2. מירב עוזר

התובעת בעצמה

הנתבעים: בעצמם ובאמצעות "ידיד קרוב" מר עמירם סבן

לפניי תביעה למימוש ערבותם של ערבים להתחייבויותיהם של שוכרי דירה.

1. התובעת השכירה לה"ה עמירם ולורן סבן (להלן: השוכרים) דירה ברעננה, לתקופה של שנה, תמורת 5,200 ₪ לחודש, וזאת בהתאם להסכם שכירות מיום 13.6.10 (נספח א' לתצהיר התובעת). ביוני 2011 הוארך תוקפו של ההסכם בשנה נוספת, בהסכם לאקוני המשמר את הוראותיו של ההסכם המקורי (נספח ה' לתצהירה). באותו מועד עשו ה"ה סבן שטר חוב בסך 30,000 ₪ לטובת התובעת. שני הנתבעים, שהם קרובי השוכרים, ערבו ערבות אוואל לתשלום השטר על-ידי עושהו (להלן: השטר). בחודש יוני 2012 הוארך ההסכם בשנית (להלן: הסכם ההארכה), כאשר בין הצדדים מחלוקת בעניין דרך הארכתו: הנתבעים טוענים כי הוארך בדרך של הסכמה בכתב, שבה נכללה זו הפעם תניה המקנה למשיבים זכות להודיע 60 יום מראש על סיום ההסכם (נספח ו' לתצהיר), דבר שנבע מכך שהמתינו לכך שביתם החדש יושלם ויהיה בידם לעבור אליו; התובעת טוענת כי אין מדובר בהסכמה שבין הצדדים והיא אינה חתומה עליה, והארכת ההסכם היתה "טלפונית", בשנה תמימה נוספת (קרי עד חודש יוני 2013), ובלא מתן זכות יציאה מוקדמת.

2. השוכרים הודיעו החל מחודש אוקטובר 2012 על כוונתם לעזוב את הדירה, בתחילה אמרו באמצע דצמבר, וסופם של דברים – באמצע פברואר 2013, שאז אכן עזבו את הדירה (נספחים 9-6 לתצהירם). עוד קודם לעזיבה, החלה התכתבות בין הצדדים, שבה ביקשה להבין מתי בדיוק הם צפויים לעזוב את הדירה, בעוד שהשוכרים מבארים מתי בכוונתם לעשות כן ומציינים את זכותם לעשות כן. לטענת התובעת, העזיבה המוקדמת היוותה הפרה של ההסכם, שכן לא היתה להם כל זכות לעשות כן. על רקע האמור היא הגישה את שטר החוב לביצוע, בסכום של 21,800 ₪, נגד שני הנתבעים-הערבים, אך לא נגד השוכרים. הנתבעיםהגישו התנגדותם בנפרד והדיון בהתנגדויותיהם אוחד, תוך שהם ביקשו והדבר הותר להם שמר סבן, כידיד קרוב (אף שאינו עו"ד), ייצגם.

3. ההתנגדות התקבלה בהסכמה והצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. טוענת התובעת, בתמצית: החוב הוא של 9,000 ₪, עיקרם בגין חוב שכר הדירה עד שמצאה דייר חלופי, כמו גם בגין תשלום בחסר של 800 ₪. היא טוענת כי הסכם ההארכה משנת 2012, הכולל תניה המתירה עזיבת הדירה בהתראה של 60 ימים מראש, לא נחתם בידה ולא הוסכם עליה. טוענים הנתבעים, בתמצית, והם מסתמכים על טענות החייבים עצמם, הם השוכרים: תניית העזיבה המוקדמת הוסכמה והוכנסה להסכם ההארכה בכוונת מכוון. למרות זכותם שלא למצוא שוכר חלופי, פעלו למצוא שוכר כאמור אך התובעת סיכלה זאת. התשלום של 800 ₪ שנוכה הוא בגין מזגן שתוקן בידם לאחר שתובעת נמנעה מלעשות כן. עוד טוענים הם כי כלל אין מקום לתביעת הערבים בהיעדר דרישה קודם לכן מן החייבים הנטענים, הם השוכרים, ופנייה ישירה לערבים.

4. ישיבה מקדמית התקיימה היום, 7.4.14, על יסוד התצהירים, במעמד התובעת, הנתבע 1 ומר סבן, ובה הצדדים היו עדיין בלתי מיוצגים. הבהרתי לצדדים כי בהיעדר הסכמה בשלה העת לקביעת מועד הוכחות. אלו ציינו כי ממילא אינם חשים כשירים לקיים חקירות לצד שכנגד, והביעו רצון לקצר את ההליך במידת הניתן, שאז הסכימו לוותר על חקירות מבלי לוותר על טענותיהם, ושבית המשפט ייתן את פסק דינו על יסוד הטענות שנשמעו עד הנה. כך ייעשה.

5. דין התביעה להידחות. אנמק בקצרה.

6. טעם ראשון לדחייה הוא הפניית הבקשה לביצוע שטר כלפי הנתבעים-הערבים לבדם, בלא להפנות בקשה דומה ואף דרישה קונקרטית ומגובשת כלפי השוכרים-החייבים הנטענים. זאת, בניגוד להוראת סעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 שלפיה "אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו", זולת במקרים חריגים שאינם מתקיימים כאן. ההתכתבות במהלך חיי החוזה, בלא דרישה כספית קונקרטית, ודאי אינה עונה על דרישה כהוראת סעיף 8 לחוק. התובעת אף ביקשה להסביר מדוע לא פנתה בדרישה לחייבים קודם לכן והסבירה כי "לא הגשתי את התביעה נגד החייבים כי הם לא חתומים רק הערבים חתומים" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 11.12.13). טענה זו נעדרת עיגון: עושי השטר הם ה"ה סבן, והם חתומים עליו, בדיוק כשם שהערבים חתומים עליו כערבים. לא היתה כל מניעה להפנות דרישה לה"ה סבן, מכוח שטר החוב (כמו גם מכוח הסכם השכירות עצמו, כמובן), ולא מניעה לעתור לביצוע השטר תוך הכללת השוכרים כחייבים. משלא קוימה הדרישה שבסעיף 8 לחוק הערבות, משמעות הדבר היא כי אין התובעת רשאית לדרוש את מילוי הערבות, ובכך מקיץ הקץ על התובענה (ראו: ע"א 783/85 בראונר נ' דיאמסלס, פ"ד מא(4) 813).

7. למעלה מן הצורך, הרי שדין התביעה היה להידחות גם לגופה. קושי ראשון וחריף הוא שמדובר בסכום תביעה נזיל ביותר. בבקשה לביצוע שטר צוין סכום של 21,800 ₪, בדיון ביום 11.12.13 נטען כי הסכום הוא 17,000 ₪ בגין שלושה חודשי שכירות (מינואר עד מרץ 2013), ולאחר שהוכיחו הנתבעים בכתובים כי ה"ה סבן שילמו את שכר הדירה עד לעזיבתה ביום 15.2.13, הפחיתה התובעת את תביעה כדי 9,000 ₪. "נזילות" דומה נמצאה ביחס למועד שבו נכנס שוכר חדש, שברור שממנו ואילך אין זכות לקבלת תשלום בכפל. התובעת לא התייחסה לעניין בתצהירה ומסרה עמדות בלתי עקביות בשני הדיונים שהתקיימו. אין כל אפשרות לקבוע אפוא מה נזקה של התובעת. לא כך ניתן לייצר תביעה, הנועדה להביא להעברת כספים מכיסו של נתבע לכיסו של תובע.

8. בנוסף, אשר לשאלה האם היתה לשוכרים הזכות לעזוב בהתראה של 60 ימים מראש: התובעת טענה כי לא חתמה על הסכם ההארכה הכולל תניה לעניין הזכות האמורה. אכן, הסכם חתום בידה אין, אלא נשלח אליה. אולם אין גם כל הסבר מניח את הדעת מנגד כיצד הוארך ההסכם, אם לא באמצעות אותה הארכה, הכוללת את התניה שבמחלוקת. הרי בחודש יוני 2012 הוארך ההסכם. עד אז נעשה הכל בכתובים, ואין הגיון בכך שדווקא מאותו מועד הוארך ההסכם שלא בכתובים. יתרה מכך, התובעת עצמה אישרה בדבריה היום בבית המשפט כי היתה ערה היטב לכך שה"ה סבן ממתינים להשלמת ביתם, קרי שהם צפויים לעזוב בהתראה קצרה יחסית, והיא אף שיבחה עצמה על נכונותה להיות גמישה עם השוכרים. אם גמישה היתה, כיצד הדבר בא לידי ביטוי אם לשיטתה ההסכם הוארך בשנה בלא אפשרות יציאה מוקדמת? על כך נוסיף שבכמה מן ההודעות של הנתבעים לתובעת (נספחים 9-6) עמדו ה"ה סבן על זכותם לעזוב את הדירה בהתראה של 60 ימים מראש, ולא באה הכחשה ברורה של התובעת. במכלול הנסיבות יש לקבוע אפוא כממצא כי עמדה לה"ה סבן הזכות לעזוב את הדירה בלא מציאת שוכר חלופי בהתראה של 60 ימים מראש, ועל כן לא הפרו את ההסכם משמסרו הודעה כאמור מראש.

אשר לשאלת המזגן: לא בא הסבר ברור של התובעת בעניין או הכחשה שלה לאמור במכתבי ה"ה סבן בעניין, ויש לקבוע כי גם אותו קיזוז נעשה כדין.

9. נוכח כל האמור – התביעה נדחית. אשר להוצאות: הצדדים לא נעזרו בעורכי דין, וההליך אף קוצר בהסכמתם. ניתן גם להניח שהתובעת תבעה באמונה כי היא זכאית לפיצוי (אף שלא ידעה מה גובהו בדיוק) ולא מתוך רצון להוציא מן הנתבעים כספים שלא כדין. הדבר מפחית בהוצאות. אולם סופם של דברים שהתובעת הגישה תביעה נגד הגורמים הלא נכונים, על יסוד טענה להפרת הסכם שלא בוססה, ועל כן תשא היא בהוצאות הנתבעים יחד בסכום כולל של 2,000 ₪.

ניתן היום, ז' ניסן תשע"ד, 07 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.