בפניי תביעה לסילוק ידם של הנתבעים משטח בבעלות התובעת אשר בו הם משתמשים, וכן תביעה כספית על סך 44,415 ₪ לקבלת דמי שימוש ראויים.

רקע וטענות הצדדים:

1. התובעת היא עירייה כמשמעותה בפקודת העיריות (נוסח חדש) התשכ"ד – 1964 והיא הבעלים הרשום של מקרקעין הידועים כחלקות 119 ו- 120 בגוש 6332, בתל אביב, הידועים גם כשטח ברחוב יואב 8 (להלן: "חלקה 119", "חלקה 120" וביחד: "המקרקעין").
2. בהתאם לנסחי הרישום ולתג"פ 333 אשר פורסם ביום 24/6/54 בי.פ 357 (להלן: "תג"פ 333"), ייעודה של חלקה 119 הינו דרך, המשתרעת לכל אורך הרחוב. ייעודה של חלקה 120 הינו שטח ציבורי פתוח והיא גובלת ב-4 מגרשים מכלל המגרשים ברחוב יואב בתל אביב.
3. הנתבעת 1 רכשה את זכויות הבעלות בנכס הידוע כחלקה 85 בגוש 6332, הגובל במקרקעין, בשנת 1987, מידיו של חיים קלעי ז"ל (להלן: "המקרקעין הגובלים" ו"קלעי" בהתאמה).
4. על פי הרישום באגף הארנונה של התובעת גם הנתבע 2 מחזיק במקרקעין הגובלים.
5. טוענת התובעת כי הנתבעים פלשו לשטח של 42.30 מ"ר מחלקה 120, סיפחו אותו למקרקעין הגובלים, וכי הם עושים בו שימוש ייחודי לאחר שהפכו אותו לחלק מגינת ביתם, וכן בנו בו חנייה מקורה, שערים ומסתור אשפה (להלן: "שטח הפלישה") (לתימוכין צורפה מפת מדידה – נספח 4 לכתב התביעה, וכן חוות דעת מודד (ת/1).
6. עוד טוענת היא כי הנתבעים גם אינם משלמים לה דמי שימוש כלשהם בגין השימוש האמור.
7. על האמור היא מוסיפה כי על אף שפנתה לנתבעים הן ביום 9/11/09 והן ביום 22/5/13 הם לא פינו את שטח הפלישה.
8. משכך הגישה התובעת את התביעה שבפניי לסילוק ידם של הנתבעים משטח הפלישה וכן לתשלום דמי שימוש בו במשך 7 שנים עובר להגשת התביעה, בסך כולל של 44,415 ₪. לתימוכין הגישה חוות דעת של שמאית מקרקעין (להלן: "יואלי") (ת/2).
9. במקביל ועל יסוד האמור בחוות דעתה של יואלי עותרת התובעת גם לחיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 528 ₪ לחודש מיום הגשת התביעה ועד מועד הפינוי בפועל.
10. מנגד טוענים הנתבעים כי הם עושים שימוש בשטח הפלישה משנת 1987, היינו מעת שרכשו את זכויות הבעלות במקרקעין הגובלים, וכי כך רכשו את זכויותיהם.
11. לטענתם, קודם שקלעי מכר להם את המקרקעין הגובלים השתמש גם הוא במשך שנים רבות בשטח הפלישה, ומשכך והיות שעברו יותר מ-25 שנים ממועד תחילת השימוש בו הן על ידיהם והן על ידי המוכר, התיישנה התביעה שבפניי ויש לדחותה.
12. עוד טוענים הנתבעים כי בשנת 1989 הם הגישו בקשה לקבלת היתר בנייה לבניית גדר התוחמת את המקרקעין הגובלים, כשהיא כוללת גם את שטח הפלישה, וכי התובעת, באמצעות הועדה המקומית לתכנון ובנייה, תל אביב, אישרה את הבקשה ונתנה להם היתר בנייה ביום 17/4/89. מובן כי גם מטעם זה הם סבורים שיש לסלק את התביעה (להלן: "היתר הבנייה של הנתבעים").
13. הנתבעים מוסיפים על האמור כי לאחר שהתובעת פנתה אליהם בדרישה לפינוי שטח הפלישה בשנת 2009, ולאחר בדיקה שנערכה ביום 7/10/10 על ידי נציגיה (נציגי התובעת), נקבע כי אין כל חדש בשטח הפלישה וכי כל המצוי בו, עומד על מכונו מזה למעלה מ-25 שנים (נספח ה' לכתב ההגנה)
14. מכל מקום טוענים הנתבעים כי התובעת הפקיעה את הבעלות בחלקה 120 ביום 9/3/64 (וזאת הגם שעיון בנסחי הרישום מעלה כי זכות הבעלות הועברה לה, באותו מועד, במכר ללא תמורה), וכי היות שהיא לא מימשה את ההפקעה במשך למעלה מ-48 שנים, שב שטח הפלישה להיות חלק מהמקרקעין הגובלים ואשר על כן כי הם מחזיקים בו כדין.
15. כך או אחרת הם טוענים כי השימוש אותו הם עושים בשטח הפלישה נעשה בהסכמת התובעת, אשר יודעת עליו לכל הפחות מזה 25 שנים, וכי יש לראות בהם ברי רשות בלתי הדירה להשתמש בו.

דיון

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי שטח הפלישה רשום בלשכת רישום המקרקעין על שמה של התובעת.

משכך, ובהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הרי שקמה לה הזכות להגיש תביעה לסילוק ידם של הנתבעים ממנו, ונטל ההוכחה, להראות כי הם מחזיקים בשטח הפלישה כדין, עובר לכתפיהם.

1. טענתם הראשונה של הנתבעים הינה להתיישנות התביעה. בהמשך טוענים הם כי הם מחזיקים בשטח הפלישה כדין מכוח ההפקעה שלא מומשה או לחילופין מכוח רשות שניתנה להם להשתמש בו.
2. אדון איפוא תחילה בשאלת ההתיישנות.

התיישנות

1. סעיף 125 לחוק המקרקעין קובע כי:

"רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969".

1. סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין קובע כי:

"(ב) חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה".

1. כלומר, אין התיישנות במקרקעין מוסדרים, אלא בהתאם לכללי ההתיישנות בטרם חקיקת חוק המקרקעין (בשנת 1970).
2. להשלמת התמונה אציין כי סעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

1. אם כן, בנסיבות מסוימות רשאי מחזיק במקרקעין ליהנות מטענת ההתיישנות, המייתרת את הצורך להוכיח את זכויותיו בנכס, אם הוגשה כנגדו תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (בהתאם לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות).
2. לצורך כך, בנוסף לחלוף הזמן, על המחזיק להוכיח כי החזיק בנכס חזקה נוגדת.

יפים לעניין זה דבריו של י' ויסמן בספרו, דיני קניין – החזקה ושימוש, תשס"ו – 2005, 36 לפיהם:

"כאשר נסיבות החזקה מעידות שההחזקה הייתה מטעמו של התובע, כגון שהמחזיק החזיק כשוכר או כשואל, לא תניב ההחזקה את פירות ההתיישנות. החזקה כזו, שאינה כופרת בזכותו של התובע, שאינה "נוגדת" לזכותו, אינה מקנה לתובע עילת תביעה כנגד המחזיק, וממילא אין לדבר אז על התיישנות התביעה.

...

מחזיק אשר ביטא בהתנהגותו את העמדה שההחזקה אינה על דעת הבעלים ובהסכמתו ייחשב אפוא כמחזיק בחזקה נוגדת".

1. רק לאחר הוכחת שני תנאים מצטברים אלה, יכולה לקום למחזיק הגנה מפני התביעה לסילוק ידו מהנכס, מכוח דיני ההתיישנות.
2. ספק בענייננו אם הנתבעים החזיקו בשטח הפלישה בחזקה נוגדת שכן לכל הפחות הם טוענים כי התובעת הסכימה לשימוש אותו הם עושים בו.
3. מכל מקום גם לא הוכח בפניי ולו בראשית ראיה ששטח הפלישה סופח למקרקעין הגובלים עוד בעת שנרכשו על ידי קלעי, בתחילת שנות ה-50, כפי שטענו הנתבעים בסעיף 14 לסיכומיהם, ואף לא שהנתבעים וקלעי החזיקו במקרקעין במצטבר, עובר לשנת 1970, במשך 25 שנים, היינו משנת 1945.

אמנם את עניין חלוף הזמן יש לזקוף לחובת התובעת, אלא שגם בהתאם לטענת הנתבעים, קלעי, רכש את זכויותיו במקרקעין הגובלים רק בשנות ה-50.

במקביל עיון בחוות דעתה של יואלי (ת/2), מעלה כי התכנית המוקדמת ביותר הרלוונטית למקרקעין ולשטח הפלישה הינה מיום 24/6/54 (תג"פ 333) וכי המגרשים הרלוונטיים לתביעה שבפניי נוצרו רק במסגרת תכנית זו (עמ' 10 לת/2; כן ראו: עדותו של נציג התובעת, פרוטוקול הדיון מיום 25/3/15 עמ' 18). מכל מקום לא הוצג בפניי כל מסמך שילמד על סיפוח שטח הפלישה למקרקעין הגובלים, קודם למועד זה.

משכך וגם אם אקבל את טענת הנתבעים לפיה מלכתחילה נרכשו המקרקעין הגובלים כשהם כוללים את שטח הפלישה, במלואה, אין בכך כדי להצביע על התיישנות התביעה שעה שלא מדובר בחזקה בת למעלה מ-25 שנים לפני כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף.

1. אני דוחה איפוא את הטענה כי יש לדחות את התביעה בשל התיישנות.

הפקעה שלא מומשה

1. טוענים הנתבעים כי שטח הפלישה הופקע מהמקרקעין הגובלים באמצעות תג"פ 333, על דרך של מכר ללא תמורה ובמטרה להשתמש בו כשטח ציבורי פתוח וכדרך, אלא שהתובעת לא עשתה בו כל שימוש במשך שנים רבות ועל כן כי עליה להשיבו לבעליו המקורי.
2. התובעת משיבה על האמור כי שטח הפלישה הינו בבעלותה המלאה וכי הוא הועבר אליה מרשות הפיתוח בעסקת מכר ללא תמורה. לתימוכין היא מפנה לנסח היסטורי של המקרקעין (חלקות 119 ו-120), (נספח 1 לתצהיר נציג התובעת ת/3).
3. עיון בנספח 1 מעלה כי בהתאם לתכנית איחוד היו המקרקעין שייכים לרשות הפיתוח בהתאם לשטר שמספרו 1962 (חלקה 119) ושטר שמספרו 1963 (חלקה 120), וכי באותו מועד הועברו המקרקעין לתובעת שבפני בעסקת מכר ללא תמורה על פי שטרות מספר 2011 ו- 2010 בהתאמה. הנסח ההיסטורי תומך אם כן ברישום שבנסח לאחר הסדרת המקרקעין.

מאידך לא הוצגו בפני המסמכים העומדים בבסיסה של תג"פ 333, ואף לא הוגשה כל ראיה מטעם הנתבעים שתלמד על עצם ההפקעה או על כך שבטרם הופקע שטח הפלישה כטענתם, הוא היווה חלק מהמקרקעין הגובלים. טענה זו נטענה אם כן בעלמא.

לא רק זאת אלא שלמעשה הנתבעת עצמה מאשרת כי בעת שרכשה את המקרקעין הגובלים מידי קלעי הוא הסביר להם מפורשות כי שטח הפלישה אינו שלו וכי אין הוא חלק מעסקת המכר (וראו פרוטוקול הדיון מיום 25/3/15 עמ' 40 -41).

1. משכך (ובשים לב גם לנטל הראייה הרובץ על הנתבעים) מקובלת עלי טענת התובעת לפיה די בנסח הרישום ההיסטורי שהוצג על ידה (אותו נספח 1 לת/3) על מנת לדחות את טענת הנתבעים בעניין זה. לא למותר להוסיף על האמור כי אני מקבלת גם את טענת התובעת לפיה לו רצו הנתבעים לטעון כנגד הפקעה כביכול היה עליהם להגיש זה מכבר תובענה מתאימה.

רשות להשתמש במקרקעין

1. רישיון להשתמש במקרקעין הוגדר על ידי פרופ' נ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב, 24 (להלן: "זלצמן") 24, והיא מבהירה כי משמעו:

"רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקנייה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא). רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה, ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע.."

(ראו בעניין זה גם דבריו של המשנה לנשיאה כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 3846/13 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף [פורסם בנבו] (21/7/15), פסקה יח' לפסק דינו).

1. אדגיש שוב כי רשות להשתמש במקרקעין יכול שתינתן בהיתר מפורש שניתן על ידי הבעלים לאחר להחזיק בהם, אך יכול גם שתינתן מכוח התנהגות הבעלים ושתיקה ארוכת שנים מצידם.

יפים לעניין זה גם דבריו של כב' השופט חלימה בע"א 60/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט (3) 693 לפיהם:

"... מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מלים מפורשות. רשות כזאת... יכול להשתמע ממנהג הארץ'. הרשות יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה. ההסכם יכול להיות מפורש, אך הוא גם יכול להשתמע מן הנסיבות...".

(כן ראו בעניין זה גם ע"א 463/79 ג'ובראן נ' גובראן, פ"ד לו (2) 403).

1. עם זאת נקבע כי אין לראות בחלוף הזמן לכשעצמו, ביטוי של הסכמה ויצירת רישיון מכללא, אלא אם מצטרפות אליו נסיבות אחרות (ראו: ע"א (ת"א) 793/75 ישראל אקסלרוד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פס"מ תשל"ז (2) 461).
2. בענייננו מעלה עיון בנ/1, בקשת הנתבעים לקבלת היתר הבנייה מיום 27/6/88, כי הם ביקשו לבצע מספר שינויים בנכס הבנוי על המקרקעין הגובלים ובין היתר ביקשו לבנות מרתף; להרוס ולבנות קירות; לבצע שינויים בחזית הבית ושינויים פנימיים; וכן לבנות חנייה מגודרת עד גבול המגרש (להלן: בקשת התובעים למתן היתר בנייה")
3. מחלקת ההנדסה של התובעת העירה בהתייחס לבקשה זו (וראו גם פרוטוקול הדיון מיום 25/3/15 עמ' 30) כי:

"יש לדרוש העברת הגדר בחזית ש.צ.פ לגבול החלקה לפני הוצאת היתר".

1. בהמשך ותחת הכותרת "המלצת מהנדס העיר" נכתב כי:

"ממליץ לאשר את הבקשה... בחזית תוך התאמה לקו הבינוי ברחוב...".

1. ביום 8/2/89 אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בתל אביב לבצע את השינויים שנתבקשו בבקשת התובעים למתן היתר הבנייה, לאחר שנקבע כי "הבקשה תואמת תכנית מאושרת", וזאת בכפוף להמלצתו של מהנדס העיר (נ/2). על יסוד האמור ניתן היתר הבנייה של התובעים. יודגש כי הנתבעים לא התבקשו להגיש בקשה חדשה או להכין תשריט חדש שילמד היכן תיבנה הגדר.
2. בסיכומיה טוענת התובעת כי היתר הבנייה לא כלל את שטח הפלישה אלא התייחס רק למקרקעין הגובלים, ומשכך כי אין לראות בו היתר שניתן לנתבעים לבנות או להחזיק בשטח הפלישה.
3. מנגד טוענים הנתבעים כי ההיתר כלל את הרשות לבנות בשטח הפלישה היות שניתן לאחר שמהנדס העיר הדגיש כי יש לשמור על קו הבנייה ברחוב, על מנת לשמור על רצף ואחידות בין המקרקעין הגובלים לבין 3 החלקות הנוספות הגובלות בשטח הפלישה.
4. עיון בתמונות שצורפו כנספח 5 לתצהיר נציג התובעת (ת/3), מעלה כי לא ניתן להבין מהן מהו קו הבינוי ברחוב.

גם נציג התובעת לא הצליח בתשובותיו להבהיר זאת, לאחר שהשיב לשאלה האם הבנייה ביתר החלקות המשיקות לחלקה 120, כוללת גם חלק מחלקה זו, כי אינו זוכר וכי קיימות ברחבי העיר פלישות רבות (פרוטוקול הדיון מיום 25/3/15 עמ' 24-25).

1. תוצאת האמור אינני יכולה לקבוע למה התכוון מהנדס העיר כאשר קבע כי יש לשמור על קו הבינוי ברחוב, והאם נכלל בכך שטח הפלישה. לא כל שכן כאשר כפי שאני מבינה פולשים גם יתר בעלי החלקות המשיקות לחלקה 120 לתוכה, שאז משמע כי יישור קו הבינוי כולל את שטח הפלישה.
2. לא למותר להוסיף בעניין זה כי לחוות הדעת של יואלי צורף תשריט המהווה חלק מהתכנית המאושרת להיתר הבנייה אשר הוגש על ידי הנתבעים וכי היא מציינת בה שהיתר הבנייה אותו קיבלו, כולל היתר לבניית גדר אבן תוחמת הכוללת גם את שטח הפלישה (שם, עמ/ 13).
3. שקלול כלל האמור, לרבות חלוף הזמן מעת מתן ההיתר ועד מכתב ההתראה הראשון אותו קיבלו הנתבעים, שלא לומר עד מועד הגשת התביעה, ולרבות האמור בחוות דעתה של יואלי, מוליכים אותי למסקנה כי לכל הפחות ניתנה לנתבעים רשות מכללא להשתמש ולהחזיק בשטח הפלישה.

אני נוקטת בלשון "לכל הפחות" שכן למעשה ולהבנתי ניתן להם היתר מפורש לעשות בו שימוש וזאת בשים לב למה שאני מבינה כי הינו קו הבינוי ברחוב ובשים לב לעובדה כי התובעת לא ביקשה מן הנתבעים לתקן את בקשתם להיתר ולא פעלה כדי לבדוק האם בסופו של דבר תאמו פעולות הנתבעים את לשון ההיתר שהוצא, על פי הבנתה.

ודוק: לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעים לעניין ההיתר שקיבל גם קלעי, אולם בעניין זה לא הצלחתי לחלץ מחוות דעתה של יואלי את אותה מסקנה, הגם שלטענת הנתבעים הם רק הגביהו את הגדר שבנה בשעתו קלעי, אך לא שינו מן התוואי שלה (אפנה בעניין זה אף לטענת הנתבעים עצמם בסעיף 7.4 לכתב ההגנה ממנה עולה כי גם להם אין ידיעה האם קיבל קלעי היתר לבניית הגדר במתווה זה וכן לעדות הנתבעת בפרוטוקול הדיון מיום 25/3/15 עמ' 43 בו היא חוזרת על האמור. עוד אפנה להיתר שקיבל קלעי ואשר אליו מתייחסת יואלי בחוות דעתה (עמ' 11-12) ובו אין כל התייחסות לבניית גדר).

רשות הדירה/בלתי הדירה

1. ככלל, רשות בלתי הדירה הוכרה בפסיקה רק במקרים בהם הוכחה הסתמכות בתום לב על הבטחה או התחייבות של בעל המקרקעין.
2. עם זאת ונוכח ההשלכות מרחיקות הלכת של קביעה זו, בתי המשפט נוטים לקבוע שרשות תהיה בלתי הדירה רק במקרים חריגים בהן הונחה תשתית ראייתית מבוססת וכאשר קיימת הצדקה מיוחדת לכך.
3. על מנת ליצור רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין יש להוכיח כי:
   1. המחזיק קיבל רשות מפורשת להשתמש במקרקעין (להבדיל מרשות מכללא);
   2. המחזיק השקיע השקעה ניכרת במקרקעין;
   3. המחזיק קיבל הסכמה מפורשת של בעל המקרקעין לבנייה גופה.

(ראו בעניין זה: ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי פ"ד ט"ז (1) 290; ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ פ"ד מ (1) 321, 325; ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד פ"ד נח (4) 27).

1. בענייננו קבעתי כי לכל הפחות קיבלו הנתבעים מן התובעת רשות מכללא להחזיק ולעשות שימוש בשטח הפלישה ובעצם כי למעשה קיבלו היתר מפורש לבנות בו.
2. אין גם מחלוקת שהנתבעים בנו בשטח הפלישה חנייה מקורה וכן כי הם תחמו את המקרקעין הגובלים ואת שטח הפלישה בגדר. הנתבעת 1 הבהירה בהקשר זה בתצהירה כי בהתאם להיתר הבנייה היא בנתה, שיפרה הגביהה את הגדר במקומה הנוכחי, לאחר שזו הקודמת הייתה רעועה מאוד (סעיף 6.7 לנ/3).
3. עם זאת הנתבעים לא הגישו חוות דעת אשר תלמד מהן ההשקעות הכספיות אשר עשו בשטח הפלישה וכפועל יוצא גם לא הוכיחו כי השקיעו בו השקעה ניכרת.
4. משכך בכל מקרה לא ניתן לקבוע כי הרשות אותה קיבלו הינה בלתי הדירה (אף אם הייתה אכן מפורשת). לא כל שכן כאשר מדובר ברשות מכללא בלבד.
5. על האמור יש להוסיף כי ממילא מדובר ברשות חינם שהינה רשות הדירה המתחדשת מרגע לרגע עד למועד בו היא מתבטלת על ידי בעל המקרקעין.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט זילברג בע"א 96/50 יעקב צינקי ואח נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה(1), 474 לפיהם:

"רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו "הסכם" במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרישיון".

(כן ראו: ע"א 50/77, אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א (3), 433; פרופ' נ. זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב 1995 עמ' 24, 61)

1. לבסוף ובהיות שטח הפלישה מקרקעי ציבור חשוב גם להביא מדבריו של כב' השופט צ' זילברטל בע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח [פורסם בנבו] (19/8/15), בפסק דין שניתן ממש לאחרונה ולפיהם:

"אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס. בהקשר זה יפים דברים שאמר בעניין אחר השופט א' רובינשטיין:

"חובתם של בתי המשפט ליתן יד למאבק רשויות הציבור גם אם בא במאוחר, מאוחר מאוד – לפינוי פולשים ממקרקעיהן. אשר לפיצויים בגין השקעה והשבחה, אלה נבחנים בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות בשיקולי צדק... ; אך ברי כי היסוד הוא חובת הפינוי, משעסקינן בפלישה, והפיצוי הוא נספח לה. במקרה דנא – כמו במקרים רבים במקרקעי ציבור – אותה טענת רשות מכללא, שלטעמי מוטלת בספק ספיקא וקרובה שלא להיות, ושבכל מקרה בוטלה עתה, נבעה כפי שנאמר במקרה אחר, 'מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור, וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי ... בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט' ( רע"א 10342/06 ארז נ' משרד הביטחון (לא פורסם) [פורסם בנבו])" (רע"א 7226/08 עיריית קריית אתא נ' יצחק, [פורסם בנבו] פסקה ז (8.4.2010)).

1. ברי כי דברים אלה יפים לענייננו.

מועד ביטול הרשות

1. התובעת דרשה מן הנתבעים לסלק את ידם משטח הפלישה לראשונה ביום 9/11/09 (נספח 5 לכתב התביעה).
2. בנוסף מעלה עיון בנספח ה' לכתב ההגנה כי ביום 4/10/10 כתבה גב' אפרת הרמן, עוזרת ראשית ליועץ המשפטי אצל התובעת, דואר אלקטרוני למר דוד רבינוביץ, מנהל מחלקת פיקוח על הבנייה אצל התובעת, שכותרתו "רחוב יואב 8" לפיו:

"דוד שלום רב,

הועבר לטיפולי חומר כדי להגיש תביעת פינוי בכתובת הנ"ל.

מהחומר שבידיי עולה כי הפולשים הקימו במקום גם סככה או חנייה מקורה.

אודה על בדיקתך – האם הבנייה האמורה נעשתה ברישיון".

בתגובה ולאחר ביקור שנערך במקום, ביום 7/10/10, כתב אינג' אמיר פרידמן (מהנדס אזורי במחלקת פיקוח אצל התובעת) על גבי אותו דואר אלקטרוני, נספח ה', בכתב יד כי:

"בביקור שנערך במקום מיום 7.10.2010 לא נמצא בנייה חדשה. כל [ה]מבנים קיימים הרבה שנים ב[ע]רך 25 שנים"

1. משנשאל נציג התובעת על מסמך זה השיב כי יש הבדל בין המחלקה העוסקת בפיקוח על הבנייה לבין המחלקה העוסקת בפלישה. לדבריו:

"ש. עכשיו אני אומר לך, אני אומר לך שמייד אחרי קבלת מכתב 2009 פנו הנתבעים לעירייה ושאלו מה זה, אמרו להם תעזבו, זו טעות, תשכחו מזה, אתה לא יודע לאשר כן או לא,

ת. נשמע לי לא הגיוני, אני לא יכול לאשר מה שאני אומר ולא יכול לאשר את מה שאתה אומר,

ש. עכשיו, האם אתה יודע שאחרי המכתב הראשון או השני 2009 או 2010, אני חושב שאחרי המכתב השני, שהתחילו לברר מה קרה, נשלח פקח לשטח לברר מטרות הבנייה, מה קרה בבנייה הזו,

ת. אני רק רוצה להבהיר שפקח שמברר את מטרות הבנייה זה לא קשור אלינו, אנחנו מדברים על פלישה, אז,

ש. אני מציג בפניך, מציג בפניך מכתב ששלחה הגברת אפרת הרמן, אתה מכיר אותה,

ת. כן,

ש. ואת אדון רבינוביץ, אתה מכיר אותו?

ת. לא,

ש. ואינג'ניר אמיר,

ת. לא, לא מכיר,

...

ש. וכותבת שם היועצת המשפטית שמי שהגיע אליה התיק מתישהו ב-2010

...

ש. זאת אומרת שאחרי שהגיעו הנתבעים עם מכתב ההתראה לעירייה ואמרו "רגע מה אתם רוצים", רצו לבדוק את הטענה שלהם שזה היסטורי, הם שלחו, והפקח אמר "נכון זה היסטוריה, אין פה שום דבר חדש", זה 25 שנה לא מהיום, זה 25 שנה מ-2010,

ת. אוקי, אז אני חוזר על מה שאמרתי מקודם, פה מדובר על הפיקוח על הבנייה, הוא פיקוח על הבנייה הוא מתעסק יותר,

ש. אבל זה,

ת. אם גדר הוקמה באופן חוקי מבחינת הנדסה, אנחנו מדברים על פלישה..."

(פרוטוקול הדיון מיום 25/3/15 עמ' 26-27).

1. אמנם מקובלת עלי טענתו של נציג התובעת לפיה קיימות מחלקות נפרדות אצל התובעת, חלקן עוסקות בפיקוח וחלקן עוסקות בפלישה. עם זאת עיון בנספח ה' מעלה כי עוד במועד בו הוא נשלח לדוד רבינוביץ הובהר לו מפורשות שמדובר בפלישה ולא בבדיקה הנדסית של הבנייה. רבינוביץ נתבקש להשיב האם הבנייה שבשטח הפלישה נבנתה ברישיון אם לאו.

במצב דברים זה יש כדי לתמוך בטענת הנתבעים לפיה לא רק שהתובעת ידעה על השימוש אותו הם עושים בשטח הפלישה, אלא שנוכח ממצאי הבדיקה, זנחה את העניין עד שבסופו של דבר מצאה בשנת 2013 להגיש את התביעה שבפני.

1. מועד הגשת התביעה הינו אם כן המועד בו ביטלה התובעת את הרשות שניתנה לנתבעים להחזיק בשטח הפלישה.

(ראו בעניין זה גם את דבריו של כב' השופט אשר בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים פ"ד ל"א (3), 210 אשר קבע כי די בהגשת תביעה לסילוק יד על מנת לבטל הרשות להשתמש במקרקעין. כן ראו בעניין זה גם רע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' עבד אל סלאם חיר, פ"ד נז (3) 943, 956).

1. ודוק: אינני מקבלת את טענת נציג התובעת בעדותו לפיה פער הזמנים שבין משלוח מכתב ההתראה הראשון בשנת 2009 לבין משלוח מכתב ההתראה השני מיום 22/5/13, נעוץ בכך שהמחלקה העוסקת בפלישות בעיר תל אביב עמוסה מאד ואין בה די כוח אדם אשר יוכל לטפל בכל הפלישות בתקופה קצרה (פרוטוקול הדיון מיום 25/3/15 עמ' 26).

כך במיוחד כאשר בענייננו כבר הגיע עניינם של הנתבעים לשולחן הדיונים של הלשכה לייעוץ המשפטי אצל התובעת כעולה גם מנספח ה' הנזכר.

משכך, מצופה היה מן התובעת למצות את עניינם באותו מועד או בסמוך לו, עד תום.

דמי שימוש

1. לאחר שקבעתי כי הרשות שניתנה לנתבעים להשתמש במקרקעין בוטלה עם הגשת התביעה שבפניי, יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שהחל ממועד הגשת התביעה שבפניי ועד מועד הפינוי בפועל, בלבד.
2. בחוות דעתה קבעה יואלי כי דמי השימוש הראויים לתקופה שמאז הגשת כתב התביעה הינם בסך 883 ₪ לחודש. עם זאת בכתב התביעה העמידה התובעת את דרישתה על סך של 528 ₪ בלבד (וראו סעיף 17 ג' לכתב התביעה). משכך וחרף האמור בסיכומיה, אני מוצאת להגבילה לדרישתה זו.
3. הנתבעים לא הגישו חוות דעת אשר תסתור את האמור.
4. משכך אני מחייבת את הנתבעים בתשלום סך של 528 ₪ בגין כל חודש החל ממועד הגשת התביעה שבפניי (15/7/13) ועד מועד מתן פסק הדין (ולמען הנוחות עד יום 1/9/15), היינו בגין תקופה של 25 חודשים ו-15 ימים, בסך כולל של 13,464 ₪.
5. מעבר לאמור ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 528 ₪ בגין כל חודש בו ימשיכו להחזיק בשטח הפלישה בפועל.
6. עם זאת אינני סבורה כי יש לחייב את הנתבעים בעלות הריסת המחוברים אותם בנו בשטח הפלישה, לאחר שהתובעת לא הייתה בהירה דייה בהיתר שנתנה להם ולאחר שלא פעלה בסמוך לו לוודא כי הבנייה נעשתה כפי שכיוונה. זאת להבדיל ממצב דברים בו יבקשו בעתיד לבנות את הגדר בתוואי הנכון שבשטחם, שאז יצטרכו לעשות זאת על חשבונם. בעניין זה אוסיף כי יש לזכור שהנתבעים ידעו כל העת ששטח הפלישה אינו בבעלותם וכי משבחרו לבנות בו, גם אם בהיתר, נטלו על עצמם סיכון (אולי מחושב) שנשא פרי משך שנים לא מעטות אך התממש בתביעה שבפני.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת בחלקה.
2. על הנתבעים לסלק את ידם משטח הפלישה (כהגדרתו לעיל) וזאת בתוך 90 ימים החל מהיום. עם זאת בעלות הריסת המחוברים שנבנו בהיתר אשר ניתן לנתבעים על ידי התובעת תישא האחרונה.
3. הנתבעים ישלמו לתובעת דמי שימוש בסך של 13,464 ₪ וכן סך נוסף של 528 ₪ לכל חודש מהיום ועד מועד הפינוי בפועל.
4. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.
5. כל הסכומים האמורים ישולמו בתוך 45 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ה, 01 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.