עניינה של התביעה שלפניי, פינוי דירה המושכרת בדיור הציבורי ותשלום חוב של דייר בדיור הציבורי.

1. התובעת הינה חברה המשכירה עבור המדינה דירות לדיירים הזכאים לכך. הנתבע 1 (להלן:- "הנתבע"), שכר יחד עם אשתו המנוחה, על פי הסכם שכירות שנחתם עם התובעת, דירה המצויה ברחוב הכרמים 22-24 (255/2) באופקים. מדובר למעשה בדירה אחת משתי דירות אשר הושכרו לנתבע ולמנוחה.

בהתאם לנהלי משרד השיכון, היו זכאים בני הזוג להנחה בשכר הדירה ושילמו מידי חודש סכום של כ-160 ₪, כאשר עבור כל אחת מהדירות שילמו סכום של כ-80 ₪.

לימים, בוטלה ההנחה לה היו זכאים בני הזוג והתשלום החודשי לכל אחת מהדירות הועמד על סכום של למעלה מ- 1,000 ₪ וכפי שנטען על ידי התובעת, כיום עומד שיעורו על סכום של כ- 800 ₪ לכל אחת מהדירות.

2. התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי נכון למועד הגשת התביעה, עומד חובו של הנתבע בגין אחת הדירות בלבד, היא הדירה נושא התובענה, על הסכום של 54,154 ₪, שאותו מבקשת התובעת לחייב את הנתבע. כן עותרת התובעת בתביעתה לפינוי הנתבע מהדירה, לאחר שלא עמד בתשלום דמי השכירות.

בהמשך הבהירה התובעת, כי הגם שהנתבע חייב לה כספים בגין שתי הדירות ואף קיים תיק הוצאה לפועל פתוח על פי תביעה שהוגשה בשנת 2005, בגין הדירה הנוספת (בפועל מדובר בתביעה שהוגשה בנוגע לשתי הדירות, כפי שהדבר עולה מכתב התביעה שם), הרי שהתובעת אינה עותרת לפינוי הנתבע משתי הדירות, אלא מדירה אחת בלבד.

3. יצויין, כי התביעה הכספית הוגשה גם כלפי מי שערב לתשלומי שכר הדירה על פי הסכם השכירות (נתבע 2).

הצדדים הגיעו להסכמות בעניין התביעה כנגד הערב, שניתן להן תוקף של פסק דין ולכן נותר להכריע רק בתביעה שהוגשה כנגד הנתבע.

4. הנתבע טוען בכתב הגנתו (אשר הוגש מלכתחילה כבקשת רשות להגן, לאחר שהתביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר), כי הוא מתגורר בדירה יחד עם שלושה מילדיו, לאחר שאשתו נפטרה, כאשר אחד הילדים בגיר, השני חייל והשלישי קטין, כשהנתבע מפרנס את ילדיו מקצבאות המוסד לביטוח לאומי. הנתבע שילם דמי שכירות בשיעור מופחת, עד אשר נמסר לו, כי ההנחה לה היה זכאי בוטלה וכי עליו לשלם סכומים שאינו יכול לעמוד בהם. הנתבע פנה אל התובעת, על מנת שתברר עניינו לפני וועדות של משרד השיכון, אלא שהתובעת מתעלמת מפניותיו.

5. בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בתובענה, סבר בית המשפט, כי ראוי שהנתבע יפנה פעם נוספת אל התובעת, יציג את מלוא המסמכים המזכים אותו בהנחה ואם מסקנות התובעת לא תמצאנה חן בעיניו, יוכל לערער עליהן לפני הגורמים המתאימים.

בהמשך, בורר ההליך באשר לעניינו של הנתבע הנוסף, כאשר בשל טעות, הנתבע לא זומן לדיונים בעניינו.

כאשר התקיימה ישיבה נוספת בעניינו של הנתבע, ביום 11.2.15, הסתבר, כי הנתבע אמנם הגיש מסמכים לתובעת, אלא שככל הנראה לא הוצגו מלוא המסמכים.

התובעת עצמה, בתצהירה, ציינה, כי הנתבע לא המציא מסמכים המזכים אותו בהנחה, זאת לאחר שההנחה לה הוא זכאי הסתיימה בשנת 2011. התובעת הוסיפה וטענה באותו תצהיר, כי לאחר חקירה שערכה, עודכנו דמי השכירות ולאחר שהנתבע המציא מסמכים אלו ואחרים נעשה עדכון נוסף.

הנתבע עצמו, לא ידע להצביע על הסיבה שבגינה הוגדלו דמי השכירות ולכן בית המשפט הפנה את הנתבע פעם נוספת אל התובעת על מנת שתיבדקנה טענותיו, כאשר נראה היה, כי שיעור שכר הדירה הוגדל בשל ילדיו הבגירים של התובע המתגוררים עמו.

בהמשך, ציין הנתבע, כי לא קיבל תשובה מהתובעת בדבר הסיבה לכך שההנחה שלה היה זכאי בוטלה ואילו התובעת הסבירה, כי הנתונים שהוצגו על ידי הנתבע הוזנו למחשב ועל בסיסם נקבע גובה שכר הדירה.

רק בישיבת ההוכחות שנקבעה, במהלך חקירתה הנגדית של העדה מטעם התובעת, הגב' נאוה אסייג, הסתבר, כי חלק מהשיקולים שבגינם בוטלה אותה הנחה, נעוצים בעובדה שלנתבע יש רכב, אשר הבעלות עליו מבטלת את ההנחה.

אמנם בישיבה קודמת צויין על ידי התובעת, כי הנתבע לא המציא מסמכים בנוגע לרכב, אך צויין לגביהם, כי מדובר במסמכים שאם יומצאו יזכו את הנתבע בהנחה. לא צויין באותה ישיבה, כי בשל הימצאותו של רכב בוטלה ההנחה.

6. בישיבת ההוכחות, ניתן על ידי הנתבע הסבר לעניין הרכב. הנתבע הסביר, כי מדובר ברכב המשמש אותו בשל נכותו, מדובר ברכב שאינו יקר, הנתבע פנה אל המוסד לביטוח לאומי והציג לפניו אישורים, כי בשל מגבלותיו הרפואיות הוא זקוק לרכב ואף קיבל תו נכה, הסברים שסיפקו את המוסד לביטוח לאומי והנתבע אף מקבל קצבת הבטחת הכנסה, למרות הבעלות ברכב (ראה הגדרת רכב רפואי בסעיף 2.44 לנוהל משרד הבינוי והשיכון שצורף לסיכומי התובעת (להלן:- "הנוהל")).

7. העדים העידו לפניי לעניין ביטולה של ההנחה שניתנה לנתבע לאורך שנים, באופן שבו שילם הנתבע את דמי השכירות המינימאליים, בשיעור של כ- 78 ₪ לחודש עבור כל אחת מהדירות.

הגם שהגב' אסייג הסבירה, מהם הקריטריונים להנחה הניתנת לדיירים, הרי ששעה לא הובאו באופן סדור הנתונים שהביאו לביטולה של ההנחה, לא ניתן לבחון האם מדובר בטעות והאם היה הנתבע זכאי להנחה.

חישוב דמי השכירות נעשה על ידי התובעת והוא נבחן על ידה מידי פעם, בהתאם לשינויים שחלו בין היתר בהרכב משפחתו של הדייר החוזי.

הדרך לתקוף את הקביעה בדבר שיעור דמי השכירות שנקבעים היא בדרך של הגשת ערעור לגורמים המוסמכים במשרד הבינוי והשיכון, כאשר העדה הסבירה, כי היא מזינה את נתוניו של הדייר למחשב והמחשב הוא זה שקובע מהו שיעור שכר הדירה שעל הדייר לשלם.

8. אלא, שכפי שנוכחנו לדעת במקרה דנן, הנתבע עצמו לא ידע מהם אותם קריטריונים אשר הביאו לביטול ההנחה ולא ידע כיצד להתמודד עם הקביעה בדבר ביטולה של ההנחה. לטענתו, כאשר ביקש לבדוק את הדברים, נאמר לו, כי עליו להמציא מסמך זה או אחר ולא נאמר לו ברחל בתך הקטנה מדוע אינו זכאי להנחה.

הגב' אסייג נשאלה בעניין, כאשר מתוך השאלות ניתן ללמוד מהו המידע שקיבל הנתבע מהתובעת:

"ש: איך הקפיצו לי את החוב מ- 150 ₪ ל- 2000 ומשהו ₪. הייתי משלם 78 ₪ לכל דירה, אח"כ 150 ₪ לכל דירה, ועכשיו 2000 ₪ כשאני חי מ- 2600 ₪. אני הבאתי להם מסמכים לקבל הנחה.

ת: אתה יודע כמו שאני יודעת שיש לנו נהלים. אנחנו מעדכנים את שכר הדירה לפי הנוהל מה שהנוהל מחייב. כשההנחה נגמרה לך אתה נדרש להמציא מסמכים עדכניים כדי לחדש את ההנחה, מכיוון שלא המצאת את כל המסמכים נתבקשה חקירה. בחקירה נמצא שיש לך רכב.

ש: עכשיו אין לי רכב, וגם אז הוא היה מאושר וגם ביטוח לאומי מכיר בזה, אחרת ביטוח לאומי היה מפסיק לי את זה. היה לי תו חניה והכל.

ת: אני לא רבה איתך.

בחקירה משנת 2011 התגלה שיש לך רכב, הנתונים מהחקירה מוקלדים, המערכת מוזנת על פי הנתונים, המסמכים שאתה מביא אותם כשאתה רוצה הנחה אני מזינה אותם למערכת.

על פי חקירה יש רכב. הרכב חוסם את ההנחה, ואז שכר הדירה מתעדכן.

ש: רכב של 4000 ₪ חוסם את ההנחה.

ת: אני לא יודעת מה ערכו של הרכב. אתה צריך להביא מסמכים.

הוא יודע שעודכנו תוצאות החקירה והוא יודע שהחיוב עלה בגלל נושא הרכב.

ש: אני ל איודע. מה שאמרו לי תביא אישור של ביטוח לאומי, ובנק, לעניין הרכב, הרכב הזה מאושר על ידי ביטוח לאומי משרד הרישוי.

ת: עממגור לא יכולה לדעת שהרכב מאושר על ידי אחד הגופים, אלא אם כן הוא ממציא אישור, רכב ניידות יש אישור, רכב אין דבר כזה באמירה להכניס רכב כזה או אחר.

ש: אני לא אוהב ראש קטן, מרים אמרה לי תביא אישור של הילד , ואישור מביטוח לאומי, ואישור שאני חד הורי, לא יודע להגיד אלמן.

ת: עם כל המסמכים שהבאת, כוללים את כל מי שמתגורר בדירה."

ובהמשך:

"ש: כשאני באתי אלייך האם אני פעם דיברתי איתך על מי גר איתי בבית.

ת: אתה לא יכול לבוא אלי כפקידה במשרד, תבוא תשאל תקבל ממני מה שאתה רוצה.

אם אני מקבלת תוצאות חקירה, מבחינתי החקירה היא מהימנה ומזינה אותה למחשב."

ובחקירה החוזרת:

"ש: אלה המסמכים שהמציא הנתבע למשרד בהתאם להחלטת בית המשפט. האם הזנת את המסמכים.

ת: כן. הוא לא זכאי להנחה, מכיוון שגרים איתו 2 בוגרים.

כל אחד מהילדים אם הוא בגיל צבא צריך להיות אישור שירות בצבא, או פטור מצבא, או דחיית שירות.

כל ילד מעל שירות צבאי צריך להביא אישור הכנסה, או העדר הכנסה. כל בוגר אם הוא מתקיים מקיצבת ביטוח לאומי מחושב שליש מהקיצבה, אם הוא עובד מחוייב שליש מהכנסות, אם הוא מתקיים מכלום מחושב שליש משכר מינימום הקבוע במשק. היות ויש איתך ילדים בוגרים אתה לא יכול להיות זכאי לאותה הנחה כשהם היו קטינים.

ההנחה שלך נגמרה בסוף אפריל 2011."

הנתבע העיד באשר למסמכים שהיה עליו להמציא על מנת לזכות בהנחה:

"ש: אתה יודע שיש נוהל שעמיגור הם צריכים לחשב את הנתונים

ת: להנחה, כן היא אמרה לי.

עמיגור כותב למשרד השיכון הנחה.

ש: משרד השיכון אומר לעמיגור איך לבדוק את ההנחה אתה יודע את זה.

ת: לא אני לא יודע.

עמיגור אמרו לי תביא אישורים נכתוב הנחה ואנו שולחים למשרד השיכון והם יאשרו את ההנחה.

ש: מי אמר לך.

ת: מרים. היא אמרה שהם שולחים להנחה.

ש: אם אני אומר לך שהם לא שולחים למשרד השיכון.

ת: אז אני אומר שקרנים. גם נאווה אמרה ששולחים למשרד השיכון."

ובהמשך:

"ש: מפנה לסעיף 5 כתבת שהם מתעלמים ממך.

ת: הם מתעלמים ממני.

ש: מתי הלכת לעמיגור.

ת: כל פעם שהם מבקשים ממני אישורים.

הם ביקשו ממני אישור לבן הגרוש אמרתי להם לא תופס אותו.

ש: כל פעם שהם מבקשים אתה ממציא להם אישורים.

ת: כל פעם שהם מבקשים.

ש: שנים אחורה למי הבאת מסמכים.

ת: לעמיגור ושם אני ממלא. קיבלתי הנחה ממשרד השיכון.

ש: היית נשוי עם 5 ילדים.

ת: גם עכשיו יש לי 5 ילדים. הגדול בן 34."

ובנוגע לרכב:

"ש: אתה טוען שהבאת את כל המסמכים. ואמרת שהרכב הוא רכב נכה.

ת: הוא מאושר דרך הרופאה שלי ודרך משרד הרישוי נתנו לי תו נכה.

ש: יש לך אישור כזה לעמיגור.

ת: לא ביקשו ממני. מה שביקשו הבאתי. האישור הזה הלך לי.

אני מגיע לבית המשפט רק עמיגור ולא שום דבר אחר. הם זוממים על הבית. אם יכולים להגיד מה שאתם רוצים, מה בנאדם יכול לקחת איתו. נאווה שומעת ואני אומר לה הנה בעיות, והיא אומרת לי מרים מטפלת.

אני לא קיבלתי אוטו מנכות, מהרופא רופא גד ולן נתן לי מכתב שאני לא יכול ללכת יותר מ- 10 צעדים ואושר לי תו נכה והאוטו הזה עלה 4000-5000 ₪ , עכשיו אין לי אוטו.

ש: בדיון הקודם עלה שהרכב שלך מוכר כרכב נכה

ת: הלכתי לביטוח לאומי, אני מקבל 2600 ₪ מאה אחוז נכות. גילה אמרה לי כדי לקבל הבטחת הכנסה אתה לא יכול שיהיה לך אוטו, אלא אם כן תביא אישור מהרופא, אז הבאתי אישור מהרופא ואישרו לי עוד 800 ₪ מה שהיא אמרה קודם. לאוטו יש תו נכה."

וכן:

"ש: הרכב

ת: על הרכב הזה יש לי פונטיאק לא רוצה לענות לכם.

על הרכב לא ביקשתם אישור. מדובר רכב יונדאי סונטה שנת 2000 תגידי כמה זה עולה.

קיבלתי תו חניה, בשביל שאני אקבל השלמת הכנסה.

ניידות אני לא מקבל.

קיבלתי אישור שזה משמש לי רפואי. זה משמש אותי רק לצורך תו חנייה."

9. סבורתני, כי הנתבע, כמי שזכאי לדיור ציבורי, צריך לקבל מהתובעת את מלוא המידע באשר לשיקולים שהביאו לביטולה של ההנחה.

אין ספק, כי התובע, שהינו בעל הכנסות זעומות, המבוססות כולן על קצבאות המוסד לביטוח לאומי, הינו אדם דל אמצעים, שראוי, כי בטרם יידרש לשלם סכום של כ-2,000 ₪ עבור שכירות, יוסבר לו, מהן הטענות מולן הוא צריך להתמודד על מנת לבטל את רוע הגזירה.

התובע למשל, לא ידע, כי עליו להמציא אישורים הנוגעים לרכב על מנת שההנחה בנוגע לרכב תוזן למחשב.

אמנם, גם בהליך שלפניי, לאחר שהוסבר לנתבע, כי עליו להמציא מסמכים הנוגעים לרכב, ציין, כי תו הנכה אינו מצוי עוד ברשותו והמציא אישור מרופאו בלבד, אישור שאינו יכול לענות על הקריטריון להנחה, בהתאם לנוהל שכר דירה מדורג בדיור הציבורי, אלא שגם אם לא המציא הנתבע את המסמך בעת האחרונה, הנני סבורה, כי לא ניתן רק על סמך כך להורות על פינויו של הנתבע מהדירה בה הוא מתגורר ולו בהסתמך על הנתונים שהוצגו לפניי ושבוודאי היה על התובעת לבחון אותם, במסגרת בחינתה את ההנחה, לאחר שאלה היו מצויים בידיה.

נתונים אלו, בוודאי אינם מתיישבים עם מסקנות החקירה שנעשתה על ידי התובעת (חקירה שלא הוצגה) זאת גם לאחר עיון מינימאלי במסמכים שהוצגו.

למעשה, עד עתה לא ברור מהי הסיבה שבגינה בוטלה ההנחה והאמנם, עמדו לפני התובעת מלוא הנתונים שבגינם בוטלה אותה הנחה.

ראוי הוא, כי שעה שמתקיים הליך משפטי, גם אם הליך הערעור על קביעותיה של התובעת אינו מתנהל בבית המשפט, כי יוצגו לפני בית המשפט אותם נתונים, שיש בהם כדי להסביר את חובו של הנתבע, חוב שלא ניתן לו כל הסבר בהליך שלפניי וזאת על מנת לוודא, כי אמנם ההליך המנהלי התנהל כשורה.

10. הנתבעת הסבירה, כי עד לשנת 2011 הוזנה לנתבע הנחה ולאחר מכן, שעה שלא הומצאו המסמכים הרלוונטיים, בוצעה חקירה שעל בסיסה בוטלה ההנחה.

החקירה בוצעה, כי הנטען בשנת 2012, כאשר הנתבע התגונן מפני התביעה בשנת 2013.

במצורף לבקשת הרשות להגן מטעם הנתבע, צורפו מסמכים המלמדים על הכנסתו של הנתבע מקצבת נכות ומקצבת הבטחת הכנסה. באישורים אלו מצויין, כי שני ילדים סמוכים על שולחנו של הנתבע, כשהנתבע הצהיר, כי באותה עת התגוררו עמו שלושה ילדים, האחד קטין, השני חייל והשלישי בגיר.

ואמנם, הנתבע העיד, כי בנו אור הינו חייל היום והמציא מסמכים בעניין. בשנת 2013 היה הבן אור קטין (ועל כך ככל הנראה אין מחלוקת).

באשר לבן מתן, הרי שבשנת 2013 היה הבן מתן, יליד 9/2002, חייל (ולכן גם זכאי היה התובע לתוספת קצבאות המוסד לביטוח לאומי בגינו).

הגב' אסייג ציינה לעומת זאת, כי באותו שלב התגוררו עם הנתבע שני בגירים, שהכנסת שניהם חושבה מסקנה זו אינה סבירה נוכח היות הבן מתן חייל באותה עת, מסקנה המאומתת מתוך המסמכים שהומצאו, גם אם אינה כוללת את תעודת החוגר, היות והמוסד לביטוח לאומי הכיר באותה עת בשני ילדים שיש זכאות לגמלה לגביהם.

11. בנוסף, בהתאם להוראות סעיף 2.7 לנוהל, מוגדר בעל רכב, כמי שיש לו רכב, למעט רכבים שסוייגו וביניהם רכב רפואי (שמצריך אסמכתאות לעניין הוכחתו ככזה), אך הסעיף מסייג את הגדרת בעל הרכב בסייג הקובע "ואינו מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה."

הנה כי כן, בשנת 2013, עת הוגשה התביעה, התקיים הנתבע מקצבת הבטחת הכנסה והוגש אישור בעניין ומשכך, לא היה מקום לבטל את ההנחה שניתנה לתובע בשל קיומו של רכב, גם אם לא הציג אישור בגינו, נתון שהגב' אסייג ציינה בראשית עדותה כנתון עיקרי שבגינו בוטלה ההנחה.

12. לכל היותר, ניתן היה לבחון את מידת ההנחה לה זכאית המשפחה לאור מגוריו של הבן ישראל בביתו של הנתבע (וייתכן אף לתקופה קצרה נוספת, במהלכה התגורר הבן מתן בבית מאז שחרורו מצה"ל ועד נישואיו, ככל שישנה תקופה כזו).

באשר לבן ישראל, העיד הנתבע, כי לאור הסתבכויותיו הפליליות, לא מתגורר הבן באופן קבוע בביתו של הנתבע ובעת האחרונה הבן אף מצוי במעצר בית בעיר דימונה.

עוד העיד הנתבע, כי הבן ישראל, אשר עבד בעבר, אינו מסייע במאומה בכלכלת הבית.

בעניינו של בן זה, הרי שעל פניו, כי להתחשב בהכנסותיו, גם אם מדובר בהכנסה המינימאלית לחישוב על פי הנהלים, דהיינו שליש משכר המינימום (הכנסה המחושבת על פי הנוהל גם לבן בגיר שאינו עובד כלל). הנתבע עצמו הצהיר בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן, כי בנו מתגורר עמו וכך אף הצהיר לאורך ניהול ההליך כולו. אם הבן הפסיק להתגורר עם הנתבע עקב מעצרו של הבן או היותו במעצר בית במקום אחר, יכול היה הנתבע לבקש הנחה באופן יזום בשל אותו מעבר, אך נכון להיום, גם לאור הצהרתו של הנתבע בישיבת ההוכחות, יש לראות בבן ישראל, כמי שמתגורר בבית.

יש לזכור, כי בהתאם לנהלים, גם אם הבן אינו משתתף בהוצאות הבית ואף אם אינו בעל הכנסה כלשהי משכר, יש לקחת בחשבון הכנסה מינימאלית לצורך חישוב דמי השכירות, ככל הנראה, מתוך הגיון, לפיו, מי שמתגורר בדיור הציבורי ואינו זכאי לכך, צריך לשאת בעלות מגוריו באותה דירה.

13. ואולם, על פניו, לא נראה, סביר, כי חישוב הכנסתו של הבן ישראל, העומדת, בהעדר נתונים בדבר גובה הכנסה אחרת, על שליש שכר המינימום, תביא להגדלת שיעור דמי השכירות בסכום של למעלה מ-1,800 ₪ לשתי הדירות, כאשר גם לגבי תוספת שכר דירה לזכאים בעלי יותר מדירה אחת, מחולקת התוספת בין שתי הדירות (ראה סעיף 2.55 לנוהל).

14. אך גם אם נלך לשיטת התובעת ומדובר בדמי שכירות בשיעור של כ-2,000 ₪ לשתי הדירות, הרי שאין כל בסיס לחישוב חובו של הנתבע בגין דמי השכירות, כפי שנתבע בכתב התביעה.

התובעת מציינת, כי עד לשנת 2011, נהנה התובע מהנחה, כך שעל פניו, עד לשלב זה שילם סכום של כ-80 ₪ לחודש.

הנתבע 2 צירף לכתב ההגנה מטעמו את פירוט החשבון באשר לדירות לשנת 2005, במועד הגשת התביעה דאז ואת כתב התביעה דאז.

על פי כתב התביעה, החוב בדירה האחת עמד על הסכום של כ- 7000 ₪ ואילו בדירה השניה על הסכום של כ- 3000 ₪.

משנת 2005 ועד לשנת 2011, במשך שש שנים, גם אם נקודת המוצא היא, כי הנתבע לא שילם מאומה (וידוע, כי שילם), הרי שהצטבר חוב בשיעור של לא יותר מ-6,000 ₪.

משנת 2011 ועד למועד הגשת התביעה, למשך תקופה בת כשנתיים, גם אם נערוך חישוב לפי דירוג דמי השכירות הגבוה בשיעור של 1,000 ₪ לחודש, ולא 800 ₪, עסקינן בחוב של 24,000 ₪ נוספים ובסך הכל כ- 30,000 ₪.

לא ברור אם כן, כיצד נתבע סכום של 54,000 ₪, סכום שאין לו כל הסבר, גם לא לשיטת התובעת.

15. מכל אותם קשיים במסקנות התובעת לגופו של עניין ולעניין גובה החוב, הגם שהנתבע לא נקט בהליך של ערעור, איני סבורה, כי בית המשפט יכול להתעלם מהדרישה המופרזת, המהווה עילה לפינויו של הנתבע מהדירה, זאת כאשר לא ניתן כל הסבר לדרישה זו.

לכל זאת, יש להוסיף את העובדה, כי הליך הערעור נעשה בהתאם לנוהל באמצעות התובעת וכאשר הנתבע מציין בעדותו, כי הגב' מרים אמרה לו, לאחר שבית המשפט הפנה אותו להגשת בקשה נוספת, כי אין צורך במסמכים נוספים ויש להגיש ערעור (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 26-27), היה מצופה מהגב' מרים, כי גם תמציא לנתבע את מסמכי הערעור על מנת שיוכל למלאם וכי בו ברגע יוגש הערעור.

16. לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה, כי לא התובעת הרימה את הנטל להוכיח, כי היא זכאית לפנות את הנתבע מהבית עקב אי תשלום, כשבפועל, הנתבע ממשיך לשלם את התשלום השוטף המקורי, ואת חובו עד לשנת 2005, על פי הסדר, אם כי גם בתשלום זה ישנם פיגורים אלו ואחרים.

על פניו, ההתנהלות אל מול הנתבע היתה כזו שטענותיו לעניין גובה דמי השכירות לא נבדקו עד תום ובהתאם לקריטריונים וגם הליך הערעור בנקודה זו לא מוצה.

הנתבע מצדו המציא את כל המסמכים שהתבקש להמציא ולא הוסבר לו מהם אותם מסמכים חסרים או קריטריונים שבגינם בוטלה ההנחה ולכן, לא ניתן למצות עמו את הדין, רק כיוון שלא הגיש ערער על קביעת התובעת בדבר גובה דמי השכירות.

יש לזכור, כי עסקינן בסעד של פינוי, המבקש לשלול מהנתבע את זכות המגורים בדירה בה הוא מתגורר למעלה מ-25 שנה, כאשר אמנם, אין לתובע בדירה זו זכויות קנייניות, אך בהתאם לקריטריונים מסויימים הוא אף זכאי לרכוש זכויות קנייניות בדירה (כאשר לטענתו, התובעת אינה מאפשרת רכישת הדירה, עקב קיומו של החוב הנטען). איני סבורה, כי ראוי למצות ההליך, בטרם בורר חובו של הנתבע וניתנה לו האפשרות לשכנע, כי אמנם מדובר בחוב של ממש, גם בחישוב ריטרואקטיבי, לאור פניותיו של הנתבע אל התובעת גם בעבר ולאור מועד הגשת התביעה.

17. לאור האמור ואף לאחר שהתובעת לא הוכיחה את גובה החוב, דין התביעה להידחות.

כפי שציינתי מעלה, על פניו, הנתבע אינו משלם את התשלום החודשי באופן סדור, הגם שלטענתו התובעת לא אפשרה לו לעשות כן במהלך חלק מהתקופה, מצאתי מקום שלא לעשות צו בדבר הוצאות.

בית המשפט ממליץ, כי התובעת תבדוק פעם נוספת את טענותיו של הנתבע לעניין גובה דמי השכירות ותסביר לנתבע היטב מהם הקריטריונים שבגינם בוטלה ההנחה ואף תבהיר לו מהם אותם מסמכים שעליו להמציא, על מנת שתינתן לו ההנחה המקסימאלית.

הנתבע מצדו, אף הוא מתבקש שלא לנוח על זרי הדפנה ועליו להמציא לתובעת את כל המסמכים הרלוונטיים, גם אם הדבר כרוך במאמץ מצדו (כמו שחזור מסמכים של המוסד לביטוח לאומי), כל זאת על מנת למנוע מחלוקות עתידיות.

ניתן היום, כ"ו ניסן תשע"ו, 04 מאי 2016, בהעדר הצדדים.