בתאריך 18.3.13, בשעה 08:00 לערך, בצומת הרחובות המגינים – עין דור שבחיפה, התרחשה תאונת דרכים בין רכבו של התובע, הנהוג על ידו ובין רכבו של הנתבע 1, הנהוג על ידי אשתו, הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") והמבוטח על ידי הנתבעת 3.

על בסיס הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, הנני קובעת כי הוכח שהנתבעת הגיעה לצומת ממעלה רחוב עין דור, כשהינה נוסעת בנתיב השמאלי מבין שני נתיבי נסיעה, כאשר בנתיב שמאלי זה מסומן חץ המתיר נסיעה ישר ושמאלה בלבד (כעולה מהתצלום נק/8).

הנתבעת, שלא כדין, ביקשה לפנות מנתיב זה ימינה, כאשר בכוונתה להיכנס לרח' המגינים.

באותה העת, נסע התובע בנתיב הימני, המיועד לפניה ימינה בלבד, וזאת עפ"י סימון החצים שבכביש, כעולה מהתצלומים שהוגשו לביהמ"ש וסומנו נק/8 ו-נק/9.

לטענת התובע, כמפורט בכתב התביעה, בעודו נוסע ברח' עין דור – סטתה הנתבעת אל תוך הנתיב הימני בו נסע ופגעה ברכבו, תוך שהינה גוררת את רכבו פנימה, אל תוך רח' המגינים.

בעדותו בביהמ"ש שינה התובע מעט את גירסתו זו וטען כי כבר הספיק לבצע את הפניה ימינה, רכבו כבר היה ברח' המגינים, כשהינו נוסע בנתיב הימני ובשלב זה הנתבעת סטתה לעברו ופגעה ברכבו.

התובע הכחיש את האפשרות כי רצה להמשיך ולנסוע בצומת ישר, קדימה.

לטענת הנתבעת, כמפורט בכתב הגנתה וכפי שהעידה בביהמ"ש, התובע לא ביקש כלל לפנות בצומת ימינה, לכיוון רח' המגינים, אלא התכוון להמשיך ולנסוע ישר קדימה, לכיוון המשכו של רח' עין דור, וזאת בניגוד לסימון שבכביש המתיר, כאמור, פניה ימינה בלבד.

בעשותו כך – נגרמה התאונה.

לביהמ"ש הוצגו 2 מסמכים, נק/1 ו-נק/2, בהם מתאר התובע את אופן נסיעתו עובר לתאונה ובשניהם הינו מציין כי כוונתו היתה להמשיך ולנסוע ישר.

בעדותו בביהמ"ש, תירץ התובע את הכתוב במסמכים אלה, אל מול עדותו בביהמ"ש, בכך שניסוחו את העובדות היה תירגום מערבית וכך יצא ברישום כי התכוון כאילו, להמשיך ולנסוע ישר, כאשר כוונתו היתה לומר כי התכוון לנסוע ישר ימינה.

לקביעתי, זהו תרוץ דחוק ביותר, אולם הנני נכונה לקבל, בחלקם, את דברי עדותו של התובע בביהמ"ש, כי התכוון מלכתחילה לפנות לצומת ימינה, וזאת מהנתיב הימני שבו נסע קודם לכניסתו לצומת, כאשר אין לכך משמעות, כפי שיפורט להלן.

הנני דוחה את טענות התובע כאילו נכנס לנתיב הימני מבין שני נתיבי הנסיעה שברח' המגינים, כאשר מהנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, עולה כי התובע נכנס לנתיב השמאלי שברח' המגינים ולא לנתיב הימני שבו, וכאשר התאונה התרחשה בנתיב השמאלי, עוד בטרם השלים התובע את יציאתו מהצומת לתוך רח' המגינים.

קביעותיי אלה, נסמכות על סימני הנזקים שברכבים ועל עדויותיהם של הנתבעת ובעלה, שהיו מהימנות עליי, כי לאחר התאונה נמצא רכבה של הנתבעת עומד, בחלקו, על אי התנועה המסומן בעיגול בתצלום נק/5.

מצב זה תומך בדברי עדותה של הנתבעת כי עברה את הכיכר והחלה בפנייתה ימינה וכי בשלב זה שמעה את רעש המכה ורכב התובע דחף את רכבה והעלה אותו על אי התנועה (עמ' 11 ש' 23 לפרוט').

מעיון בתצלום נק/5, עולה כי התאונה התרחשה ממש לקראת סיום נסיעת הרכבים בצומת ובטרם שהספיקו להיכנס לרח' המגינים.

זאת ועוד, עליית רכבה של הנתבעת על אי התנועה שבצד שמאל כיוון הנסיעה, כעולה מהתצלום תק/5, מצביע על כך שבעת התאונה נסעה הנתבעת בנתיב השמאלי שבכניסה לרח' המגינים וכי לא סטתה ימינה, כטענת התובע.

אם התאונה התרחשה בנתיב השמאלי, בסמוך לפני אי התנועה, הרי שהתובע, אם אכן רצה לפנות בצומת ימינה ולא להמשיך בו ישר קדימה, הוא שביקש להיכנס מהצומת לרח' המגינים, אל תוך הנתיב השמאלי שברח' המגינים ולא אל תוך הנתיב הימני.

כאמור, אף סימני הנזק שברכבים – הפינה הקדמית שמאלית של רכב התובע והדופן הימני של רכב הנתבעת, באיזור הדלת הקדמית שלו, מצביעים על כך שרכב התובע הוא שסטה אל עבר הנתיב השמאלי, בו נסע באותה העת רכב הנתבעת.

על בסיס כל האמור לעיל, הנני קובעת שהוכח כי הנתבעת נהגה ברכבה ברשלנות ובחוסר זהירות, תוך הפרת תקנות התעבורה, באשר לחובת נהיגה בהתאם לחיצים המסומנים בכביש ובעשותה כן – לא וידאה את מצב התנועה מימינה ולא ראתה כלל את רכב התובע, עד שחשה במכה שנגרמה בתאונה.

טענות נציג הנתבעת 3, כפי שפורטו בסיכומיו, על כך שמהתמונות שהוגשו לביהמ"ש עולה כי ניתן לפנות ימינה לרח' המגינים מהנתיב השמאלי שלפני הכניסה לצומת, אל תוך הנתיב השמאלי לרח' המגינים – הינן חסרות כל ממש ועומדות בניגוד לסימונים על גבי הכביש ולהוראות תקנות התעבורה.

הנני קובעת כי אף התובע תרם ברשלנותו לקרות התאונה, כאשר, גם אם כוונתו היתה לפנות בצומת אל תוך רח' המגינים, הרי שסטה מהנתיב הימני אל תוך נתיב הנסיעה השמאלי, בניגוד להוראות תקנות התעבורה ומבלי לוודא כי הינו יכול לעשות כן בבטחה.

על התובע היה לצפות את האפשרות כי רכב אחר יבקש להיכנס לנתיב השמאלי, מה עוד שלרכבים המתקרבים לצומת ברח' המגינים ומבקשים להמשיך ולנסוע ישר לאחר הכיכר, להמשך רח' המגינים – מיועד אותו נתיב שמאלי שבו, לקביעתי, הראה התאונה.

הנני קובעת את אחריותו התורמת של התובע לתאונה בשיעור של 20%.

לעניין גובה הנזקים שנגרמו לתובע בתאונה ושלא פוצה בגינם, הנני קובעת כדלקמן:

באשר להוצאות תיקון הרכב – התובע לא הגיש לביהמ"ש חשבונית או קבלה של המוסך בו תוקן רכבו, כאשר ממסמך שכזה, לוא הוגש, ניתן היה לראות בבירור מה היו הוצאות תיקון הרכב.

מאידך, הובאו בפני ביהמ"ש 2 חוו"ד באשר לגובה הנזקים שברכב התובע ולשיעור ירידת הערך.

חוו"ד האחת, של משרד השמאים אבי חזן, הוזמנה על ידי התובע ואילו חוו"ד השניה, של אופק שמאים, הוזמנה על ידי חב' הביטוח של התובע.

בחוו"ד של השמאי חזן, נקבעו סה"כ נזקי תיקון הרכב בסך של 39,080 ₪, ללא מע"מ.

כאשר התובע אישר כי הינו מחוייב רק ב-1/3 משיעור המע"מ (והינו מזדכה ב-2/3 של המע"מ), הרי ששיעור המע"מ על הוצאת התיקון הנ"ל יעמוד על הסך של 2,261 ₪ ובסה"כ – 41,296 ₪.

בחוו"ד של אופק שמאים, נקבעו הוצאות התיקון בתוספת 1/3 מסה"כ המע"מ, בסך כולל של 36,793 ₪ (4,503 ₪ פחות מחוו"ד של אבי חזן).

הנני נכונה לקבל את חוו"ד של משרד אבי חזן כמשקפת את הוצאות תיקון הרכב, כאשר מקובל עליי כי הנזקים לגלגל הרכב הינם תוצאת התאונה והנני קובעת כי הוכח שסה"כ הוצאות תיקון הרכב יעמדו על הסך של 41,296 ₪.

כן הנני מקבלת כי ירידת הערך של רכב התובע בגין התאונה תעמוד על השיעור של 3.5% (ולא 3% כנקבע על ידי אופק שמאים).

כל זאת, כאשר משרד השמאים אבי חזן, קבע את ירידת הערך עפ"י מראה עיניים, קודם לתיקון הרכב, במהלכו ולאחר תיקונו.

משמע, סה"כ ירידת הערך של רכב התובע בגין התאונה, יעמוד על הסך של 12,740 ₪.

הנני קובעת כי הוצאות עריכת חוו"ד השמאי מטעם התובע, בסך של 2,050 ₪, הינם אכן גבוהות במידה ניכרת מהממוצע.

לראיה, הוצאות עריכת חוו"ד של משרד השמאים אופק שמאים, עמד על הסך של 600 ₪ בלבד.

הנני קובעת כי הסך של 1,200 ₪ בגין שכ"ט השמאי הינו הולם וקובעת כי התובע זכאי להחזר של סך זה בגין עריכת חוו"ד השמאי.

התובע עתר אף לקבוע כי נגרם לו הפסד מחמת אי קבלת ההנחה של העדר תביעות, עם חידוש הפוליסה.

התובע המציא לביהמ"ש אישור הפסדים, אך זה ניתן עוד לפני חידוש הפוליסה לאחר התאונה.

התובע אף המציא לביהמ"ש חלקים מהפוליסה הישנה וחלקים מהפוליסה החדשה, אך אין בפוליסה החדשה שצורפה לכתב התביעה המתוקן אישור מפורש על הגדלת סכום הפרמיה בגין התאונה שבענייננו.

אין אף אישור של חב' הביטוח על כך שבפועל, בפוליסה החדשה, לא קיבל התובע את הנחת העדר התביעות מחמת התביעה שתבע את חב' הביטוח בגין התאונה שבענייננו.

בנסיבות אלה, לקביעתי, לא הוכיח התובע את תביעתו בכל המתייחס להפסד ההנחה של העדר התביעות.

התובע דרש לחייב את הנתבעים לפצותו בגין תשלום ששילם לעירית חיפה, כדי להוכיח כי לא חלו שינויים בדרך מאז התאונה ועד לשמיעת ההוכחות.

ברם, לא היה כל צורך באישור שכזה, כאשר לא נטענה כל טענה לגבי שינוי תנאי הכביש.

אף יתר טענות התובע לעניין הוצאות נוספות שנגרמו לו – לא הוכחו כברות חיוב.

לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי סה"כ נזקי התובע בתאונה, בגין הוצאות תיקון הרכב, ירידת ערכו ושכ"ט השמאי, עומד על הסך של 55,236 ₪, כפי שפורט לעיל.

כאשר התובע קיבל מחב' הביטוח שמטעמו פיצוי בגין התאונה, בסך של 42,091 ₪ (כעולה מהנספח ו' שצורף לכתב התביעה המתוקן), הרי שיתרת סכום הנזקים שלא שולמו לתובע יעמוד על הסך של 13,145 ₪.

מסכום זה יש לנכות 20% בגין רשלנות תורמת, כנקבע על ידי, כך שסה"כ נזקי התובע, שעל הנתבעים לפצותו בו, יעמוד על הסך של 10,516 ₪.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעים, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובע את הסך של 10,516 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כן הנני מחייבת את הנתבעים, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובע את הסך של 1,000 ₪ בגין הוצאות המשפט, לרבות אגרת הגשת התביעה.

אף סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

יש זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזאת תוך 15 יום ממועד המצאת פסק דין זה.

מזכירות ביהמ"ש תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' אדר ב תשע"ד, 10 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.