כנגד שני המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. בנוסף מייחס כתב האישום למשיב 1 עבירה של שיבוש מהלכי משפט, נהיגה בפסילה, וכפועל יוצא מכך גם עבירה של נהיגה בלא פוליסת ביטוח רכב וללא רישיון רכב.

בתמצית יצוין כי מדובר באירוע של שוד של מנהלת סניף מקדונלד'ס בעכו, אשר הגיעה עם רכבה לבנק הפועלים ברח' אברהם בן שושן בעכו. בהיותה במגרש החניה, ברכבה, כאשר היא ממתינה לתזוזת מכוניות באופן שיאפשר לה חניה בטוחה, הגיעו שני המשיבים, כאשר המשיב 1 נוהג בקטנוע וזאת כאשר הוא פסול מלנהוג וכאשר לקטנוע אין רישיון ופוליסת ביטוח. המשיב 2 ירד מהקטנוע כשבידו חפץ כלשהו, ניסה לפתוח את דלת הנהג ובהמשך הגיע ליד הנהגת, דפק בחוזקה על החלון, דרש ממנה לתת לו כסף וכאשר מסרה לו שקית עם כסף וטלפונים ניידים שברשותה, רץ המשיב 2 אל הקטנוע, שם המתין לו המשיב 1 והשניים נמלטו מהמקום.

ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרם של שני המשיבים עד לתום ההליכים.

ביום הגשת כתב האישום, עוד קודם שנבחנו הראיות, הורה בית המשפט כי יוגשו תסקירי מעצר בעניינם של שני המשיבים. לבית המשפט הוגשו שני תסקירים, כאשר התסקיר בעניינו של המשיב 1 לא המליץ על שחרורו, בעוד שהתסקיר בעניינו של המשיב 2 המליץ על שחרורו לחלופת מעצר.

המשיב 2, למעשה, לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. המשיב 1 חולק על קיומן של ראיות בכל הנוגע למודעותו למעשים המדויקים שביצע המשיב 2, כאשר לטענת באת כוחו, המשיב 1 לא יכול היה לדעת מהו אותו חפץ אשר החזיק משיב 2 בידו, כאשר ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. עוד טוענת באת כוחו כי אין ראיות לכך שהאירוע היה מתוכנן.

עיינתי בחומר הראיות, וסבור אני כי קיימת תשתית ראייתית מוצקה המבססת סיכוי של ממש להוכחת עובדות כתב האישום והוכחת העבירות המיוחסות למשיבים.

כאמור, המשיב 2 לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. טביעות האצבע של שני המשיבים נמצאו על גבי שקיות הכסף אשר נמסרו להם על ידי המתלוננת. יצוין כי שקיות הנייר והפלאפונים של המתלוננת הושלכו על ידי חברתו של המשיב 1 לפח אשפה ונתפסו על ידי המשטרה. כמו כן נתפס סכום כסף משמעותי בביתו של המשיב 1. המתלוננת זיהתה במסדר זיהוי את שני המשיבים כמי שהיו מעורבים בביצוע השוד. המשיב 2 זוהה גם על ידי עובד ניקיון שהיה בסמוך לזירת האירוע. קיימות עדויות של בני משפחתם של המשיבים, אשר סתרו גרסאות של המשיבים ואזכרו אמירות של המשיבים, המחזקות את אפשרות מעורבותם באירוע. המשיבים עצמם מסרו גרסאות שנמצאו כגרסאות שאינן אמת.

בשים לב למחלוקת המצומצמת בעניין הראיות, לא ארחיב מעבר לכך. אציין כי אין כל משמעות לשאלה האם ידע המשיב 1 מה אוחז המשיב 2 בידו, ככל שהדבר נוגע להוכחת עבירת השוד. הראיות מצביעות על כך שהשוד בוצע על ידי שני המשיבים במשותף. אופן הביצוע מצביע על תכנון. יתכן כי אין מדובר בתכנון ארוך טווח מראש, אלא בכוונה לבצע שוד שגמלה אצל שני המשיבים בסמוך לביצוע המעשה, כאשר ראו את רכב המתלוננת. ואולם אופן הביצוע מצביע על שיתוף פעולה בין שניהם, תוך ששניהם מודעים אחד למעשיו של השני, כאשר המשיב 1, למעשה, ממתין לביצוע וממלט את המשיב 2 מהזירה. מכאן סבור אני, כי יש ראיות להוכחת העבירה המיוחסת לשני המשיבים, דהיינו שוד בנסיבות מחמירות ובחבורה, וזאת גם אם המשיב 1 לא ידע איזה חפץ מחזיק המשיב 2 בידו, ויסודות העבירה של שוד בנסיבות מחמירות מתקיימים בשים לב למעשים המיוחסים ולעובדה שמדובר בשיתוף פעולה בין שניים.

כידוע, בשלב המעצר אין בית המשפט קובע ממצאים מזכים או מרשיעים. כל שעליו לקבוע הוא שקיים פוטנציאל של ממש להוכחת העובדות והאשמה המיוחסת לנאשמים שבפניו. "באשר לדרישה לקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה", בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי במסגרת דרישה זו על המאשימה להראות כי התשתית הראייתית שבידה מקימה סיכוי סביר להרשעת הנאשם. הרף הראייתי הנדרש בשלב זה נובע מאופיו של הליך המעצר כשלב ביניים בו הראיות המונחות לפני בית המשפט טרם עברו את "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי. בהתאם, על בית המשפט לבחון אם קיים בחומר הראיות הגולמי כמכלול פוטנציאל חזק דיו כך שלאחר ניהול חקירות ולאחר קביעת מהימנות ומשקל הראיות, ניתן יהיה לבסס עליהן את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147-143 (1996) (להלן: עניין זאדה). ראו גם: בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל פיסקה 17 (24.5.2009)]. על רקע זה שבה ונשנתה ההלכה בבית משפט זה לפיה ככלל לא יהיה בטענות בדבר מהימנות או משקל הראיות כדי לשלול את קיומה של תשתית ראייתית לכאורית בתיק. לצד זאת, נפסק כי במקרים חריגים, בהם ניכרות על פני הראיות סתירות ופירכות מהותיות, תישלל תשתית זו כך שלא תהא הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח [ראו: עניין זאדה, בעמ' 147-146; בש"פ 8477/12 פיניש נ' מדינת ישראל (29.11.2012); בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל פיסקאות 9-8 (20.6.2006)]." [בש"פ 3526/13 כיאל נ' מדינת ישראל (פורסם באתר הרשות השופטת, 27.5.2013)].

ראו בנוסף:

בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133;

בש"פ 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.5.10);

בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.2.08);

בש"פ 860/08 חגי אזולאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.2.08);

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.2.08);

בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, 6.12.07);

בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.11.07);

בש"פ 1332/07 אבו טראש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.3.07).

המעשים המיוחסים למשיבים מקימים עילת מעצר של מסוכנות. מדובר בשוד מתוכנן לאור יום, ברחוב מרכזי של עיר. די בכך כדי להצביע על מסוכנות. אוסיף כי מעבר למסוכנות, קיים במקרה זה חשש להשפעה על עדים מאחר והמשיבים והעדים מתגוררים באותה עיר. חלקם אף בני משפחה, ומכאן גם החשש להשפעה על עדותם. יצוין לעניין זה, כי המשיב 1 ביקש מחברתו לסייע בהעלמת ראיות, דבר המצביע גם על חשש להשפעה על עדים.

מכאן שקיימות עילות למעצרם של המשיבים.

גם כאשר קיימות עילות מעצר מוצקות, על בית המשפט לשקול אפשרות לשחרור לחלופת מעצר. כפי שצוין, הוגשו שני תסקירים בעניינם של המשיבים.

בכל הנוגע למשיב 1 – קבע שירות המבחן כי מדובר בנאשם בעל עבר פלילי מכביד, אשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה בגין עבירות רכוש מסוג פשע. שירות המבחן התרשם כי רמת הסיכון הנשקפת מהתנהגותו היא רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות דומה בעתיד. בנסיבות אלו, סבר שירות המבחן כי אין מקום להורות על שחרורו. יצוין כי שירות המבחן גם בחן חלופת מעצר, וסבר כי אינה ראויה ואולם הדגיש כי בלב עמדתו מצויה ההערכה כי מדובר במשיב אשר נשקפת ממנו מסוכנות בדרגה גבוהה. לכן ההתרשמות מחלופת המעצר שהוצעה לא הייתה ליבו של התסקיר, והמלצתו של שירות המבחן מתבססת בעיקר על נתוניו האישיים של המשיב 1 והערכת המסוכנות בעניינו.

בכל הנוגע למשיב 2 – סבר שירות המבחן כי ניתן לאשר את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית משפחתו בעכו. שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם הנוטה להיגרר אחר אחרים, ובמקרה זה אחר המשיב 1, שהוא קרוב משפחתו. בנסיבות אלו העריך שירות המבחן את רמת הסיכון הנשקפת מהמשיב, כרמת סיכון בינונית. שירות המבחן בחן חלופת מעצר והתרשם כי בנסיבות העניין יש בחלופת המעצר כדי לאיין מסוכנות.

ביום 1.9.13 הופיעו בפני המפקחים אשר נבחנו על ידי שירות המבחן, שהם בני משפחתו של המשיב 2, אשתו המצויה שלושה חודשים לאחר לידה, אמו ואביו, וכן ידיד משפחה שהוא שוטר. אציין כי בית המשפט התרשם שמדובר באנשים ראויים, אשר בכוונתם לעשות מאמץ לפקח על המשיב. עוד יצוין כי להבדיל מהמשיב 1, למשיב 2 אין עבר פלילי. בכל הנוגע למר רזי אבוטבול, שהוא אביו של המשיב, מפקח זה לא יוכל למלא את תפקידו, מאחר ואין באפשרותו להגיע לדירה המוצעת לחלופת מעצר, וזאת עקב בעיות בריאות. אדגיש כי התרשמתי שמדובר באדם שמוכן לעשות מאמץ כדי לפקח, אלא שכאמור, קיימות מגבלות בריאותיות אשר יקשו עליו למלא אחר תפקידו. בכל הנוגע למפקחות, אמו ואשתו, סבור אני כי מדובר בנשים אשר רואות עצמן מחויבות לתפקיד. עם זאת, יש להביא בחשבון את הקושי הצפוי, בעיקר לאישה, הגב' בת שבע, המצויה לאחר לידה. בכל הנוגע למפקח מר דוד יחיאל, מדובר בשוטר ויש להניח כי ניתן לתת בו אמון.

עם זאת, על אף התרשמות שירות המבחן בעניינו של המשיב 2, ועל אף שאין לו עבר פלילי, סבור אני כי לא ניתן לעת הזו לשקול את שחרורו לחלופת מעצר וכפי שיובהר, סבור אני כי דינם של שני המשיבים להיעצר עד תום ההליכים. לא מצאתי גם מקום בשלב זה לבחון מפקחים נוספים בעניינו של משיב 1.

בכל הנוגע למשיב 1 – מדובר בנאשם בעל עבר פלילי עשיר, אשר מאסר מותנה שתלוי ועומד נגדו לא הרתיעוֹ מלבצע עבירות. אוסיף עוד, כי גם מאסרו אשר ממנו השתחרר לפני זמן קצר, לא מהווה עבורו גורם מרתיע. שירות המבחן קבע בתסקירו, כי מדובר באדם אשר קיימת מסוכנות גבוהה להישנות מעשים עברייניים מצידו. בנסיבות אלה, ובשים לב לראיות כנגדו, לרבות הרושם העולה מהתשתית הראייתית, לפיה הוא זה אשר גרר את המשיב 2 לביצוע העבירות, אינני רואה כל מקום לשחררו לחלופת מעצר. לא מצאתי גם מקום לבחון חלופת מעצר אחרת שלא נבחנה ע"י שירות המבחן. "...הלכה היא כי מקום בו שוכנע בית המשפט כי חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם בהיותה חמורה ומוכחת, עשוי הדבר לייתר הצורך בבחינת חלופה ספציפית (ראו בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, 2.11.2004)) ולעיתים אף את הצורך בעריכת תסקיר מאת שירות המבחן (ראו: בש"פ 2931/06 גבאלי נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (לא פורסם, 23.4.2006); בש"פ 5985/08 אבו ואסל נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (טרם פורסם, 10.7.2008); בש"פ 9284/08 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (טרם פורסם, 14.11.2008))." [בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל (4.3.2009); ראו גם את בש"פ 4187/13 בראזי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.6.13), שם נקבע כי אין צורך לבחון חלופת מעצר קונקרטית אם סבור בית משפט שכל חלופה לא תאיין מסוכנות].

בכל הנוגע למשיב 2 – רמת המסוכנות הנשקפת מהתנהגותו היא אמנם בינונית (להבדיל מהמסוכנות הנשקפת מהמשיב 1), ואין לו עבר פלילי. עם זאת, כפי שצוין, שני המשיבים מכירים את העדים כולם (יצוין כי אחת העדות היא אשתו של המשיב 2). בנסיבות אלו, קיים חשש להשפעה על עדים, וזאת מעבר למסוכנות הנשקפת מהמעשים.

בהביאי בחשבון כל אלו, ועל אף האמור בתסקיר בעניינו של המשיב 2 ועל אף שסבור אני כי משפחתו היא משפחה חיובית, לא אוכל להיעתר בשלב זה ולהורות על שחרורו של המשיב 2 ממעצר. עם זאת אינני שולל אפשרות לבחון את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר לאחר שתעיד המתלוננת ולאחר שיעידו עדי תביעה אשר אינם שוטרים. ואולם בשלב זה, בשים לב למכלול הנתונים שבתיק, סבור אני שאין מקום לשקול את שחרורו של המשיב 2, לא ככלל ובמיוחד לא בחלופת המעצר הממוקמת בסמוך לזירת ביצוע העבירה ובסמוך למקום מגורי העדים האחרים בתיק.

אשר על כן, ותוך שמירה על זכותו של המשיב 2 לפנות בבקשה לעיון חוזר לאחר שיעידו העדים אשר אינם שוטרים, אני מורה על מעצרם של שני המשיבים עד לתום ההליכים נגדם בת"פ 50073-07-13 המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"ג, 03 ספטמבר 2013, במעמד הצדדים ובאי כוחם.