1. המערערת, ילידת 16.9.87, התגייסה לשירות חובה בצה"ל ביום 25.4.06, בפרופיל 97. עם גיוסה, הוצבה המערערת לקורס מש"קיות חינוך בין 8 שבועות (להלן: "הקורס") שקודם לתחילתו עברה טירונות בת שבועיים ימים (להלן: "הטירונות"). במהלך הטירונות לא חוותה המערערת אירועים רפואיים יוצאי דופן. יומיים לפני סיום הקורס, ביום 28.6.06, שעה שמחלקתה של המערערת שבה לבסיס ההדרכה, לאחר טקס בלטרון, עת ירדה המערערת מן האוטובוס, התעלפה ואיבדה את ההכרה. בדיעבד התחוור, כי עברה התקף אפילפטי (להלן: "ההתקף הראשון"). מאותה עת החלה המערערת ליטול תרופה בשם למיקטל (להלן: "התרופה"). משסיימה ליטול את מכסת הכדורים שקיבלה באותה עת, לא שבה לרופא כדי לקבל מרשם נוסף לתרופה. עם סיום הקורס הוצבה המערערת כמש"קית חינוך בבסיס הדרכה במרכז הארץ. כ – 4 חודשים לאחר סיום הקורס, ביום 27.10.06, בשעות הבוקר, בהיות המערערת בדרכה לנוחיות, התעלפה ואיבדה את ההכרה. אירוע זה אובחן אף הוא כהתקף אפילפטי (להלן: "ההתקף השני"). בעת ההתקף השני לא נטלה המערערת את התרופה, וזאת בנסיבות שפורטו לעיל. כתוצאה מההתקף השני עמדה המערערת בפני וועדה רפואית שקבעה לה פרופיל רפואי חדש (45), שעמו השתחררה מצה"ל ביום 30.4.08. ביום 30.8.10, כשנתיים ו – 4 חודשים לאחר שהשתחררה משירות החובה בצה"ל אושפזה המערערת בבית חולים בחשד לאירוע נוסף של פעילות אפילפטית ביפרונטלי. המערערת הוסיפה וטענה כי בתחילת שנת 2012 חוותה שני התקפים אפילפטיים נוספים, הגם שבתיק הרפואי שהגישה לוועדה לא נמצאה עדות לכך.

2. המערערת הגישה לקצין התגמולים (להלן: "המשיב") תביעה להכיר במחלת האפילפסיה כמי שנגרמה עקב תנאי שירותה הצבאי. משתביעה זו נדחתה, ערערה עליה לפני וועדת העררים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התש"ט – 1959. בפסק דין מפורט ומנומק היטב דחתה וועדת העררים (כב' השופט בדימוס ד' גבאי, ד"ר ע' כץ, עו"ד ד' יערי) את הערעור. המערערת מיאנה להשלים עם פסק דינה של הוועדה והגישה את הערעור שלפנינו.

3. אין מחלוקת, כי המערערת סובלת מאפילפסיה אידיופתית, שהיא מחלה מולדת המקננת בכל החולים בה מלידה, אך מתבטאת כלפי חוץ בהופעת התקפים אפילפטיים בגילים שונים. דחיית ערעורה של המערערת, על ידי וועדת העררים, בוססה על העדפת חוות דעתו ועדותו של פרופ' מנחם שדה מטעם המשיב, על פני חוות דעתו ועדותו של פרופ' קורצ'ין מטעם המערערת, זאת מן הטעם שחוות דעתו של פרופ' שדה נתמכה בחוות דעת "פנל הרופאים" ועוגנה היטב בספרות רפואית. פרופ' שדה אישר בחוות דעתו, כי התקף של אפילפסיה אידיופתית יכול להיגרם עקב חסך בשינה, אך הדגיש כי המדובר בחסך שינה משמעותי של 24 שעות לפחות. על רקע חוות דעת זו, אשר וועדת העררים ראתה, כאמור, לאמצה, הוסיפה וועדת העררים וקבעה את ממצאי העובדה הבאים: עובר להתקף הראשון, "לא סבלה המערערת מחסך משמעותי של שינה. גם אם נקטו חוות הדעת של פרופ' שדה ושל פנל הרופאים בחסך של 24 שעות כהגדרת 'חסך שינה', לא היינו עומדים על קוצו של יוד. לו סברנו כי אכן סבלו המערערת וחברותיה ממחסור כרוני בשינה, היינו רואים זאת כנסיבה מיוחדת הקושרת את התפרצות המחלה לשירות הצבאי..." (סעיף 49 לפסק דינה של הוועדה); "הקורס לא היה קשה במיוחד ו... רובו הוקדש ללימודים עיוניים ללא דרכי פעילות גופנית מוגברת" (שם, סעיף 50); המערערת לא התלוננה לפני מפקדותיה על חוסר שינה (שם, סעיף 53); לחיילות ובכללן המערערת ניתנו שעות שינה קבועות, כאשר בלילות שבהן ביצעו תורנות שמירה (של שעת שמירה אחת) ניתנו להן כ – 7.5 שעות שינה (שם, סעיף 53). על יסוד מכלול העדויות סיכמה וועדת העררים וקבעה כי "החיילות, לרבות המערערת קיבלו מספיק שעות שינה בכל לילה, כולל בלילות שמירה וכי מעולם לא נמנעו מהן שינה למשך 24 שעות או קרוב לכך" (שם, סעיף 55).

על אף שפרופ' שדה סבר כי דחק נפשי אינו יכול להיחשב כגורם המחולל התקפים אפילפטיים נדרשה וועדת העררים לבחינת טענותיה העובדתיות של המערערת בעניין זה. בהקשר זה נקבע, כי טענתה של המערערת בדבר לחץ נפשי שביסודו יחס עוין של המפקדות נסתרת, על ידי מכתב תודה והערכה שכתבה למפקדת הישירה שלה, כמו גם מכתבי תודה ושבח שכתבו חיילות אחרות, שנטלו חלק בקורס, למפקדותיהן. וועדת העררים הוסיפה ונתנה דעתה על טענתה הנוספת של המערערת, לפיה עובר להתקף הראשון הוכרחה להשתתף בטקס בלטרון, למרות שביקשה להשתתף באזכרה שנערכה באותו יום לבן דודה (שהלך לעולמו שנה קודם לכן בתאונת דרכים). נקבע, כי שלילת ההשתתפות באזכרה הייתה "כורח המציאות הצבאית, אך לא יכולה הייתה להיות כה טראומטית ומכוננת, כפי שטענה המערערת".

אשר להתקף השני קבעה וועדת העררים, כי הוא התרחש לאחר שהמערערת כבר שימשה בתפקידה כמש"קית חינוך במשך 4 חודשים, ולא סבלה ממחסור בשעות שינה או מייחס לא נאות מצד מפקדותיה, מה עוד שאירוע זה התרחש לאחר שהמערערת צוותה להמשיך ליטול תרופה אך לא עשתה כן. הוועדה ציינה, כי ביחס להתקף זה לא טענה המערערת כי סבלה מלחץ נפשי.

נוכח כל המקובץ לעיל סיכמה הוועדה וקבעה, כי המערערת לא הוכיחה את קיומו של קשר סיבתי רפואי-עובדתי בין תנאי השירות לבין פרוץ מחלתה. למעלה מן הדרוש הוסיפה הוועדה, כי אף לא הוכח קשר סיבתי משפטי, שכן המערערת לא הוכיחה קיומו של אירוע ייחודי לשירות הצבאי שהביא להתפרצות מחלתה.

4. בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובמהלך הטיעון לפנינו פרש ב"כ המערערת יריעה רחבה, שבה תקף את קביעותיה של וועדת העררים. לטענתו, קביעות אלו אינן עולות בקנה אחד עם חוות דעתו של פרופ' קורצ'ין, שהוא רופא בעל שם עולמי. עוד נטען, כי עדויות מפקדותיה של המערערת, אשר וועדת העררים ראתה לאמצן, היו עדויות מגמתיות ומוטות שמטרתן להגן על עמדת המשיב ובעיקר על המסגרת הארגונית של הקורס.

אסופת טענות נוספת של ב"כ המערערת התמקדה בהחלטתן של רשויות צה"ל שלא לשחרר את המערערת מן השירות ולו באופן זמני לאחר ההתקף הראשון, וזאת בניגוד לנהוג ולמקובל המהווים, לטענת ב"כ המערערת, "מן המפורסמות" שאינן טעונות ראיה. ב"כ המערערת הוסיף בעניין זה, כי "יש לראות בחזרתה לשירות אחרי ההתקף, כתנאי שירות חריגים ביותר, ייחודיים ומיוחדים בגלל מצבה, נתונים המתאימים גם מתאימים למבחנים היחודיים בשירות בפרשת אביאן ובנספחיה".

5. המשיב, מנגד, תמך בפסק דינה של וועדת העררים.

אשר לטענות שעניינן באי שחרורה של המערערת מן השירות לאחר ההתקף הראשון טען המשיב, כי לא זו בלבד שלא הועלו לפני הערכאה הראשונה ולא הונחה להן כל תשתית ראייתית, אלא שאין בהן ממש גם לגופן, שכן הפרקטיקה השגורה בצה"ל, למצער למן שנת 2003, היא להותיר את חולי האפילפסיה במסגרת השירות.

6. בחינת טענותיו של ב"כ המערערת מלמדת, כי הן נסובות, רובן ככולן, על קביעות שבעובדה הנוגעות להעדפת עדות אחת על פני האחרת. דברים אלו נכונים הן לגבי הטענות שעניינן בהחלטת וועדת העררים להעדיף את עדויותיהן של מפקדות המערערת על פני עדותה של המערערת, הן לגבי הטענות שעניינן בהחלטת וועדת העררים להעדיף את חוות דעתו של פרופ' שדה על פני חוות דעתו של פרופ' קורצ'ין.

בהתאם להלכה הפסוקה, סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות וועדת העררים מוגבלת לנקודות משפטיות בלבד. התערבות בממצאי עובדה לא תעשה אלא במקרים יוצאי דופן.

לאחר שבחנו את טענות ב"כ המערערת על פי אמות מידה אלה הגענו למסקנה, כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהחלטת וועדת העררים, וזאת מן הטעם שהם מעוגנים היטב בחומר הראיות שהונח לפניה, לרבות התרשמותה הבלתי אמצעית ממהימנותן של העדויות; הממצאים העובדתיים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית, שאין לגלות בה טעות שבחוק. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור תוך אימוץ החלטתה של וועדת העררים, וזאת בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

אסופת הטענות שעניינה באי שחרורה של המערערת מן השירות לאחר ההתקף הראשון אכן לא הועלתה בערכאה הראשונה, ולא הונחה לה כל תשתית ראיתית. מן העבר האחר נקבע על ידי וועדת העררים, כאמור לעיל, כי באותו שלב כבר שירתה המערערת בתפקידה הקבוע, מבלי שסבלה מחסך בשינה או מיחס לא נאות, ומבלי שטענה כי סבלה מלחץ נפשי כלשהו.

עם כל האהדה לעניינה של המערערת, אין בידינו לסייע נוכח הממצאים העובדתיים הברורים שנקבעו לחובתה וההלכה המשפטית התוחמת את היקף התערבותנו בעניין זה.

הערעור נדחה, אפוא.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

העירבון, ככל שהופקד, יוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה סיוון תשע"ד, 23 יוני 2014, בהעדר הצדדים.