1. א. רכב התובע, שהיה נהוג בידי רעייתו הגב' שוסטר שמעונה (להלן:"גב' שוסטר") נפגע על ידי רכב אחר, שהיה נהוג בידי הנתבעת 1 (להלן:"הנתבעת")

לטענת התובע, נפגע רכבו מאחור והנתבעת אף אישרה בחתימת ידה את הפגיעה ולאחר מכן, בדק שמאי מטעם התובע את רכבו והגיש חוות דעת על ממצאי הנזק שנמצאו ברכבו.

גובה הנזקים הוערך על ידי השמאי לסך של 19,885 ₪ וכן קבע ירידת ערך בשיעור 11% בשווי 7,447 ₪ ובנוסף לכל אלה, תבע התובע גם את שכרו של השמאי בסך 1,334 ₪ ובאופן כזה הגיע נזקו של התובע לסכום כולל של 28,666 ₪.

ב. מאחר והראל חב' לביטוח בע"מ, שהיא המבטחת את רכב הנתבעת (להלן:"הראל") שילמה לתובע הסך של 18,019 ₪, הגיש התובע תביעה זו לחייב את הנתבעות לשלם לו את יתרת הנזק בסך של 10,647 ₪.

2. א. א) למרות שהנתבעות אינן מכחישות את האחריות לגרם התאונה, עדיין טוענות הנתבעות, שגם התשלום ששולם לתובע, שולם לפנים משורת הדין – זאת כסכום שאינו שנוי במחלוקת ולכן, אין לתובע עילת תביעה לגבי יתר רכיבי התביעה – אשר לא הוכחה ולכן, סבורות הנתבעות שיש לדחות את תביעת התובע.

ב) התובע לא המציא אסמכתאות המעידות על תיקון הרכב ולכן, לא הוכיח הנזק בפועל ולא צירף אסמכתא על מכירת הרכב ולאור זאת, לא ברור מדוע דורש התובע את רכיב המע"מ בגין תיקון שלא בוצע. כמו כן, לא הוכיח התובע את ירידת הערך וירידת הערך שנקבעה, נקבעה בעלמא ללא פירוט המשפיע על ירידת ערך.

זאת ועוד, הראל גם ביקשה מהתובע להעמיד את הרכב לבדיקתה, אך התובע מכר את הרכב ולכן מנע התובע מהנתבעת לבצע הבדיקה.

טענה נוספת, שהעלתה הראל, מתייחסת לגובה שכר טרחתו של השמאי, אשר קבע שכר מופרז ולא מדתי ובגין שכר הטרחה מצאה הראל לנכון לשלם לתובע סך 1,194 ₪ במקום הסך של 1,334 ₪.

3. בטרם אכריע לגופו של עניין, עלי לציין, שהעובדות הקשורות לעניין ושאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, הן, שהתאונה אירעה ביום 2.2.13 ורכב התובע נבדק על ידי השמאי ביום 5.2.13 וכבר למחרת הבדיקה ביום 6.2.13- מבלי שהרכב יתוקן, מכר התובע הרכב, כמצבו לאחר התאונה וקיבל עבורו 40,000 ₪. (ראה מוצג ת/1).

4. לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים, כפי שעלו מכתבי הטענות ומהעדויות שהושמעו בבית המשפט ולאחר שעיינתי בחומר הראיות ולאחר ששקלתי את השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, אתייחס להלן, לכ"א מפרטי הנזק שלא שולמו לתובע.

5. באשר לסכום המע"מ שלא שולם לתובע, בעוד שהתובע סבור שמגיע לו סכום המע"מ בסך של 2,889 ₪, אני מחליט כדלקמן:

א. א) צודק התובע בטענתו בבית המשפט, שהמע"מ מהווה חלק בלתי נפרד מעלות תיקונים. (עמ' 1 לפ', ש' 18- 20).

מר ארז דיין, נציג הראל, טען בבית המשפט, שלמעשה, היות והתובע מכר את הרכב במצבו הניזוק ולא נשא בעלות התיקון, הוא מכר בפועל את זכותו בנזק. (עמ' 3 לפ',ש' 29- 30).

אם הנתבעת לקחה אחריות והחליטה לשלם לתובע את סכום הנזק הממשי – גם אם הוחלט כך לפנים משורת הדין- אזי יש לומר, שאם הוחלט שהתובע זכאי לפיצוי כספי כעלות התיקונים הדרושים להביא את הרכב למצבו הקודם – זכאי התובע גם לסכום המע"מ, שהינו חלק מעלות התיקונים.

ב) אם תתקבל טענת הנתבעת, שהתובע לא המציא אסמכתאות המעידות על תיקון הרכב ועל כן לא הוכיח התובע נזק בפועל ובשל כך גם לא מגיע לו סכום המע"מ (ראה סעיף 10 לכתב ההגנה), אזי על טענה זו, יש להשיב לנתבעת בשניים אלה:

ראשית, אם אכן הנתבעת לא קיבלה אסמכתא המעידה על תיקון הרכב והמוכיחה נזק בפועל, אז על סמך מה שילמה הנתבעת לתובע את סכום הנזק?

כשם שמר דיין יוצא מתוך הנחה, ש-"ניתן להניח שסוחר הרכב שרכש את הרכב, השתמש בו, או לחלפים או שייתקן אותו בעלות נמוכה מאוד וימכור אותו מחדש", כך יש גם אפשרות להניח, שסוחר הרכב יתקן לא בעלות נמוכה אלא יתקן את הטעון תיקון על פי חוות הדעת של השמאי על מנת להשיב את הרכב למצבו הקודם. (עמ' 4 לפ',ש' 4- 5).

ושנית, אם בכל זאת, לקחה הנתבעת על עצמה האחריות על הפגיעה ושילמה לתובע סכום הנזק, אזי במקרה כזה – על הנתבעת להוסיף לתובע גם את סכום המע"מ., גם אם הרכב נמכר לאדם אחר מבלי לתקן את הרכב, שכן אין ספק, שהסכום שנתקבל בעת מכירת רכב כזה, לוקח בחשבון את העובדה, שנמכר רכב עם תאונה ללא ביצוע תיקונים וגם שוויו יהיה בהתאם.

ג) זאת ועוד, אם תמצי לומר, שאין מקום לשלם לתובע סכום המע"מ, משום שאם הוא לא תיקן את הרכב הוא לא נשא בסכום המע"מ, הרי שבאותה מידה תוכל לומר, שגם לא מגיע לו פיצוי עבור נזק שנגרם לרכבו., כל עוד הרכב לא תוקן (והתובע טרם שילם עבור התיקון) – דבר שאינו מתקבל על הדעת, משום שאז המזיק יוצא נשכר ואילו הניזוק לא מקבל פיצוי מתאים על מנת להחזיר את המצב לקדמותו. (לעניין זה, ראה ע"א 1772/09 זכריה זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 203, בעמ' 209).

ב. לפיכך ולאור האמור לעיל, אני קובע, שעל הנתבעות לשלם לתובע את סכום המע"מ בסך של 2,889 ₪.

6. באשר לסכום הנתבע על ידי התובע בגין ירידת ערך, הנני להחליט כדלקמן:

א. א) לטענת הנתבעת, לא הוכיח התובע את שיעור ירידת הערך כנדרש על פי דו"ח וועדת ששון ומשום כך, היא נקבעה בעלמא וללא פירוט הפרמטרים שנלקחו בחשבון. (ראה סעיף 11 לכתב ההגנה) ולכך מוסיף מר דיין וטוען, שהתובע מכר את הרכב פחות הנזק ולכן עליו להוכיח, שהרוכש החדש רכש אותו במחיר של 40,000 ₪ אך ורק בעקבות האירוע הנדון, כאשר ברור לכל בר דעת, שסוחר הרכב, שומר לעצמו מרווח שממנו אמור להרוויח ובטח שאין חברת הביטוח אמורה לשאת בו. (עמ' 4 לפ',ש' 8- 11).

ב) התובע טוען בבית המשפט, ששיעור ירידת הערך נקבעה על ידי שמאי מוסמך, אשר ראה את עוצמת הנזק ולפי זה הוא קבע את ירידת הערך.

לאחר מועד הדיון ובטרם ניתן פסק הדין, שלחה הראל הודעה לבית המשפט בה ביקשה מבית המשפט לעכב את מתן פסק הדין, עד למיצוי חקירה וקבלת ממצאיה ביחס למצבו ועברו של הרכב, ברם לא מצאתי שיש מקום להיעתר לבקשה, משום שיום הדיון ויום הבאת הראיות הסתיים ולכן על בית המשפט ליתן פסק הדין בהתאם לראיות, כפי שהובאו בפניו.

ג) אני בהחלט מקבל את טענתו של מר דיין, בדבר רצונו של סוחר הרכב להרוויח אם יתקן הרכב וימכור אותו לאחר, אך אין ברווחיו של סוחר הרכב להשפיע על הפסדיו הממשיים של הניזוק – התובע.

אם בית המשפט היה מכריע על פי ההפסדים הכלליים ולא על פי הנזקים הממשיים שנגרמו לרכב, לפי ממצאי חוות הדעת של השמאי, אזי היה צריך לצאת מתוך הנחה, שאם שווי הרכב בעת קרות האירוע – לפי הערכת שמאי הוא סך של 67,701 ₪ ואם התובע מכר את הרכב בסך של 40,000 ₪, אזי הנזק שנגרם לתובע היה צריך להיות סך של 27,701 ₪ (סכום ההפרש בין שווי הרכב ובין מחיר המכירה), אך החישוב אינו כזה, משום שעל ניזוק להקטין הנזק ולקבל החזר סכום על מנת להחזיר את הרכב למצבו הקודם ולכן, הדרישה חייבת להיות פיצוי בגין הנזקים שנגרמו עקב התאונה בשיעור של עלות התיקון, קרי סך של של 19,885 ₪ (כולל מע"מ).

לאור האמור לעיל, אין בית המשפט מקבל את טענתו של מר יעקב אסא – סוכן הביטוח של התובע- שאם התובע היה מתקן את הרכב – הנזק היה גבוה הרבה יותר. (עמ' 5 לפ',ש' 3).

ד) השמאי אשר בדק את רכב התובע, אשר הוזמן על ידי התובע, התייצב למתן עדות בדבר ירידת הערך שנקבעה על ידו ולטענתו, ירידת הערך שנקבעה על ידו היא ירידת הערך שנגרמה לרכב, אך גם ציין, שקביעה זו נקבעה לפני הפירוקים ולפני תחילת העבודה והוא קבע 11% ירידת ערך לאחר בדיקה ראשונית בלבד.

ב. א) גם בחוות דעתו ציין השמאי, שהיא נערכה לפני ביצוע התיקונים בפועל ועל סמך הערכה ראשונית בלבד, אך גם הוסיף בחוות הדעת, שהתשלום בגין ירידת הערך מותנה בהצגת רישיון רכב, בדיקת בעלים קודמים ועבר ביטוחי.

עם זאת, מעיד השמאי בבית המשפט, שהוא לא בדק את העבר הביטוחי של הרכב, לא בדק בעלים קודמים, יען כי את כל אלה הוא לא יכול היה לבדוק. כמו כן, מאשר השמאי הנכבד, שהוא גם לא ידע מה מצבו של הרכב בטרם רכש אותו התובע. (ראה עדותו של השמאי בעמ' 2 ועמ' 3 לפ').

ב) עם כל הכבוד לשמאי, אפשר לקבל את טענותיו, שהוא לא יכול היה לבדוק פריטים אלה, ברם בוודאי ידוע לשמאי הנכבד, שלפרטים הנ"ל ישנה חשיבות לצורך קביעת שיעור ירידת ערך, כשם שידוע לשמאי שלטיב תיקון הרכב, יש גם השפעה על קביעת שיעור ירידת הערך ובאין כל אלה, אין חוות הדעת המתייחסת לשיעור ירידת הערך מושלמת, שכן חסרים בה אלמנטים החשובים לצורך קביעה סופית של ירידת הערך.

ג. א) עם זאת, אין מקום לשלול כליל את האפשרות, שלאור הפגיעה ברכב ולאור מצבו של הרכב לאחר התאונה, נגרמה לרכב זה ירידת ערך ומאחר וגם השבת סכום ירידת הערך הוא בסיס להחזרת מצב הרכב לקדמותו, אין מקום לגרום לתובע חסרון כיס ולמנוע ממנו לקבל ירידת ערך.

בנסיבות אלה, מאחר וחסרים פרטים משמעותיים לצורך קביעת ירידת הערך הסופית – פרטים שלא הושלמו לא בעת עריכת חוות הדעת ולא עד יום הגשת התביעה, הרי שבמקרה זה יש לקבוע ירידת ערך על דרך האומדנא של בית המשפט ובהתחשב בכל האמור לעיל, החלטתי לקבוע ירידת ערך בשיעור של 9% ובהתאם לכך, על הנתבעות לפצות את התובע.

ב) בחוות דעתו, קבע השמאי את שווי הרכב ביום האירוע לסך של 67,701 ₪ ולאחר קביעת בית המשפט את גובה ירידת הערך, על הנתבעות לשלם לתובע בגין ירידת הערך סך של 6,093 ₪.

7. השאלה האחרונה, הצריכה הכרעה היא, האם בצדק הפחיתה הראל את הסך של 140 ₪ מגובה שכר טרחתו של השמאי – אם לאו.

גם בעניין זה, אני קובע, שלא היה מקום להפחית הסך הנ"ל, ואין בית המשפט יודע וגם לא הוכח מדוע דווקא הופחת סך של 140 ₪.

אכן, כפי שעולה מהשכר אותו גבה השמאי מטעם התובע – סך של 1,334 ₪ הוא שכר גבוה מהשכר הרגיל שנקבע על ידי שמאים, אך אם מאן דהוא סבור ששמאי הגזים בגובה השכר שהוא גובה, יכול הוא לפנות לגורמים המתאימים, אך אין לבוא בטרוניה כלפי ניזוק אשר מחכה לקבל חוות דעת של שמאי ואשר אינו בקיא בענייני גובה שכרו של השמאי ומשלם הסכום אותו דורש השמאי.

ניזוק תמים משלם את שמבקשים ממנו ולכן, אין לגרום לניזוק כזה חסרון כיס, רק משום שהשמאי הגזים בגובה שכרו, כאשר הניזוק שילם בפועל את הסכום שנדרש ממנו.

לכן, אני קובע שעל הנתבעות לשלם לתובע גם את הסך של 140 ₪ - ההפרש בגין שכ"ט שמאי.

8. א. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני מחייב את הנתבעות, שתיהן ביחד ו/או כ"א מהן בנפרד לשלם לתובע הסך של 9,122 ₪ (140 ₪ הפרש שכ"ט שמאי, סך 2,889 ₪ מע"מ וסך של 6,093 ₪ ירידת ערך) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה- 21.7.13- ועד התשלום בפועל.

ב. כמו כן, אני מחייב את הנתבעות הנ"ל, באופן סולידארי, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ג. יתרת סכום התביעה נדחית – לאור הנימוקים שפורטו לעיל.

ד. אני מורה למזכירות להעביר לכ"א מהעדים: מר יעקב אסא ומר יעקב פטשקה סך 120 ₪ מתוך סכום הפיקדון שהופקד על ידי התובע.

הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

ניתן היום 9.3.14 (ז' באדר ב' התשע"ד) בהיעדר הצדדים והמזכירות תעביר העתק פסק הדין לכ"א מהצדדים.