זוהי החלטה בבקשת המשפחה של הנאשם, באמצעות עו"ד לחן אשר ייצג את הנאשם בהליך הפלילי, ליתן הכרעת דין בתיק זה, למרות פטירת הנאשם.

הנאשם ז"ל הואשם בעבירת אלימות. המשפט התנהל כסדרו. העידו עדי ראייה, העיד הנאשם, הוגשו מוצגים, נשמעו הסיכומים והתיק היה קבוע למתן הכרעת דין. אולם, מספר ימים טרם מועד הכרעת הדין, נמסרה מטעם הסנגור ההודעה המצערת כי הנאשם נפטר.

הסנגור ביקש כי, למרות פטירת הנאשם, תינתן הכרעת דין, ולו בנימוק תמציתי, ובלבד שמדובר בהכרעת דין מזכה. הסנגור עומד על בקשה זו, למרות הוראות סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982, הקובע כי "נפטר אדם, ייפסק כל הליך פלילי נגדו".

בבקשתו המנומקת ובתשובתו מהיום לתגובת המדינה, מסביר הסנגור כי מדובר בסעיף אשר נועד להטיב עם הנאשם ולא לפגוע בו. זאת, על מנת שלא יוכתם שמו של אדם בהרשעה לאחר שכבר נפטר מהעולם הזה. אולם, כאשר תוכנה של הכרעת הדין אמורה הייתה להיות זיכוי, הרי שצלו השחור של האישום שלא הוברר פוגע בכבודו של הנאשם, אף לאחר מיתתו.

הסנגור מבקש ללמוד גזירה שווה מהוראות תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד – 1974, לפיה "היה ערעור מטעם הנאשם תלוי ועומד ונפטר הנאשם, רשאי בית המשפט להרשות שהדיון יימשך, ולקבוע כי בן משפחתו, יורשו, מבצע צוואתו או מנהל עזבונו ימשיך בערעור במקום הנאשם".

לשיטת הסנגור, תקנה זו מלמדת על כוונת המחוקק לאפשר לטהר את שמו של הנאשם לאחר פטירתו. הסנגור סבור כי עצם הגשת ההליך הפלילי, וקביעת תנאי שחרור בתחילת הדרך, גורמים לסביבת הנאשם הקרובה להאמין באשמתו העובדתית והמוסרית, בבחינת "אין עשן בלי אש". סיום ההליך ללא הכרעת הדין, תותיר על כנה את האמונה באשמה, בקרב הסביבה הקרובה, אשר תסבור כי אך בדרך מקרה, עקב פטירתו, לא הורשע הנאשם. עוד סבור הסנגור הודעה על זיכוי תהווה מעשה בית דין, אשר ימנע הליך אזרחי נגד העיזבון, בגין מעשה האלימות שיוחס לנאשם.

הסנגור מסכים כי אם ההליך הפלילי עדיין לא עבר את שלב הבירור, לא ניתן להמשיך בו. זאת, משום שלא ניתן לנהל ההליך ללא השתתפותו הפעילה של הנאשם, וממילא אין מנוס מהפסקת ההליך והסתפקות בחזקת החפות. אולם עתה, משהגיע ההליך לסיומו כמעט, ולא נותר אלא לבית המשפט לומר את דברו, מן הראוי שהדבר יישמע, אם מדובר בהחלטה בדבר זיכוי. הסנגור אף מציין כי עולה מהפסיקה אליה מפנה המדינה בתגובתה, כי ניתן לערער על הכרעת דין מרשיעה, אף במקום בו טרם הסתיים ההליך בערכאה הראשונה בגזר דין, בשל פטירת הנאשם. משמע שנפסק שאין לדבוק בלשון החוק, מקום בו יש אינטרס נוגד.

לעניין הסמכות, מבקש הסנגור ללמוד מסמכותו הכללית של בית המשפט להשלים החסר על דרך ההיקש במקום שאין הסדר פורמאלי, מסמכותו הטבועה של בית המשפט לעשות צדק וכן מעקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן הזכות לכבוד אינה פוקעת עם המוות.

המדינה סבורה שאין סמכות ליתן הכרעת דין כמבוקש. המדינה מצביעה על לשונו הפשוטה של החוק, ועל כך שהחריג היחיד שנקבע בחקיקה הוא מקום שיש ערעור תלוי ועומד אשר כבר הוגש על ידי הנאשם בחייו, והחריג הפסיקתי הוא רק כאשר כבר ניתנה הכרעת דין מרשיעה, המפריכה חזקת החפות. המדינה מצביעה בתגובתה על הפסיקה המסבירה את קיומה של הסמכות החריגה הזו, באינטרס לגיטימי של המשפחה לנסות לטהר את שמו של קרובם מכתם ההרשעה שדבק בו. כמו גם, אינטרס לגיטימי של העיזבון להתמודד עם ענישה כלכלית שהוטלה במסגרת גזר הדין.

המדינה מזכירה כי כל עוד לא ניתנה הכרעת דין מרשיעה, חזקת החפות במקומה עומדת. אין צורך ליתן הכרעת דין, אשר תצהיר על החפות הקיימת ועומדת ממילא.

דיון

לאחר שעיינתי בטענות הסנגור, לא אוכל לקבלן, ועלי לקבוע שאין סמכות ליתן הכרעת דין במקרה זה.

ראשית, שוגה הסנגור שרואה במצב דנן חסר בדין. הדין ברור וחד משמעי. המחוקק ציווה להפסיק כל הליך פלילי המתנהל נגד נאשם שנפטר. הצעת הסנגור לחלק ההליך לשלבים, ולהותיר העניין לשיקול דעת בית המשפט, כאשר המשפט "כמעט" הסתיים, אינה מעוגנת בלשון החוק. המחוקק לא הותיר שיקול דעת לבית המשפט לבחון מתי ראוי ליתן הכרעת דין, לא אם נשמעו מרבית הראיות, לא אם נשמעו סיכומים ואפילו לא אם הכרעת הדין כבר כתובה כטיוטה ובה זיכוי מלא או חלקי. המחוקק הורה, בלשון אימפרטיבית וברורה, "ייפסק כל הליך פלילי".

שנית, הסנגור לא הצביע על אינטרס כבד משקל היכול להצדיק כיפוף של לשון החוק, ושימוש בפרשנות יצירתית להגיע לתוצאה שהסנגור מבקש. איני סבור שיש בתכליותיו של חוק סדר הדין הפלילי, תכלית מוגדרת וברורה, היכולה להצדיק במקרה זה פרשנות הנוגדת את לשון הסעיף. מקובלת עלי עמדת המדינה לפיה מקום בו הופסק ההליך הפלילי בטרם הגיע לסיומו, חזקת החפות במקומה עומדת. בית המשפט הוסמך להכריע בעובדות הרלוונטיות על פי דין, על מנת לבחון אם ראוי לשנות סטטוס זה של "חפות". בית המשפט אינו משמש זירה לבחינה של עובדות אחרות, בהעדר משמעות משפטית כלשהי לקביעה העובדתית, תהא חשיבותה בעיני המשפחה או החברה ככל שתהא, ללא הוראה בדין. הסנגור מבקש כי תוכרז חפות, הקיימת ועומדת ממילא. בהעדר סמכות מפורשת בחוק לשנות חזקת החפות או לקבוע בה מסמרות, אין מקום ליטול הסמכות לעשות כן מכוח העקרונות הכלליים. אגב כך יוזכר, שאין הכרעת דין מזכה משמשת כמעשה בית דין, כדי למנוע תביעה אזרחית של טוען לנזק, נוכח השוני בנטל הראיות וההבדל בזהות הצדדים.

שלישית, לגופו של עניין, קבלת עמדתו של הסנגור תיצור קושי משמעותי מאוד במישור המעשי, אם לא במקרה זה, אז במקרים עתידיים. אין לחדש חידוש משפטי שאפשר שהוא נכון למקרה מסוים, אך משמעותו תהיה קשה במקרים הבאים, ואחריתו רעה. כבר לימדנו הברון רולף כי:

"Hard cases, it has frequently been observed, are apt to introduce bad law." Winterbottom v Wright (1842) (Wikipedia)

כזכור, עמדת הסנגור היא כי רק אם בית המשפט התכוון לזכות יודיע על כך, ואם לא עליו להימנע ממתן הכרעת דין, אשר למעשה תטיל כתם על הנאשם לאחר מותו. מבלי להתייחס לעובדות מקרה זה, יש לקחת בחשבון שיהיו מקרים בהם המשפחה והסנגור יאמינו בחפותו של נאשם שנפטר, אך בית המשפט יסבור אחרת. המשפחה תבקש כי תינתן הכרעת דין מזכה. לפי הצעת הסנגור, אם בית המשפט יסרב לכך, הרי שבית המשפט יסגיר את עמדתו כי הנאשם שנפטר אכן ראוי היה להיות מורשע, אף אם לא ינמק בפירוש. נמצא, שבית המשפט, בסירובו הסלקטיבי, יכתים הנאשם בכתם הדומה לכתם ההרשעה, וזאת לאחר מותו.

תוצאה שלילית זו, היא ההפך ממה שהסנגור מנסה להשיג בחידוש המשפטי אותו הוא מבקש לקבוע. הדרך היחידה למנוע תוצאה של הכתמה שלאחר המוות, היא סירוב כללי של בית המשפט ליתן הכרעת דין, וסירוב לחייב או לזכות, ולו ברמז, אם הנאשם כבר נפטר. זאת, כלשונו הפשוטה והמוצדקת של החוק.

אחרית דבר:

נכון לסיים בדברי ר' יוחנן על ספר איוב (תלמוד בבלי, ברכות יז א'): "אשרי מי ש... גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם".

חזקת החפות במקומה עומדת. אסראט בן אצפנה מהרט נפטר בשם טוב מן העולם הזה, ואין בכוח בית דין של מטה להוסיף או לגרוע.

הבקשה נדחית.

המזכירות תעביר עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ל' אב תשע"ד, 26 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.