א. רקע:

העותר מרצה, זו הפעם השלישית, עונש מאסר בן 18 חודשים, אשר נגזר עליו לאחר שהורשע בעבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, שימוש בכוח באיומים למניעת מעצר, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

ועדת השחרורים לא ראתה מקום לשחררו, שחרור מוקדם על תנאי. נימוקיה התייחסו הן לחומרת העבירה, הנוגעת להחזקת סמים מסוכנים מסוג קוקאין, הן לעובדה כי הוא זכה בעבר פעמיים לשחרור מוקדם על תנאי, ובמיוחד התייחסה הועדה לעובדה כי לחובתו של העותר מקבץ של דוחות מידע מודיעיניים שהומצא על ידי משטרת ישראל, ואשר ממנו ניתן ללמוד, על המשך מעורבותו בקשרים עם גורמים עבריינים וסכסוכים מחוץ לכותלי הכלא. דו"חות אלה מצביעים על מסוכנותו של העותר לשלום הציבור. מנימוק זה, הוא אף לא זכה לצאת לחופשות מהכלא.

על שום כל אלה, קבעה הועדה כי העותר אינו ראוי לשחרור מוקדם, מפאת מסוכנותו לציבור.

הועדה בחנה את תוכנית הטיפול הפרטית שהוצגה מטעם העותר, אך קבעה כי אין בה כדי לאיין את מסוכנותו, ובפרט לאור העובדה שבמהלך מאסרו לא השכיל להשתלב בתוכנית טיפולית בתחום הסמים ובתחומי עבריינות אחרים.

ב. טענות הצדדים:

בפי העותר טענות רבות כנגד החלטת הועדה. לשיטתו, לא שקלה הועדה את השיקולים שעליה לשקול לפי הוראת המחוקק. היא התייחסה בעיקר לריבוי הרשעותיו בעבר, תוך התעלמות מכך, כי מאז שנת 2005 הוא לא הורשע אלא בעבירה אחת. נוכחנו, שלא ניתן לדבר על ריבוי הרשעות. לשיטתו של העותר, הוא שוחרר ממאסרו הראשון על סמך תוכנית בלתי מספקת ואילו ממאסרו השני שוחרר מסיבות רפואיות. זו הפעם, הוא הפנים את העובדה כי עליו לעבור טיפול ובהתאם הגיש תוכנית טיפולית. לשיטתו הוא נגמל פיזית מסמים כפי שמעידות בדיקות השתן.

לטענותיו, התנהלותו בכלא תקינה, ואילו המידעים שהוצגו מתייחסים לתקופה שלפני מאסרו הנוכחי. לטענתו, אין כל מידע שלילי מהתקופה שבה היה אסור.

המשיבה תומכת בהחלטתה של הועדה, תוך שהיא מציינת כי העותר זכה בעבר פעמיים לשחרור מוקדם ולתוכניות בפיקוח רש"א ושב לסורו, תוך שהוא מפר פעמיים את האמון שניתן בו.

ג. דיון:

דין העתירה לדחייה.

יש לזכור, כי ביקורתו השיפוטית של בית המשפט לעניינים מנהליים על החלטותיה של ועדת השחרורים מצומצמת לשאלת הסבירות. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על ועדת השחרורים. בבג"צ 89/01 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד מה 838, 875, 876 קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"השאלה אינה, מה היה בית המשפט פוסק אילו הוא היה פועל כוועדת השחרורים. השאלה הינה, אם החלטתה של ועדת השחרורים נופלת לגדר מתחם הסבירות...

הינה כי כן, אם ועדת השחרורים שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ואותם בלבד, נתנה להם משקל ראוי, ואיזנה ביניהם כדין, לא יתערב בית המשפט בהחלטתה, רק משום שהוא היה נותן משקל שונה ומאזן באופן שונה בין השיקולים השונים, ובלבד שגם המשקל שנתנה ועדת השחרורים הוא ראוי. על ועדת השחרורים לחרוג באופן ממשי ממתחם הסבירות, כדי שבית משפט זה יוכל להתערב בהחלטתה. על החלטתה שלועדת השחרורים להיות כה מוטעית, עד כי שום ועדת שחרורים סבירה לא היתה יכולה להחליט כמוה. בהתקיים מצב זה, על בית המשפט להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים".

כללים אלה, מנחים את בית המשפט כל אימת שהוא דן בעתירה המוגשת נגד החלטת ועדת השחרורים. במקרה שלפנינו, לא נמצאו בין נימוקי העתירה נימוקים המלמדים על כך כי הועדה חרגה ממתחם הסבירות, עד כדי כך שכל ועדת שחרורים סבירה לא היתה יכולה להחליט כמוה. עיון בנימוקי הוועדה מלמד, כי הועדה התייחסה לכל הנקודות הרלוונטיות שהוצגו בפניה, והחלטתה מתייחסת לנקודות אלה אחת לאחת. אמנם הסנגורית טענה בפנינו בעל-פה כי העותר זכה לחופשה לאחר הדיון בועדה, אולם נימוק זה לא עמד נגד עיני הועדה, ומכל מקום, גם לו היה נבחן על ידי הועדה, סבורים אנו כי לא היה בו כדי לשנות מנימוקיה של הועדה, נוכח הנימוקים הכבדים אשר הביאוה לדחיית בקשתו של העותר.

עותר זה שלפנינו, זכה בעבר פעמיים לחסדיה של ועדת השחרורים. יש לזכור כי שחרור מוקדם על תנאי אינו זכות קנויה והיא בגדר חסד ולא זכות. אסיר, הזוכה לחסד זה, חייב להוכיח עצמו כמי שהיה ראוי לכך ולא לחזור ולבצע עבירות לאחר מכן. יתרה מכך: בפני הועדה ובפנינו עמדה אסופה נכבדה ביותר של דו"חות מידע מודיעינים מוצלבים וממקורות מהימנים, המלמדים על מעורבות עדכנית של העותר בעולם הפשע ובסכסוכים עבריינים, אשר יש בהם כדי להעיד על מסוכנותו של העותר.

על שום כל אלה, סבורים אנו כי לא נפל כל חוסר סבירות בהחלטתה של הועדה, עד כדי כך שבית משפט זה ימצא לנכון להתערב בהחלטה זו.

על כן, אנו דוחים את העתירה.

ניתנה היום, כ"ה אב תשע"ג, 01 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

להודיע.