ולכן נהגה ברכב מטמרה למקום העבודה החדש, בקרית אתא ובמהלך הנסיעה אירעה התאונה.

15. מדברי התובעת בתצהירה ומחקירתה בפני, ניתן לקבוע, כי היא, עם שני הבחורים ממשפחת כיאל, קבעו לבחון עבודה חדשה בקריות והודיעו לה, כי יש ברשותם רכב מקרוב משפחה. עוד אישרה התובעת, כי לא הכירה את הבעלים של הרכב, העונה לשם רושדי מלחם, צד ג' 1 (ראו עמ' 6 ש' 10). עוד אישרה, התובעת, כי לא ראתה את הרכב המעורב בתאונה לפני התאונה (עמ' 6 ש' 11-12) וכי מדובר ברכב שהוא בבעלות בן משפחתו של מוחמד כיאל בן מוסטפא וביחס להיותם בעלי רשות מאת הבעלים, השיבה התובעת, שהיא אינה יודעת (עמ' 7 ש' 8) וכי לא שאלה את שניהם אם קיבלו רשות לנהוג ברכב (עמ' 7 ש' 19).

16. עד הנתבעת, מוחמד מוסטפא כיאל, אישר כי הוא הודיע ליתר הנוסעים שביכולתו להביא רכב, אך מפתחות הרכב היו אצל אמו של העד. לא נטען, לא על ידי צד ג', הבעלים של הרכב, שהנסיעה ברכב על ידי התובעת, שמחזיקה רישיון נהיגה, לא היתה ברשות, מקום בו מחזיק ברכב יחד עם אמו ומתיר לתובעת לנהוג ברכב, אני רואה בכך כהיתר מאת המחזיק לתובעת, לנהוג ברכב.

אין כל ראיה או עדות את הרשות שניתנה בפועל לנהיגה ברכב. מדובר בתובעת שמחזיקה רישיון נהגיה וקיים היתר לשימוש.

התנאי השני - ידיעה סובייקטיבית אודות העדר ביטוח:

17. האם התובעת לא ידעה אודות העדר הכיסוי הביטוחי? מדובר בעדות התובעת, שלא נתמכה בכל עדות אחרת. מצד שני, עד הנתבעת בעדותו בפני קבע, כי התובעת אכן ידעה על העדר הכיסוי הביטוחי באומרו: "שאלו אם אני יכול להביא רכב. אמרתי שיש רכב אבל אין לו ביטוח" (עמ' 13 ש' 3) וכשנשאל מי זה להם, השיב: "לח'יר ולעביר. לא היה ביני לבין עביר קשר, הייתי מדבר עם ח'יר".

בחקירתו הנגדית, גרסה זו לא נותרה איתנה ביחס לידיעה. עד זה המשיך וטען כי הוא הודיע למוחמד ח'יר כיאל, כי אין ביטוח (עמ' 15 ש' 14). בהמשך, בחקירה חוזרת, נשאל ישירות אם ביום התאונה, אם התובעת שאלה, השיב עד הנתבעת, כי לא אמר שום דבר וכלשונו: "בראש שלי היה שהם יודעים שאין ביטוח" (עמ' 17 ש' 23). עד זה הדגיש, כי הוא רק אמר לח'יר ודיבר עם ח'יר ולא הודיע לתובעת.

18. מכאן, עולה מסקנתי, כי אין ידיעה ביחס להעדר כיסוי ביטוחי, מאחר והתובעת העידה, גרסתה לא נסתרה, כי היא שאלה ושניהם השיבו לה כי קיים ביטוח ועדות עד הנתבעת, בנקודה זו, לא סתרה גרסתה, שעה שעד זה טען כי הסביר ואמר למוחמד ח'יר כי אין כיסוי ביטוחי, אך לא אמר זאת לתובעת. מכאן, התנאי השני, לטעמי, גם הוא מתקיים במקרה שבפנינו.

התנאי השלישי - סבירות הידיעה של התובעת:

19. לעיצומו של התנאי השלישי, קרי סבירות הידיעה של הנוהג, כפי שאמרתי, זו נבחנת באופן "נורמטיבי" בהבדל ממבחן ראייתי, קרי הסבירות לצפות מהנוהג בנסיבות המקרה, שידע או שיהיה עליו לדעת אם קיים כיסוי ביטוחי.

20. לאחר שבחנתי את חומר הראיות, אני סבור כי התובעת לא עומדת בתנאי זה ולא ניתן לקבוע לגביה, כי לא היה סביר שתדע אודות העדר הכיסוי הביטוחי.

21. אני סבור, כי בנסיבות שנוצרו, מצופה כי התובעת תבדוק את נושא הכיסוי הביטוחי ולא תנהג, כפי שנהגה בפועל.

22. בין התובעת לבין כיאל בן מוסטפא וכיאל בן ח'יר, היתה הכרות, הכרות של עובדים ביחד, אך הכרות זו אינה עולה עד כדי ידידות אמיצה כהגדרתה בפסיקה ואשר מצדיקה את החלת החזקה בדבר מבחן הסבירות.

23. ההכרות בין התובעת לבין מוסטפא כיאל או בין ח'יר כיאל, היא על רקע עבודה משותפת, משך חודשיים בלבד, ללא היכרות קודמת בין התובעת למשפחתם של שניהם. התובעת לא הביאה נתונים היכולים ללמד על אותה היכרות, מעבר להיכרות שטחית בין עובדים באותו מקום עבודה שנמשכה חודשיים בלבד ובוודאי אין בה את אותם סימנים של ידידות כפי שכינה זאת השופט חשין בעניין פרח.רע"א 2853/96 קרנית – קרן פיצויים נ' פרח, פ"ד נג (ו) 680. התובעת בעצמה אינה טענת כי זו ידידות אמיצה ומיוחדת והגדירה את היחסים : "עבדתי איתם, היה יחס טוב...." ובהמשך : "היינו בקשר ידידות בינינו גם בעבודה היה קשר טוב." עמוד 7 שורות 1-3.

24. כאן אין כל ידידות אמיצה ארוכת שנים ממשית בין התובעת לבין יתר המעורבים. מדובר בהיכרות חדשה של כחודשיים מכוח עבודה משותפת. אין היכרות בין המשפחות, התובעת לא הכירה את משפחתם ( עמוד 5 לפרוטוקול שורות 1-10), לא מכירה את הבעלים של הרכב, לא למדו יחדיו ואין באותה עבודה של חודשיים, כדי להעלות את ההיכרות ביניהם לדרגת היכרות אמיצה, כנדרש. אין בהיכרות בין התובעת למתיר השימוש, מאפיינים מיוחדים שיספיק לביסוס המסקנה המשפטית שמדובר בידיות המעלה את יסוד ההסתמכות עד כדי ההסתמכות בין קרובי משפחה או יחסי עובד מעביד. מדובר בהיכרות רגילה שאין בה אותם סימני המעלים אותה בדרגה של ידידות אמיצה.

25. התובעת, אף בנסיבות העניין, ידעה ששניהם אינם הבעלים של הרכב ( רכב של בעל אחותו – עמוד 6 שורה עמוד 6 שורה 2 וגם שורה 7 ו-8) . עוד ידעה התובעת ששניהם ללא רישיון נהיגה ( עמוד 6 שורות 21 עד 26) . התובעת חשדה ועל כן לגרסתה שאלה והתעניינה בקיומו של ביטוח תקף לרכב ובשל כך שאלה אותם ישירות לגבי קיומו של הביטוח( עמוד 7 שורה 6 ) . משחשדה בהם , נשמט אותו בסיס של הסתמכות, והיה עליה להמשיך לוודא פיזית את הביטוח התקף וכל שנדרש הוא עיון במסמכים הנמצאים ממילא ברכב.

הדבר היה אמור לעורר את חשדה וגם אם היתה ידידות אמיצה ביניהם, הנסיבות, היו מחייבות בדיקה רצינית ואמתית של כיסוי ביטוחי. גם אם הייתי קובע בנסיבות העניין כי קיימת קרבה מיוחדת בדמות ידידות אמיצה (ולא כך הוא המצב), החזקה במקרה זה, גם לא היתה מתקיימת כאשר מדובר בכלי רכב שאינו בבעלותם. בנוסף מדובר בשני אנשים שנוהגים ברכב ללא רישיון, מפרי חוק בצורה בוטה והתגלו כחסרי אחריות לחלוטין. זה מקרה דומה דומה למקרה שבו ידוע לנהג כי הבעלים של הרכב מזניח דברים ואינו אחראי ולפעמים אינו מבטח את רכבו, ידיעה זו שוללת את הסבירות של ההסתמכות, כך במקרנו, מקום שמתיר השימוש נוהגים ברכב ללא רישיון נהגיה, וגם אינו הבעלים של הרכב , מפירים את הוראות החוק , החזקה –לא חלה גם מקום שקיימת ידידות אמיצה ובמקרנו קל וחומר עקב העדרה של ידידות כזו.

במקרה זה, היתה חובה על התובעת לבדוק את הרישיונות ולבדוק את קיומו של הכיסוי הביטוחי ולא לסמוך על יחסי הידידות בין הצדדים ועל כן, בנסיבות העניין, אין זה סביר כי היא לא ידעה על העדר כיסוי ביטוחי.

27. מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי התנאי השלישי, כאמור בסעיף 7 א' לחוק הפלת"ד איננו מתקיים ועל כן, לא יכולה התובעת ליהנות מהחריג הקבוע בסעיף זה, ועל כן, חוזרת היא לחסות בצילה של הוראת סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד ומשכך, אינה זכאית לפיצויים על פי חוק הפלת"ד.

28. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך 3,500 ₪.

עקב דחיית התביעה, מורה על דחיית הודעת צד ג', ללא צו להוצאות. ניתן פטור מתשלום יתרת האגרה בהודעת צד ג' בלבד.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ו, 29 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.