בפני בקשתו של המבקש כי אורה על העברת הדיון בהתנגדות שהגיש המשיב בתיק זה, לבקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב שהגיש כנגדו המבקש, ללשכת ההוצאה לפועל בבאר-שבע, לדיון בפני בית המשפט השלום בירושלים.

לטענת המבקש, בית המשפט המוסמך לדון בתביעה הינו בית המשפט השלום בירושלים, וזאת לאור העובדה שהמבקש והמשיב, שניהם, מתגוררים בישוב טנא עומרים, הנמצא בשטחי יהודה ושומרון; ושם אף ניתנה ההתחייבות שעל יסודה הוגשה התביעה; ושם אף המקום שנועד לביצועה של ההתחייבות.

המשיב מתנגד להעברת הדיון בהתנגדות לבית המשפט השלום בירושלים, בעיקר בשל מצבו הבריאותי ומאחר שלטענתו יקשה עליו להגיע לדיונים בירושלים.

לאחר שעיינתי בתביעה, על נספחיה, בהתנגדות ובתצהיר על נספחיו, בבקשה להעברת מקום הדיון, בתגובה ובתשובה, הגעתי למסקנה כי הדין עם המבקש.

אמנם, על פי תקנה 109ח לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם – 1979, רשאי המתנגד לבקשה לביצוע תובענה על סכום קצוב להגיש את התנגדותו לכל לשכת ההוצאה לפועל שימצא לנכון, ברם, עליו לציין את "הטעמים שבגינם לשכת ההוצאה לפועל שאליה הוגשה ההתנגדות היא המוסמכת לפי תקנה 109ב(ב)".

על פי תקנה 109ב(ב) כללי הסמכות המקומית הינם אלה: "יגיש הנתבע ללשכה שאליה הוגשה הבקשה או ללשכה שליד בית המשפט שאליו ניתן היה להגיש את הבקשה לביצוע התביעה כתובענה לפי תקנות סדר הדין, אלמלא הוגשה ישירות לביצוע בהוצאה לפועל לפי הוראות סעיף 81א1 לחוק". (ההדגשה שלי – י.ב.).

כאשר במונח "תקנות סדר הדין" הכוונה היא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (ראה סע' 1 לתקנות ההוצאה לפועל האמורות לעיל).

כלומר, גם אם לנתבע הפרורגטיבה לבחור היכן להגיש את התנגדותו, הרי שבחירה זו חייבת להיות מבין בתי המשפט המוסמכים על פי תקנות סדר הדין האזרחי.

בענייננו, מאחר שאין חולק כי הצדדים מתגוררים, שניהם, ביישוב טנא עומרים, וההתחייבות נשוא המחלוקת נעשתה שם, ואף מקום ביצועה המיועד הינו שם, הרי שאין בית משפט מתאים בישראל, שתחום שיפוטו חל על הנסיבות העובדתיות האמורות.

במקרה שכזה, חלה תקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ולפיה: "תובענה שאין מקום שיפוט המתאים לה לפי תקנות אלה או לפי כל דין אחר, תוגש לבית משפט בירושלים שבסמכותו הענינית לדון בה, אולם רשאי בית המשפט בירושלים להורות הוראה אחרת, אם ראה שלפי נסיבות הענין יהיה הדיון בבית משפט אחר נוח יותר לבעלי הדין.".

כך גם קבע בית המשפט העליון בעניין ע"א 318/81 בן ציון כהן נ' שלמה מנצורה (פורסם בפדאו"ר-גוגל):

"במקרה שלפנינו אמנם לא הומצאה למשיב הזמנה בישראל, אולם הוא הוזמן לפי תקנה 2(א) של תקנות סדרי הדין (המצאת מסמכים לשטחים המוחזקים), תש"ל-1969.

על-פי הוראות אותה תקנה, ממציאים מיסמך בשטחים המוחזקים בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי. כפי שנפסק כבר לא פעם, המצאת הזמנה בדרך זו אין בה משום התערבות מדינת ישראל בריבונות מדינה אחרת, אלא שלטון ישראל מפעיל במקרה כזה את כוחותיו, וכוחות הריבון הזר מושעים על-פי כללי המשפט הבינלאומי (ע"א 211/73 [2]; ע"א 179/77 [3]; ע"א 301/77 [4]; ולאחרונה ע"א 425/81 [5]). על-כן, הזמנה, שנמסרה לפי התקנה 2(א) הנ"ל, מקנה סמכות בינלאומית לבית-משפט בישראל לדון בתובענה כמו הזמנה, שהומצאה לנתבע בישראל. עד חקיקת התקנה 4ב לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל, קיום סמכות בינלאומית לא היה עדיין פותח פתח לתובע להגשת תובענה בישראל, כי היה עליו להתגבר על הקושי של קיום סמכות מקומית לפי תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי או - במקרה כמו זה שלפנינו - תקנה 3 לתקנות הבוררות. מכשול זה הוסר על-ידי תקנה 4ב הנ"ל. (כיום תקנה 6 – י.ב.) אמנם, שימוש בתקנה זו עלול לפעמים ליצור בעיה, כאשר מסיבות שונות לא יהיה זה מן הראוי, שהתובענה תתברר בישראל, כגון, כאשר תושב ערבי של עזה תובע לדין תושב אחר באותו אזור ומגיש את תביעתו לבית המשפט בירושלים, אולם על קושי זה ניתן להתגבר, כפי שהוסבר בפסק הדין הנ"ל בע"א 425/81 [5] וכן במאמר הנ"ל של פרופ' גולדשטיין בעמ' 417 ואילך.

במקרה שלפנינו בעיה כזו אינה מתעוררת, ואין כל סיבה, שבית המשפט המחוזי בירושלים, שיש לו סמכות לדון בתובענה, יימנע מלדון בה.". (ההדגשה שלי – י.ב.).

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את טענתו של המבקש כי בית המשפט המוסמך לדון בהתנגדות הינו בית המשפט השלום בירושלים, ומורה, לפיכך, על העברת הדיון בהתנגדות אליו.

שאלת ההוצאות בגין הדיון בבקשה תישקל על ידי בית המשפט הנעבר.

ניתנה היום, י"ב אלול תשע"ג, 18 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.