1. חלק מחלקה 14 בגוש 7765 (1/24 מחלקה בשטח 48,810 מ"ר, כרשום בנסח הרישום, להלן "המגרש") שבעיר טירה רשום בלשכת רישום המקרקעין ע"ש המנוח חסן מנסור ז"ל, אביהם של העותרים. העותרים טוענים כי קבלו את המגרש בירושה מאביהם.

על המגרש ניצבים בתים שהעותרים בנו, וכן מטעי זית ותאנה.

1. התכנית החלה על המגרש היא במ/טר/3003, שפורסמה למתן תוקף ביום 27.11.1997 ("התכנית"). לפי התכנית, חלק מהמגרש וכן חלקים מחלקות 11 ו-12 באותו גוש, יועדו למבני צבור ("ההפקעה").
2. ביום 27.2.2012 פרסמה הועדה המקומית לתכנון ולבנייה טירה הודעה בילקוט הפרסומים על כוונה לרכוש זכויות בקרקע ולקנות חזקה בקרקע (הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור), 1943 ("פקודת הקרקעות"), וביום 3.5.2012 פורסמה הודעה לפי סעיף 19 בפקודת הקרקעות.
3. העותרים טוענים כי העיריה לא פעלה לרכישת חזקה במגרש או לבצוע התכנית בו עד סמוך לפני הגשת העתירה, וכי היא מנועה מלעשות כן עתה.

מטרת העתירה להביא לביטול ההפקעה; לבטול ההודעות מכח פקודת הקרקעות; ולחלופין לאפשר לעותרים להגיש תכנית מפורטת לשינוי יעוד המקרקעין המיועדים להפקעה, בהתחשב בשינויים הפיסיים שחלו בו מאז אישור התכנית. לבקשת העותרים ניתן צו מניעה זמני (כב' השופט אברהם יעקב, ס"נ, מיום 14.7.2013).

טענות העותרים

1. סעיף 3 בתקנון התכנית עוסק בשלבי ביצוע התכנית וקובע, בין השאר, כי "תוך 3 שנים מיום אישור התכנית כחוק יבוצעו 100% מהתשתיות ו-20% מהשלדים של המבנים המוצעים על פי התכנית".

העותרים טוענים כי הוראה זו לא מולאה, ועד שנת 2000 לא נבנה שום מבנה, אף לא תחילתו או "שלד" לו; וכי לא בוצעו תשתיות כנדרש: במיוחד הדרכים שהיה על העיריה לסלול מצד מזרח, צפון ומערב לשטח המיועד למבני הצבור. ועל כולם, כי בחלקה 11 המיועדת אף היא למבני צבור, נבנה בית מגורים של אחד מתושבי העיר, ללא התנגדות של העיריה.

דרך שתוכננה לשרת את מבני הצבור לא נסללה, ועל תוואי הדרך נבנו מבנים.

בשל כך טוענים העותרים כי התכנית פקעה; כי תנאיה לא מולאו; וכי נטילת החזקה בחלק מן השטח שיועד להפקעה מהווה אפליה, ומתן תמריץ לבניה בלתי חוקית.

משלא בוצעה התכנית במועדה ושנים רבות לאחר מכן, העותרים סבורים כי אין להפקיע את המגרש שלהם מכוחה, ויש לאפשר להם להגיש תכנית מפורטת חדשה, שתתחשב בשינויים שנעשו באזור.

1. העותרים מוסיפים וטוענים כי פרסומי הועדה המקומית לפי סעיפים 5, 7 ו-19 בפקודת הקרקעות נעשו שלא כדין, מבלי שהובאו לידיעת העותרים, ותוך שנשללה מהם זכות השימוע. במיוחד טוענים העותרים כלפי הפרסום בילקוט הפרסומים מיום 27.2.12 "הודעה על כוונה לרכוש זכויות בקרקע ולקנות חזקה בקרקע שסעיף 5א לפקודה לא חל לגביה". לטענתם, סעיף 5א בפקודת הקרקעות כן חל על הקרקע, והמשיבה לא היתה רשאית להפקיע את המגרש שלא על פיו.
2. לטענת העותרים, ביום 23.6.2013 החלה העיריה בעקירת מטעים לפינוי המגרש. העותרים טוענים גם נגד כניסת המשיבה למקרקעין בלא צו של בית משפט למסירת החזקה בקרקע, כנדרש בסעיף 8 בפקודת הקרקעות, לטענתם.

טענות המשיבים

1. המשיבים טענו לשיהוי ולאי ניקיון כפיים של שני העותרים.

העותר 1 החל בבניית בית על המקרקעין ללא היתר, והוצא נגדו צו הפסקת בניה ביום 13.8.2000. לאחר שבקש היתר, התנתה הועדה המקומית לתכנון ולבניה את מתן ההיתר בהבטחת ההפקעה "מצד מזרחי, צפוני ודרומי" של חלקה 14, לפי תכנית טר/3003.

העותר 2 חתם על התחייבות דומה ביום 30.5.2000, לאחר שגם נגדו הוצא צו להפסקת בניה בחלקה. מאוחר יותר הודיע העותר 2 כי אינו מבעלי החלקה ובקש לבטל את ההיתר שהוצא.

אביהם של העותרים, חסן מנצור ז"ל, קבל היתר בניה במקרקעין, לאחר שהסכים לקיים את ההפקעה לפי "טר/3003 +חמ 2330 +תיק בניה 4373".

בקשות האחים להיתרי בניה הוגשו בהתאם לתכנית במ/טר/3003. הודעה בדבר אישור התכנית פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 27.11.1997, ובה הוגדר חלק מהחלקה שטח ציבורי לצרכי ציבור ומערך דרכים. מן התשריט שצורף לבקשות עולה במפורש ההפקעה במגרש 55/14 בגוש 7765. מתשריט איחוד וחלוקה עולה כי למקרקעין ייעוד ציבורי.

1. למרות שהתכנית במ/טר/3003 אושרה לפני זמן רב, והודעה על כך פורסמה בילקוט הפרסומים – העותרים לא הגישו התנגדות.

המקרקעין הופקעו לפי סמכות המשיבים הן לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 ("חוק התכנון והבניה") הן לפי פקודת הקרקעות, סמכות הנתונה בידי הרשויות לפי בג"צ 3028/94 מהדרין בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נא (3) 85 (1995).

אין לבטל את ההפקעה למרות השיהוי בניצול השטח ע"י הרשות (עת"מ (מחוזי מרכז) 46412-03-11 ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (פתח תקווה) (17.4.2012).

לאחר שניתנה ביום 21.12.1997 הודעה בדבר תפיסת חזקה בהתאם לסעיף 190 (ב) בחוק התכנון והבניה – פורסמה ביום 27.2.2012 הודעה בדבר כוונה לרכוש זכויות בקרקע ולקנות חזקה בקרקע שסעיף 5א בפקודה לא חל לגביה. ביום 3.5.2012 פורסמה הודעה משלימה, שלפיה הזכות במקרקעין נקנתה לעיריית טירה מיום פרסום ההודעה. מיזמת העיריה הוצע לעותרים פיצוי לפי חוות דעת שמאית שצירפו המשיבים, המתיחסת לאבדן התנובה בתקופת הניבה הנותרת של המטעים במקרקעין, 3 שנים.

1. עיריית טירה החליטה להקים על המקרקעין גני ילדים, קבלה הרשאת משרד החינוך התרבות והספורט לפרסום מכרז, קבלה הרשאה תקציבית, ומליאת המועצה אשרה תקציב בלתי רגיל לבינוי. ניתן היתר בניה, פורסם מכרז, ונבחר קבלן לבצוע העבודה.
2. המשיבים דוחים את טענת העותרים כי הוראות התכנית לא יושמו, ועל כן פג תקפה, וטוענים כי בוצעו התשתיות הנדרשות במקרקעין, לרבות תשתיות תת קרקעיות ועיליות, שבהן גם פריצת מערך הדרכים, לרבות כביש טבעת טירה מס' 24, שחלקו במקרקעין; כי רוב הדרכים נפרצו, אך סלילתן מתעכבת בשל העדר תקציב מתאים; וכי העיריה לא התחייבה לבנות, ולא להעמיד שלדי מבנים.
3. לטענת העותרים בדבר בניה בלתי חוקית בחלק מחלקה 11, שהיתה בגדר השטח שהופקע השיבה המשיבה בישיבה מיום 23.7.2013, כי המבנה נבנה על חלק מן החלקה שאינו החלק הצבורי שהופקע. מהנדס העיר הוסיף כי המבנה הוקם בהיתר, על חלק מן הקרקע שהוחזר לבעלים לפי תכנית מפורטת טר/2474. התכנית המפורטת טר/2403 שינתה את המצב כך שהמבנה גם אינו מפריע לדרך.
4. בדיון הראשון שהתקיים, בבקשה למתן צו מניעה זמני, טען ב"כ העותרים כי המשיבים לא היו רשאים להיכנס למקרקעין בלי צו של בית משפט בנגוד לסעיף 8 לפקודת הקרקעות; כי הועדה המקומית לא שקלה את הנסיבות החדשות שנוצרו בשטח, ולא נתנה החלטה מתאימה להפקעת המקרקעין. בהמשך נטען כי הועדה היתה אמורה לפעול לפי נוהל הקצאת שטחי ציבור של משרד הפנים, שלפיו נדרשת פרוגרמה מסודרת לבצוע ההפקעה. בנסיבות עניננו, כאשר חלק מן השטח עדיין פנוי, ואילו על חלקם של העותרים נטעו מטעים – הגיוני לשקול בשנית ולבחון היכן ייבנו מבני הצבור. לכך משיבים המשיבים, כי אין מדובר בנוהל לבצוע הפקעה, כי אם בנוהל הקצאת מקרקעין, שאין ענינו לכאן.

העותרים הוסיפו ובקשו להגיש חוות דעת מומחית, שמאית עאידה ג'באלי. בדיון שהתקיים ביום 1.9.2013 הסכימו הצדדים לקבל את המסקנה הראשונה בחוות הדעת: "השטח המיועד לצורכי ציבור בתוכנית מס' טר/2478 ומסומן 10/11, אינו פנוי וקיים עליו חלק ממבנה בית מגורים, אשר בנוי בחלקו על המגרש ובחלקו על המגרש השכן מכיוון מערב, כאשר על פי ההיתר שטח המגרש 10/11 כלול במגרש נשוא ההיתר".

העותרים הוסיפו והגישו בדיון ביום 9.9.2013 אוסף של פסקי דין שבקשו להפנות אליהם. ב"כ המשיבים שלכתחילה התנגד לקבלת הקובץ, התייחס בתגובתו לכל אחד מפסקי הדין. על כן התפלאתי לגלות כי ב"כ העותרים הפנה לעת"מ (ת"א) 1781-09 יחזקאל מזובר נ' הועדה המקומית לתו"ב ראשון לציון (3.5.2011), ואיש מן הצדדים לא מצא לנכון להודיע כי ערעור על פסק הדין נתקבל בעע"מ 4231/11 הועדה המקומית לתו"ב ראשון לציון נ' יחזקאל מזובר (9.12.12)...

דיון

שיהוי וזניחת המטרה הציבורית

1. השאלה הראשונה שלדיון היא, אם במקום שהרשות לא פעלה לרכישת הזכות במקרקעין במשך 16 שנים (מאז פרסום התכנית ועד לפעולה לפי פקודת הקרקעות) – יביא הדבר לביטול התכנית? כעקרון, מקום שהרשויות לא עמדו בתכלית ההפקעה, ניתן לבטלה, אם הוכחו התנאים לכך (עע"מ 1369/06 הלל הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה, פ"ד סב(4) 634 (2008) והאסמכתאות הנזכרות שם).

בעע"מ 3202/05 עיריית רמת השרון נ' אשר גנין, פ"ד סג(3) 854, פסקאות 11-15 (2010) נקבע כי הפקעת מקרקעין מחייבת את הרשות לממש את מטרת ההפקעה במהירות ראויה. שיהוי קיצוני ובלתי סביר עלול להוות עילה לסעד קיצוני של ביטול ההפקעה והשבת המקרקעין לבעלים הקודמים. יש לבחון אם ראייתית, השיהוי מעיד על זניחת יעדי ההפקעה, כך שאין עוד צורך במקרקעין לקידום התכלית הציבורית שהצדיקה לכתחילה את ההפקעה. יש לבחון את התנהגות הרשות גם מהותית: אי מימוש במועד חוטא לחובת הנאמנות של הרשות הן כלפי הפרט הן כלפי המטרה הציבורית שלשמה נעשתה ההפקעה. במסגרת בחינת סבירות השיהוי יש להתחשב במשך הזמן שחלף מאז בצוע ההפקעה; בנזק שנגרם לנפקע; באופן ההתנהלות של הרשות המפקיעה; בהיקף המשאבים שעומדים לרשות המפקיעה למימוש ההפקעה; בהיקף השטח המופקע; בתכלית שעומדת בבסיס ההפקעה; במורכבות הליכי התכנון הדרושים למימוש תכלית ההפקעה; בגורמים להשתהות; ובקצב המימוש של יעדי ההפקעה בחלקות אחרות סמוכות. גם אם יגיע בית המשפט למסקנה כי שיהוי בלתי סביר לפניו – יהיה עליו לשקול את הנזק שנגרם לנפקע למול הנזק שנגרם לאינטרס הצבורי.

בענין מזובר (סעיף 11) נקבע לאחרונה כך:

"בהתקיים התנאים ולאחר שהוחלט על מתווה של הפקעת מקרקעין, על הרשות לפעול בשקידה ראויה, תוך פרק זמן סביר, לשם מימוש מטרת ההפקעה. חובה זו חלה גם בשלב ביצוע פעולת ההפקעה, כפי שאירע בענייננו (בג"ץ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, המרכז [פורסם בנבו] (ניתן ביום 10.11.1988); עע"ם 10398/02 וייס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון עמודים 5-6 [פורסם בנבו] (ניתן ביום 25.5.2005)). כך, העיכוב בפעולת הרשות יכול להיות פועל יוצא של הימנעות מנקיטה בהליכי הפקעה לאחר שאושר תכנון (עע"ם 3202/05 עיריית רמת השרון נ' גנין פסקה 11 [פורסם בנבו] (ניתן ביום 24.5.2010)). ביסוד חובת השקידה הראויה המוטלת על הרשות עומד אינטרס ציבורי כפול: חובת הנאמנות שהרשות חבה כלפי הציבור, להגשים את הצורך הציבורי שבגינו הוחלט על ההפקעה, ושמירה על אמון הציבור כלפי הרשות. חובה זו מתחדדת על רקע מעמדה החוקתי של הזכות לקניין. לאור האמור, כאשר הרשות משתהה מעבר לפרק זמן סביר במימוש מטרת ההפקעה באופן המעיד על זניחת הצורך הציבורי, תבוטל ההפקעה והמקרקעין יוחזרו לבעליהם המקוריים (עניין וייס הנ"ל, בעמודים 5-6; עע"ם 5841/06 הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' קוטלר פסקה 5 [פורסם בנבו] (ניתן ביום 27.11.07)). בבוא בית המשפט לברר האם השיהוי שחל בהתנהלות הרשות מצדיק מתן סעד לבעלי הקרקע, עליו לבחון מהו הנזק שנגרם לבעל הזכויות במקרקעין שהופקעו, ומהו הנזק הצפוי להיגרם לאינטרסים הכלל-ציבוריים כתוצאה מביטול ההפקעה (בג"ץ 1135/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה עמוד 6 [פורסם בנבו] (ניתן ביום 24.3.1994))".

בהמשך מבהיר בית המשפט כי לא כל שיהוי ייחשב בלתי סביר, והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה:

"במסגרת בחינה זו יש ליתן את הדעת על מספר שיקולים, ובין היתר, להתנהלות הרשות; היקף האמצעים העומדים לרשותה; הסיבות שבעטיין התעכב ביצוע ההפקעה; היקף השטח המופקע; מידת המורכבות והקשיים הכרוכים בהליכי התכנון; וקצב התקדמות יישומן של מטרות ההפקעה בחלקות אחרות בתחום המקרקעין המופקעים (פרשת מחו'ל הנ"ל, בפסקה 20 והאסמכתאות שם)" (פסקה 13).

בענין מזובר הסכים בית המשפט העליון כי השיהוי בן כ-30 שנה היה בלתי סביר. למרות זאת נקבע כי השיהוי אינו מצביע על זניחת מטרת ההפקעה; וכי באיזון שבין הנזק הצפוי להיגרם לציבור עם ביטול ההפקעה לבין הנזק שייגרם למשיב אם לא תבוטל – ידו של הצבור על העליונה (פסקה 19).

1. בעניננו אמנם תקופה קצרה יותר של שיהוי, כ-16 שנים, ואולם כבר נפסק כי התקופה כשלעצמה אינה בעלת משמעות, כי אם מעשי הרשות במהלכה (בענין הלביץ, לשם הדוגמא, דובר בתקופה של 19 שנים בשלב שעד תחילת התכנון, ובית המשפט סבור היה כי אורך התקופה בתוספת העובדה שלמעשה לא נעשה דבר בחלק הקרקע שבו היו המקרקעין המדוברים מלמד על זניחת המטרה הציבורית שלשמה הופקעו המקרקעין. לעומת זאת בעע"מ 319/05 יחזקאל בונשטיין נ' המועצה המקומית זיכרון יעקב (1.2.2007), נקבע כי 30 שנה אינן מלמדות על זניחת המטרה הציבורית במקום שמדובר בשטח נרחב, ואין לבודד את הטפול בחלק קטן ממנו).

גם בנסיבות עניננו השיהוי בלתי סביר: לא נעשתה כל פעולה לרכישת הקרקע ע"י המשיבים או לביצוע איזו מן הפעולות שהתכנית נקבה בהן. יתרה מזו, לדעתי ניתן ללמוד מן השיהוי ומן העובדות שתובאנה להלן, כי העיריה זנחה את מטרת ההפקעה.

1. בין תנאי תכנית טר/3003 גם השלמת תשתיות ו-20% מן ה"שלדים" תוך 3 שנים מפרסומה. אינני מקבלת את טענות המשיבים כי התנאים מולאו: אין מחלוקת כי שום מבנה לא נבנה על פי התכנית, אף לא תחילתו, ולכן לא מולא התנאי של בצוע 20% מן ה"שלדים". פריצת חלק מן הדרכים, ואי סלילתן לא יכולות להחשב "השלמת תשתיות".

גם אם פרק הזמן של 3 שנים שהרשות קצבה לעצמה בתכנית לבצוע פעולות אלו קצר מדי, הרי העובדה שלא עמדה בהן במשך 16 שנים אומרת דרשני, ובעיקר אומרת זניחת מטרת ההפקעה. העיריה נמנעה מלהראות מתי בוצעו הפעולות שכן בוצעו, אם היתה רציפות כלשהיא בביצוען, ומה היתה הסיבה לכך שלא הושלמו. בנסיבות אלו אין לי אלא לקבוע כי העיריה זנחה את המטרות הציבוריות שבבסיס התכנית.

1. ניתן לטעון כלפי העותרים לשיהוי בשל מעבר הזמן מאז הפרסום לפי סעיפים 5 ו-7 (27.2.2012) ועד הגשת העתירה (14.7.2013) אולם שיהוי כזה לא נטען, ולדברי העותרים דבר מימוש ההפקעה נודע להם רק מעליית נציגי המשיבים על הקרקע, כשבועיים קודם להגשת העתירה.

שינוי המצב בשטח

1. התכנית נערכה על בסיס מצב עובדתי בשטח ששוב אינו קיים. לפחות לגבי חלקה 11 שלפי התכנית הופקעה אף היא לאותן מטרות של מבני צבור ידוע עתה, כי על חלקה נבנה בית פרטי, בהיתר מאת המשיבה 1. כלומר שלא ניתן יהיה לבצע את התכנית במתכונתה המקורית. בקשר לכך טוענים העותרים לאפליה כלפיהם: בעוד שרכושם הופקע וההפקעה תמומש, רכושו של שכנם הופקע אמנם, אך הרשויות חזרו בהן מן ההפקעה בשעה שאישרו את הבניה על אותו מגרש, וכך ניתן תמריץ להפרת החוק.

לא ניתן להסכים לכך שמדובר בהפרת חוק: שהרי הועדה אישרה את הבניה, וטענת העותרים כי המבנה הוקם ללא היתר, או טענתם המאוחרת כי המבנה נבנה שלא לפי הוראות התכנית וההיתר, ואינו מותיר שטח כלשהוא לבניה לצרכי ציבור - אינה מבוססת בעובדות. מנגד ראוי לציון כי הודעת ההפקעה שמתיחסת לחלק מחלקה 14 ולחלק מחלקה 12, אכן אינה מתייחסת לשום חלק מחלקה 11, ואילו לפי הסכמת הצדדים שתוארה לעיל, חלק מן המבנה ניצב בתוך השטח שהוגדר בתכנית ציבורי.

כך או אחרת ברי כי עצם הבניה בקרקע שהופקעה לכאורה לצרכי צבור והוחזרה לבעליה – משנה את פני המקרקעין ואולי גם את התכניות בהם.

1. העותרים טוענים כי צירוף הנסיבות של תכנית ישנה שלא מומשה, ביחד עם מתן היתר פרטני לבניית בית מגורים על השטח שהופקע – נטע בלב העותרים ובלבם של אחרים את המחשבה שמא אין בכוונת הרשויות לבצע את תכנית ההפקעה.

ההודעה על הפקעה

1. כזכור הודיע ב"כ המשיבים כי ההפקעה בוצעה לפי חוק התכנון והבניה ולפי פקודת הקרקעות גם יחד. פקודת הקרקעות קובעת הליך מסודר לקניית חזקה במקרקעין שתכנית בנין עיר מייעדת אותם לשמוש צבורי: סעיף 5 בפקודת הקרקעות מחייב בפרסום הודעה בדבר הכוונה לרכוש את הקרקע ברשומות, בדבר הצגת ההודעה במקומות נוחים על הקרקע, ובמסירת הודעה למי שרשום כבעלי הקרקע. סעיף 5א בפקודת הקרקעות קובע מתן זכות טעון לבעל הקרקע נגד רכישת הקרקע. סעיף 7 בפקודת הקרקעות קובע כי מסירת החזקה תבוצע כעבור 60 יום לפחות, אלא אם כן הקרקע דרושה בדחיפות למטרת הרכישה. העותרים טוענים כי לא קבלו כל הודעה, וכי לא ניתנה להם ההזדמנות לטעון כלפי רכישת הקרקע, כאמור בסעיף 5א בפקודת הקרקעות.
2. מטרתו של סעיף 5א בפקודת הקרקעות לאפשר זכות טיעון לבעל הקרקע נגד הרכישה, למעט במקרים שס"ק (ג) חל עליהם, ואין הם מענייננו. עם זאת, סעיף 190(א)(6) בחוק התכנון הבניה קובע כי בהפקעה מכח תכנית לא יחולו סעיפים אחדים בפקודת הקרקעות, לרבות סעיף 5א. ההנחה היא, שבמקום שהקרקע הופקעה מכח תכנית, כבר ניתנה זכות הטיעון לבעליה (ראו דיון בהצעת חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור)(מס' 3), התשס"ו-2006 בועדת הכספים של הכנסת, מיום 26.10.2009, בעמ'22).
3. זו לשון סעיף 5(1) בפקודת הקרקעות:

"מקום שמתכוון שר האוצר לרכוש כל קרקע לצורך ציבורי כל-שהוא, יגרום כי תתפרסם ברשומות הודעה על כוונתו זאת, והודעה זאת תהיה בטופס א' או בטופס ב' הרשומים בתוספת, הכל לפי הטופס הנאות. כמו כן, יגרום כי יוצגו טפסים של אותה הודעה במקומות נוחים על הקרקע, או סמוך לקרקע, שעומדים לרכשה, ונוסף על כך יגרום, כי יימסר העתק של אותה הודעה, לכל אדם, ששמו נרשם בספרי האחוזה כבעליה של הקרקע, או כאדם שיש לו טובת הנאה בה, ומסירה זאת תבוצע בין מתוך מסירה לידיו ממש של האדם, שלו יש למסרה, או מתוך השארת העתק של אותה הודעה במקום מגוריו הידוע לאחרונה, או מתוך שליחתה בדואר במכתב רשום, שעליו נכתבה כתבתו של אותו אדם לפי כתובת הדואר שלו הידועה לאחרונה, אם יש כזאת."

אין מחלוקת שהוראה זו לא בוצעה: המשיבים אמנם שלחו הודעה לאב ביום 22.12.97, ופרסמו בילקוט הפרסומים הודעה ביום 27.2.2012, וכנראה גם פרסמו הודעה בעתונות (נספח ה3 לתגובת המשיבים לבקשה למתן צו מניעה) – ואולם לא נטען ולא הוכח כי נמסרה הודעה לעותרים או שהוצגה הודעה כזו במקרקעין. משום כך בעינה עומדת טענת העותרים, שלא נסתרה, כי לא קבלו כל הודעה, בניגוד להוראת פקודת הקרקעות. אין צורך להרבות מלים על הפגיעה שאי הקפדה על החוק גורמת לבעל הזכות במקרקעין, בעיקר לנוכח מעמדה הגבוה בדין של זכות הקנין (ח"י כבוד האדם וחירותו, סעיף 3).

פגיעה בלתי מידתית ובלתי סבירה

1. רק בסיום עתירתם מוסיפים העותרים וטוענים כי מדובר בהפקעה על הפקעה, לאחר שכבר הופקע מחלקתם שטח של 510 מ"ר בערך לשם סלילת כביש, ולמרות זאת הדרך לא נסללה. ענין אחרון זה הוא כמובן נושא נפרד, שראוי לעיון מעמיק ונפרד, ואין בו כדי להשפיע על עניננו.

איזון בין נזקו של הצבור לבין נזקם של העותרים

1. לאחר שנקבע כי השיהוי בלתי סביר, כי הוא מלמד על זניחת המטרה המקורית של התכנית לייעוד הקרקע למטרה צבורית; כי המצב בשטח השתנה; וכי לא ניתנו הודעות כדין – עדיין יש לבחון את הנזק שנגרם לצדדים. איש מן הצדדים לא טען לנזקים.

נזקי העותרים ברורים מאליהם, אך למולם עומדות הצהרותיהם והצהרות המוריש שמזכותו הם מחזיקים במקרקעין, כי הם מסכימים להפקעה. נזקי המשיבים לא פורטו, ואין לדעת מה חשיבות המקרקעין הספציפיים למטרות החשובות של בניית גני ילדים, ואם יש חלופה לאלו. זאת בניגוד למקרים אחרים שנדונו בפסיקה (למשל הגשת חוות דעת ותצהירים בענין עיריית רמת השרון נ' אשר גנין, בפסקה 18).

1. אין לי אלא להניח כי הצדדים הבינו שדינה של העתירה כי תוחזר לדיון בועדה המקומית, והם שמרו טעוניהם לאותו שלב, השלב הראוי שלאחר חלוף השנים ובטרם תחליט הועדה לפרסם את ההודעות בדבר בצוע ההפקעה.

תפקיד הועדה המקומית

1. בעע"מ 3535/03 הוועדה המקומית לתכנון הבניה השומרון נ' הקרן הקיימת לישראל, פסקה 18 (10.8.2008) נקבע:

"הועדה המקומית נדרשת להפעיל שיקול דעת גם כאשר ההפקעה אושרה במסגרת התוכנית. לאחר אישור ההפקעה במסגרת התוכנית, רשאית הועדה המקומית לבצע את ההפקעה (ראו לשון סעיף 189 לחוק התכנון והבניה). זאת, להבדיל מהמצב שבו הועדה המחוזית דורשת זאת ממנה ואז היא "חייבת לעשות כן" (רא7ו גם עת"מ (חי') 391/01 משטרת ישראל נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מורדות הכרמל (3.2.2002). אישור התוכנית מקנה איפוא לועדה המקומית סמכות לבצע את ההפקעה, סמכות אשר הפעלתה מחייבת הפעלת שיקול דעת. במסגרת הפעלת שיקול הדעת , על הועדה המקומית לבחון אם חל שינוי נסיבות אשר לאורו יש להעריך מחדש את הצורך בביצוע הפקעה. יש לבחון את הנסיבות העדכניות באשר לקיומו של האינטרס הציבורי, כמו גם באשר לקיומן של חלופות פוגעניות פחות לביצוע הפקעה. ניתן להניח כי ככל שחלף זמן רב יותר ממועד אישור התוכנית על ידי הועדה המחוזית, נדרשת הועדה המקומית לבחינה מקיפה יותר של אלה..." (ההדגשות שלי – א"ש).

בעת"מ (ת"א) 50864-03-11 אמונה – תנועת האשה הדתית הלאומית נ' עירית בני ברק (29.5.2013) נקבע כי העדר תיעוד אודות הפעלת שיקול דעת של הועדה המקומית, ביחד עם מועד בצוע ההפקעה הבעייתי בנסיבות אותו ענין – מביאים לביטול ההפקעה (על פסק הדין הוגש ערעור, וטרם ניתנה הכרעת בית המשפט העליון בו).

1. בענייננו, אין כל ראיה לשקילה מחודשת של הועדה המקומית, וזאת למרות השינויים שנערכו במקרקעין המופקעים. נדמה שלא יכול להיות ספק כי בחלוף 16 שנים, לאחר שינוי נסיבות ולאחר שההודעות פורסמו באופן שאינו מתאים לדין החל – יש להחזיר את הנושא לדיון בועדה המקומית, על מנת שתפעיל שיקול דעתה בקשר להפקעה.

לא נעלמו מעיניי הודעות המשיבים, כי התקשרו עם קבלן והחלו בבצוע הבניה. ואולם, אין בכך כדי לשחרר אותם מחובותיהם על פי הדין.

מובן שאין בכל האמור לעיל כדי להנחות את הועדה בדבר תוצאות בדיקתה ושקול דעתה, והיא רשאית לשקול כל שיקול ולהגיע לכלל כל מסקנה, ולפעול על פי דין.

סיכום

1. התוצאה היא שיש לבטל את הודעות המשיבים לפי פקודת הקרקעות, ולהחזיר את הדיון לועדה המקומית על מנת שתפעל כפי סמכותה בדין.
2. המשיבים ישאו בהוצאות העותרים בסכום כולל של 18,000 ₪.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ד, 15 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.