לפניי תביעה ותביעה שכנגד, שעניינן נזקים שנגרמו לכלי רכב – אוטובוס ורכב פרטי – בתאונה בצומת מרומזר (תאונה מיום 26.3.2012). המחלוקת נסבה על השאלה איזה מבין שני כלי-הרכב נכנס לצומת כשמופע האור ברמזור בכיוון נסיעתו אדום.

אין מחלוקת, כי האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית בנתיב שירות וביצע פנייה שמאלה ברמזור לרחוב בילו (מתוך כוונה לבצע מעין פרסה), ואילו הרכב הפרטי נכנס לצומת בנסיעה ישר ברחוב בילו (ממזרח למערב); או-אז אירעה ההתנגשות (חזית-שמאלית של האוטובוס, דופן ימנית של הרכב הפרטי). השאלה כאמור היא מי מהנהגים חצה את הצומת באור אדום.

שמעתי היום את העדויות מטעם הצדדים – נהג האוטובוס שהיה מעורב בתאונה, נהג אוטובוס נוסף שהיה לדבריו עד לתאונה, נהגת הרכב הפרטי ושתי נוסעות נוספות ברכב זה (אמהּ של הנהגת ודודתהּ). לאחר שהתרשמתי באופן בלתי-אמצעי מן העדויות ובחנתי את כל החומר שהונח לפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. לפי מצוות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק-הדין באופן תמציתי.

מסקנתי האמורה מושתתת בראש ובראשונה על העדויות שבאו לפניי היום. העדים מטעם התובעת עמדו בנחרצות על כך שהאוטובוס נסע באור ירוק. העדות מטעם הנתבעת, מצדן, טענו בהחלטיות כי הרכב הפרטי נסע כשמופע האור ברמזור ירוק. אף אחד מהעדים אינו בבחינת עד ניטראלי. בהתרשמות בלתי-אמצעית, אין בידי לקבוע כי העדים של צד זה או של צד אחֵר שכנעו אותי במאזן ההסתברויות.

אשר לעדותו של נהג האוטובוס, מצאתי בה קשיים. כך למשל, העד נשאל בחקירה הנגדית לגבי אי-התאמות בין הגרסה שמסר במשטרה לבין הגרסה שמסר בבית המשפט (כגון בעניין עצירה ברמזור או נסיעה רציפה). תשובותיו של העד לא הניחו את דעתי. בדומה, העד נשאל שאלות בעניינים עובדתיים פשוטים למדיי – כגון בנוגע למידת ההיכרות שלו עם הצומת הנדונה – ומסר תשובות עקיפות ומעורפלות.

יוּער, כי לקראת סיום חקירתו הנגדית העד לא חש בטוב, ועדותו באה לסיומה – הכול כמתועד בפרוטוקול.

כאמור, מטעם התובעת התייצב עד נוסף – מר גמליאל – שלדבריו נהג באוטובוס אחֵר, אשר עמד ברציף בסמוך אחרי האוטובוס שהיה מעורב בתאונה. עד זה סיפר כי ראה את האוטובוס נכנס לצומת באור ירוק. אלא שגם עדות זו לא הטתה את הכף לטובת קבלת גרסתה של התובעת ולא איינה את הקשיים שצוינו לעיל בעדותו של הנהג. יוטעם במאמר מוסגר, כי במהלך חקירתו הנגדית של הנהג באוטובוס שהיה מעורב בתאונה, התבקש הלה לצאת מן האולם על-מנת שב"כ התובעת יוכל להשמיע התנגדות לאחת השאלות. העד יצא, וששב התברר כי החליף דברים בנושא העדות עם מר גמליאל. הנהג נשאל מדוע שוחח עם מר גמליאל אף שהתבקש שלא לעשות כן – ולא הייתה תשובה טובה בפיו.

אל-מול עדויות התובעת באו העדויות מטעם הנתבעת. גם עדויות אלה לא הרימו את הנטל. ראשית יש לציין, כי העדוֹת לא זכרו פרטים שונים שלגביהם נשאלו. שנית, גרסתה של הנהגת ברכב הנתבעת העלתה סימני שאלה, כך למשל בנוגע לטענתה כי היא הבחינה בנהג האוטובוס "מתעסק במשהו", צפרה לו, ראתה אותו מרים את הראש ואז מוריד אותו, וממשיך בנסיעה אל תוך הצומת. מעבר לכך שבנסיבות העניין עולה ספק לגבי היכולת של הנהגת להבחין בנהג האוטובוס מתנהג כפי שהיא מתארת בעדותה, הרי שמדובר בפרטים שלא מופיעים בחקירתה במשטרה. זאת ועוד, התמיהה מתחזקת נוכח העובדה שאמהּ של הנהגת חזרה בעדותה על אותו תיאור בדיוק – "היא צפרה לו, הוא הרים את הראש והוריד חזרה" – אף שישבה במושב האחורי ברכב (עמוד 12 לפרוטוקול; למען הסר ספק, גם בהודעה של האמא במשטרה, לא מופיע התיאור של נהג האוטובוס מרים ומוריד את הראש).

להשלמת התמונה אוסיף ואציין, כי תיק המשטרה נסגר בשל חוסר ראיות. כמו-כן, אף אחד מבעלי הדין בתביעה שלפניי לא הציג חוות דעת מומחה, שיש בה כדי לבסס נתונים וממצאים התומכים באחת הגרסאות ומקנים לה עדיפות הסתברותית. גם החומר שצירפו הצדדים (כגון תיק המשטרה) אינו מצביע באופן ברור על יתרונה של איזו מבין הגרסאות. כך למשל, מתכנית הרמזורים עולה לכאורה כי האור הירוק בכיוון הנסיעה של האוטובוס הוא לזמן קצר, ולאחר שהאור ברמזור זה מתחלף לאדום, מתקבל אור ירוק ברמזור בכיוון הנסיעה של הרכב הפרטי. מאידך גיסא, אין מחלוקת כי הרכב הפרטי נכנס לצומת בנסיעה רציפה (ומהירה יחסית – 50-60 קמ"ש לדברי הנהגת), כלומר לא מדובר בגרסה שלפיה הרכב עמד ברמזור אדום והחל בנסיעה כשהאור התחלף לירוק.

סיכומו של דבר, הובאו לפניי שתי גרסאות סותרות, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי-אמצעי מהעדים ובחנתי את טיעוני הצדדים ואת המוצגים, לא שוכנעתי כי איזו מבין הגרסאות עדיפה על האחרת. המסקנה היא, שהצדדים לא עמדו בנטל ההוכחה ולכן דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. בנסיבות העניין ולאור התוצאה, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ז, 18 יולי 2017, בהעדר הצדדים.