בפני תביעה לסילוק יד ממקרקעין.

רקע:

1. התובעת הינה עירייה כמשמעותה בפקודת העיריות (נוסח חדש) התשכ"ד-1964, ולטובתה נרשמה הערה על הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), על חלק מחלקה 107 בגוש 6137 בתל אביב (להלן כלל חלקה 107 בגוש 6137: "המקרקעין").
2. המקרקעין מיועדים לשמש כשטח ציבורי פתוח לצורך הרחבת "פארק דרום" בדרום תל אביב, בהתאם לתכנית מאושרת ולצו שפורסם כדין מכוח סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות.
3. על המקרקעין חלה תכנית מתאר מקומית מספר 1358 ד' – פארק דרום, אשר אושרה על ידי הועדה המחוזית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו ביום 5/7/93, ופורסמה למתן תוקף ביום 24/11/94 בי.פ מס' 4263 התשנ"ה, עמ' 864 (להלן: "התוכנית").
4. בסעיף 11 לתקנון התוכנית נקבע כי השטחים המיועדים לצרכי ציבור יופקעו וירשמו על שם העירייה.
5. הפקעת המקרקעין נעשתה על ידי הועדה המקומית בהתאם לסמכותה על פי סעיף 189 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, הקובע גם, בסעיף 190 שבו כי ההפקעה תבוצע על פי פקודת הקרקעות.
6. הודעת הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות פורסמה על ידי הועדה המקומית, ביום 2/2/04, בתוקף סמכותה לפי סעיפים 189 ו-190 הנ"ל ובהתאם לתוכנית המאושרת, ובה נמסר כי המקרקעין (בעניין זה מקרקעין שתוארו בתוספת ובכללם המקרקעין נשוא התובענה שבפני) דרושים לעירייה לצרכי ציבור. הועדה אף הורתה בה לכל אדם המחזיק במקרקעין למסור את החזקה בהם באופן מידי (להלן: "הודעת ההפקעה").
7. הערה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות נרשמה לטובת העירייה בלשכת רישום המקרקעין ביום 23/5/04.
8. המקרקעין מצויים במתחם רחב היקף, המיועד לפארק ולדרך, המשמש גם (אך לא רק) ככר נרחב לפולשים ומסיגי גבול המנסים להשתלט על מקרקעי ציבור ולהקים בהם מבנים, ללא היתרים כחוק וללא הסכמת התובעת.
9. התובעת מנהלת מזה שנים מאבק עיקש, לשיטתה, כנגד פלישה ובניה בלתי חוקית בכלל המתחם, ובכלל כך פועלת באמצעות צווי הריסה מנהליים, כתבי אישום, צווי סילוק ותביעות לפינוי וסילוק יד.
10. הנתבעים הם זוג נשוי המחזיקים במבנה מגורים ובצריף הנמצאים בחלק מן המקרקעין (להלן מבנה המגורים והצריף ביחד: "המבנה").
11. לתימוכין בכלל האמור הגישה התובעת עותק מנסח רישום המקרקעין (נספח א' לכתב התביעה); העתק תקנון התוכנית, תשריט התוכנית והפרסום ברשומות על אישורה (נספחים ג'1-ג'3 לכתב התביעה); והעתק פרסום הודעת ההפקעה (נספח ד' לכתב התביעה).

טענות הצדדים:

1. טוענת התובעת כי במועד בלתי ידוע אך ככל הנראה בין התאריכים 24/5/02 ל- 18/10/03 פלשו הנתבעים למקרקעין, השתלטו על שטח של כ-60 מ"ר (על פי מדידה גרפית) (וראו חוות דעת מפענחת תצלומי האוויר אשר סומנה ת/1) ממנו, גידרו אותו והקימו עליו את המבנה, בניגוד לדין, ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה ומבלי לשלם עליו כל תמורה (להלן המבנה לרבות השטח שסובב אותו: "שטח הפלישה").
2. לתימוכין צירפה עותק תצלום אוויר מחודש מאי 2012 בו מסומן שטח הפלישה (נספח ב' לכתב התביעה), וכן העתקי תצלומי אוויר מיום 24/5/02, 18/10/03, 18/12/12 ו- 29/3/13 (נספח ה' לכתב התביעה). עוד צירפה, כפי האמור כבר, חוות דעת מפענחת תצ"א (ת/1).
3. לטענתה עיון בתצלומים אלה מעלה כי ביום 24/5/02 היו המקרקעין ריקים.
4. משכך והיות שכיום מחזיקים הנתבעים במקרקעין ובכללם בשטח הפלישה, דורשת התובעת, בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") כי יסלקו ידם (ויד כל מי מטעמם) מהם, וישיבו לה את החזקה בהם כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם.
5. מנגד טוענים הנתבעים כי הם מחזיקים במבנה אחר מהמבנה עליו הצביעה התובעת בכתב התביעה וכי מדובר במבנה שנמצא בחלקות 9 ו-17 באותו גוש, הגובלות במקרקעין.

הנתבעים מוסיפים על האמור כי הודעת ההפקעה מתייחסת רק לחלק קטן מחלקה 107 (26,700 מ"ר מתוך 114,985 מ"ר) (להלן: "שטח ההפקעה הנטען") וטוענים כי התובעת לא הוכיחה שהחלק בו הם מחזיקים מהווה חלק משטח זה.

1. מכל מקום טוענים הם כי זכויותיהם במבנה נרכשו כדין וזאת אף קודם למועד הנטען על ידי התובעת.
2. לטענתם הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") נולד במקרקעין לאחר שהוריו הגיעו אליהם מן העיר טבריה, לפני למעלה מ- 65 שנים, בעידודה ובסיועה של מדינת ישראל, אשר אם לא די באמור, אף סייעה בידיו ובידי בני משפחתו לבנות את ביתם במקום, ודאגה לחיבור התשתיות הדרושות לצורך מגורים אלו.

הנתבע מדגיש אפוא כי הלכה למעשה הוא מתגורר במקרקעין במשך כל ימי חייו (למעט בתקופת שירותו הצבאי), וכי בתוך כך ובשנת 1996, נישא לנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") ונולדו להם 3 ילדים המתגוררים עימם.

[יצוין כי אביו של הנתבע (דוד ז"ל) נפטר כ-29 שנים לפני הגשת התובענה דנן ואילו אמו נפטרה במהלכה].

1. עוד טוענים הנתבעים כי במהלך השנים הם והורי הנתבע נהגו במקרקעין מנהג בעלים וכי בתוך כך אף השקיעו בהם כסף לרבות לצרכי שיפוץ שלא ניתן היה להימנע ממנו.
2. בהקשר זה הם מוסיפים כי השיהוי בהגשת התובענה מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט שכן יש בו כדי לפגוע בציפייה הלגיטימית שלהם שלא להיתבע, בחלוף זמן כה רב.
3. מכל מקום טוענים הם כי בכל התקופה בה הם והוריו של הנתבע מחזיקים במקרקעין לא מחתה התובעת כנגד כך וכי למעשה נתנה את הסכמתה להחזקה זו וזאת, בין במפורש ובין במשתמע.
4. הנתבעים טוענים אפוא כי הם מחזיקים במקרקעין בזכות וכי התובעת מנסה לחמוק מחובתה ליתן להם סידור חלוף או לפצותם בשל הפינוי, וזאת על אף שמחזיקים ברי רשות כדוגמתם כן נהנו מפיצוי כנגד הפינוי. משכך טוענים הם גם לאפליה; לניסיון אותו עושה התובעת, להתעשר שלא כדין על חשבונם; ולהתנהלות – בניגוד לחובתה המוגברת של התובעת כרשות ציבורית – בחוסר תום לב וכאמור, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.
5. לבסוף טוענים הם גם כי יש להחיל בענייננו את דיני ההפקעות, וכי בהתאם לתקנון התכנית, לפקודת הקרקעות, ולסעיף 194 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965, אין התובעת יכולה לפנותם כמבוקש, אלא רק בכפוף לסידור חלוף, או תשלום פיצוי. לחילופין טוענים הם כי יש לאפשר להם להחזיק במקרקעין עד אחרון ימיהם ולכל הפחות למשך 25 שנים נוספות.
6. בעניין זה הם טוענים גם להתיישנות התוכנית ומכאן לבטלותה, ועוד כי היה על התובעת להשלים את הליך ההפקעה על פי פקודת הקרקעות, הן מבחינה פרוצדוראלית והן על דרך הגשת הליך מתאים לבית המשפט המחוזי. בתוך כך הם טוענים גם לאי חוקיות הליך ההפקעה שכן מדובר בפעולה מנהלית שנעשתה בניגוד לדין ומבלי שניתנה להם כל התראה שהיא בעניין, קודם לביצועה.
7. בעניין אחרון זה משיבה התובעת כי עיון בנסח הרישום, המהווה ראייה לאמיתות תוכנו, מעלה כי נרשמה לזכותה הערה בדבר הפקעת המקרקעין, וכי די בכך על מנת להתיר לה להגיש את התובענה שבפניי.

דיון

הזכות לתבוע סילוק יד וזיהוי המקרקעין

1. סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כי:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

1. הדרך להוכחת בעלות במקרקעין הינה על ידי הצגת נסח רישום המוכיח את הבעלות (ראו בעניין זה דבריו של כב' הנשיא ש' אגרנט בע"א 509/64 חברת חלקה 38/5 + 38/1 בגוש 6667 בע"מ נ' לוי ואח', פ"ד יט (2), 169, 177).
2. דברים אלה גם עולים מהוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין הקובע כי:

"(א) רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969".

1. עם הוכחת הבעלות עובר נטל הראיה לכתפי הנתבע ועליו להוכיח כי על אף זכות הבעלות של התובע, יש לו את הזכות החוקית להחזיק במקרקעין.

יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת מ' בן פורת בע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ואח', פ"ד לא (3) 455, 464, לפיהם:

"הלכה פסוקה היא, כי בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק-יד על זכות קנינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום".

1. בענייננו, וכמתואר לעיל צירפה התובעת את כלל התימוכין המלמדים כי לכל הפחות היא הזכאית להחזיק בשטח ההפקעה הנטען (ואפנה שוב לפרק הרקע בפסק דין זה על כלל ההפניות בו).
2. בין היתר צירפה גם את נסח רישום המקרקעין (נספח א' לכתב התביעה) אשר עיון בו מעלה כי לטובת התובעת נרשמה, לכל הפחות, הערה על הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות, וזאת בהתייחס לשטח ההפקעה הנטען (אותו חלק בהיקף של 26,700 מ"ר מכלל המקרקעין).
3. תקנה 82(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 קובעת כי:

"בתובענה שבמקרקעין יכיל כתב התביעה תיאור המקרקעין כדי אפשרות לזהותם וככל האפשר – לפי גבולות או לפי מספרים שבפנקס מקרקעין או במפה, ואם היתה בה תביעה – מכל צד שהוא – לרשום טובת הנאה במקרקעין, יש לצרף לכתב התביעה מפת המקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות; היה המדובר בחלקת קרקע רשומה, רשאי בית המשפט או הרשם לפטור מהגשת מפה ולהורות על הגשת העתק מאושר מן הרישום בפנקס המקרקעין, או כל אמצעי זיהוי אחר של אותה חלקה".

1. די איפוא באמור על מנת לבסס את זכותה של התובעת להגיש את התובענה שבפניי כמי שהינה הזכאית להחזיק בשטח ההפקעה הנטען, ובשים לב לכך שעל פי התקנה ניתן לזהות שטח זה על ידי העתק מאושר מן הרישום בפנקס המקרקעין (אותו צירפה התובעת כאמור כנספח א' לכתב התביעה).

[ודוק: התובעת איננה מבקשת לרשום טובת הנאה במקרקעין, כך שאין הכרח בצירוף מפת המקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות.]

1. על האמור יש להוסיף, בהתייחס לטענת הנתבעים לפיה המבנה לא נמצא על המקרקעין ובכלל כך בשטח ההפקעה הנטען, אלא במקרקעין סמוכים (חלקות 9 ו-17 באותו גוש), כי טענה זו לא נטענה אלא בעלמא וללא תימוכין שהם.

לא כל שכן כאשר במקביל הבהירה הגב' שמרית דניאל, אותה מומחית לפענוח תצלומי אוויר אשר העידה מטעם התובעת, כי כלל המתחם בו מחזיקים הנתבעים ובני משפחתם (להלן: "המתחם"), ובכללו המבנה, נמצא בתחום שטח ההפקעה הנטען (פרוטוקול הדיון מיום 14/6/16 עמ' 16).

ודוק: אני ערה כמובן לכך שבהמשך חקירתה סייגה העדה את תשובתה זו, אולם עדיין עמדה על כך שהמתחם מצוי בתוואי התוכנית באופן המקנה לתובעת את האחריות לפעול לפינויו.

1. כך או אחרת, ממילא וכפי שעלה מעדותה של אילנית ינאי (אחראית הפקעות והסדרי קרקעות באגף הנכסים של התובעת) מצויות חלקות 9 ו-17 הנטענות בבעלותה המלאה של התובעת (וראו בעניין זה סעיף 23 לתצהירה ת/21 וכן הנספחים ד'1 וד'2 לתצהיר זה).
2. לא למותר להוסיף על האמור כי אמו של הנתבע, נעמי זיתוני, ז"ל (להלן: "נעמי"), הגישה לבית המשפט המחוזי (ביחד עם אחר) תובענה לסעד הצהרתי בעניין זכויותיה במתחם, בה טענה כי מדובר במקרקעין נשוא התובענה שבפניי (ראו נספח ה' לת/21).

משכך אין הנתבעים, אשר ממילא טוענים כי הם ינקו את כל זכויותיהם מזכויותיה של נעמי (ראו סעיף 15 לתצהיר הנתבע, נ/1 וכן ראו עדותו בפרוטוקול הדיון מיום 16/6/16 עמ' 110), יכולים לטעון כיום כי מדובר במקרקעין אחרים, סמוכים.

1. תוצאת כלל האמור אני קובעת כי המקרקעין זוהו כל צרכם וכי בכלל כך זוהה גם שטח הפלישה לרבות המבנה כמצוי בתוכם. משכך זכאית התובעת גם לתבוע את הפינוי הנדרש.

המסגרת המשפטית

רשות להשתמש במקרקעין

1. רישיון להשתמש במקרקעין, כהגדרתו על ידי פרופ' נ' זלצמן במאמרה "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב 24, (להלן: "זלצמן") 24, משמעו:

"... היתר או רשות שנתן בעל-המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס. "רשות במקרקעין" באה להבחין מהענקת זכות במקרקעין שמאפייניה הם החזקה ושימוש בנכס, או שימוש בלבד. כך, למשל, שכירות, שאילה או זיקת הנאה. הרשות נעדרת כוונת הקנייה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין (להלן: רשות חוזית), ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא). רשות גרידא באה להבחין איפוא מן הרשות החוזית. תוכנה של הרשות החוזית, משך קיומה, ותנאי סיומה ילמדו מן ההסכם שבין הצדדים. רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע.."

1. רשות להשתמש במקרקעין יכול שתינתן אם כן בהיתר מפורש שניתן על ידי הבעלים לאחר להחזיק בהם, אך יכול גם שתינתן מכוח התנהגות הבעלים ושתיקה ארוכת שנים מצידם.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט חלימה בע"א 60/84 ריבוא נ' גל, פ"ד לט (3) 693 לפיהם:

"... מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מלים מפורשות. רשות כזאת... יכול להשתמע ממנהג הארץ'. הרשות יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה. ההסכם יכול להיות מפורש, אך הוא גם יכול להשתמע מן הנסיבות...".

(ראו בעניין זה גם זלצמן, עמ' 24, וע"א 463/79 ג'ובראן נ' גובראן, פ"ד לו (2) 403).

1. עם זאת נקבע כי אין לראות בחלוף הזמן לכשעצמו, ביטוי של הסכמה ויצירת רישיון מכללא, אלא אם מצטרפות אליו נסיבות אחרות (ראו: ע"א (ת"א) 793/75 ישראל אקסלרוד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פס"מ תשל"ז (2) 461).
2. עוד נקבע כי ייתכנו מצבים בהם נותן הרישיון יהיה מנוע מלבטלו.

יפים לעניין זה דבריה של פרופ' נ' זלצמן, במאמר אחר, "רשות חינם" במקרקעין כ"השאלת מקרקעין": גישת הסיווג והלכות ה"רישיון במקרקעין", עיוני משפט לה 265, 270–271 לפיהם:

"לגבי התגבשות הזכות מכוח השתק – זו מותנית בהתקיימותן של נסיבות מיוחדות שניתן ללמוד מהן על היווצרותו של קשר סיבתי בין הציפייה שבעל המקרקעין נטע אצל פלוני, אם בהבטחה שנתן לו ואם במצג שהציג כלפיו, לבין השינוי לרעה שהתרחש במצבו של פלוני... בהתקיים נסיבות אלה יהא זה בלתי-צודק לאפשר לבעל המקרקעין להתנער מן ההבטחה או להתכחש למצג... ב'רשות מכוח השתק' בית-המשפט רשאי לקבוע כי הזכות בלתי הדירה חרף רצונו של הנותן".

1. ועוד נקבע מפי כב' הנשיא מ' שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים פ"ד לט (2) 337, 342 כי:

"לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, הינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק".

כך נקבע גם מפי כב' השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש ברע"א 2701/95 כנעאן אח' נ' גזאוי, פ"ד נג (3) 151, 170 כי:

"כאשר מתעוררת בפני בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך".

1. יחד עם כלל האמור נקבע לאחרונה מפורשות בע"א 3846/13 מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף [פורסם בנבו] (21/7/15) מפי המשנה לנשיאה, כב' השופט א' רובינשטיין כי:

"צריכות להתקיים נסיבות חריגות ונדירות עד מאד כדי שיוכר רישיון מכללא במקרקעי הציבור, וככל הנראה תמה דרכ[ו] ונלווהו כעיקרון לבית עולמו."

(פסקה לב' לפסק הדין).

בתוך כך נקבע עם זאת בע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל – רשות הפיתוח [פורסם בנבו] (19/8/15) מפי כב' השופט צ' זילברטל (תוך התייחסות לקביעות בית המשפט בעניין היפר חלף לעיל) כי:

"המקרה שבפנינו – בגדרו אין מחלוקת כי המערערת יושבת בחלקה כשישים שנה מבלי שנעשו צעדים ממשיים לסלקה, כאשר יש אינדיקציות שהרשויות היו נכונות להגיע להסדר ובגדרו לאפשר המשך ההחזקה – מבהיר ביתר שאת כי במקרים חריגים יש להכיר בכך שאוזלת ידן של הרשויות מלמדת על התגבשותה של רשות מכללא בקרקע, ולא ניתן להכשיר מלכתחילה כל פעולה (או ליתר דיוק אי-פעולה) של הרשויות באשר היא, דבר שיהיה בו כדי לסכל את תמריצי הרשויות לפעול ביעילות ובהגינות."

(פסקה 20 לפסק הדין).

(להלן: "היפר חלף" ו"אביטסם" בהתאמה).

רשות כזכות העוברת בירושה

1. ההלכה קובעת כי רישיון הינו זכות אישית – פרסונאלית אשר איננה ניתנת להעברה.

לעניין זה קבע סגן הנשיא, כב' השופט י' גרוס בע"א 2642/00 גיסין רמי נ' קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל [פורסם בנבו] (30/12/02) כי:

"עוד יש להצביע על שני מאפיינים נוספים למושג ה"רשות": ראשית, כי אין הדברים אמורים בזכות “In rem” המעניקה לבעליה זכות קניינית בנכס, אלא בזכות “In personam” דהיינו זכות אישית, שאינה תופסת כלפי צדדים שלישיים ..".

בהיותה זכות אישית בטלה לכן רשות הניתנת מהבעלים למחזיק במקרקעין ועוברת מן העולם, כאשר "בר הרשות" עוזב את הקרקע נשוא הרישיון ו/או מעבירה לאחרים (ראו דבריו של כב' השופט ח' טובי בת"א (ת"א) 41306/04 העמותה לקידום מועדון הכדורגל גדנ"ע ת"א נ' הרן (דימן) מנחם [פורסם בנבו] (28/5/06)).

וראו עוד דברי כב' השופטת ד' ביניש [כתוארה אז] בע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי פ"ד נ (3) 868, 871 לפיהם:

"גם זכויות של בר-רשות (שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה) אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת."

מן הכלל אל הפרט

1. בהינתן אם כן הלכות אלה אדון במכלול הראיות שהובאו בפני.
2. אזכיר תחילה כי בתצהירו ציין הנתבע שהוא מתגורר במתחם במשך כל ימי חייו (למעלה מ-54 שנים) (סעיף 28 לנ/1) וכי לאחר נישואיו לנתבעת, בשנת 1996, היא עברה להתגורר עימו במתחם, בו נולדו להם גם שלושת ילדיהם (שם, סעיף 29; פרוטוקול הדיון מיום 16/6/16 עמ' 104).
3. גם בחקירתו השיב הנתבע כי הוא התגורר במתחם במשך כל ימי חייו והוסיף כי תחילה התגורר עם אימו במבנה סמוך (בו היא החזיקה בעצמה), וכי החל משנת 1979 הוא מתגורר במבנה. ובלשונו:

"ש : לא. אתה לא, אתה מחזיק היום במבנה שהחזיקה אמא שלך?

ת : אמא שלי יש לה מבנה שלה, ואני יש לי מבנה שלי.

ש : אתה, גם אתה, במבנה שאמא שלך מחזיקה?

ת : מה יש לי, שהייתי רווק עד הצבא גרתי אצל אמא שלי.

ש : עד איזה שנה גרת במבנה שאמא שלך מחזיקה?

ת : עד 79.

ש : או קיי. אחרי 79 מה קרה?

ת : בניתי, אבא שלי בנה לי דירה שמה, ועד היום אני שם.

ש : אבא שלך בנה לך דירה?

ת : כן.

ש : יש לך איזה שהם היתרי בנייה להציג?

ת : לא.

ש : משנת 79 עד היום אתה מחזיק, אתה ישן באותו מבנה? או יצא שנדדת,

ת : אני נולדתי במקום, למעט 3 שנים שהייתי בצבא בגולני, לא עזבתי את המתחם ליום אחד.

...

ש: המבנה שהיום בלילה אתה תישן בו זה אותו מבנה שאתה ישן בו החל משנת 79?

ת : נכון". (פרוטוקול הדיון מיום 16/6/16 עמ' 106-107).

ועוד:

"ש : וחוץ מהבית של אמא שלך שגרה בו עד שנת 79, גרת בעוד מבנה במתחם?

ת : אה, כן, גרתי בצריף שמה.

ש : איפה הצריף ממוקם?

ת : הצריף בחצר, מה,

ש : ובין אילו שנים גרת שם?

ת : בין לבין שהייתי ילד, הייתי ישן שמה, הייתי מביא בנות לשם.

ש : ואחרי הצבא?

ת : אחרי הצבא, אה, אבא שלי בנה לי שמה מתחם, דירה, וזהו, ועד היום.

ש : שאתה אומר חצר, אתה מתכוון חצר,

ת : חצר זיתוני, מתחם זיתוני.

ש : כן. האם היו לך עוד נכסים או מבנים במתחם זיתוני שהעברת אותם לבן משפחה אחר?

ת : לא.

ש : מי גר היום באותו צריף שגרת בו פעם? מי גר היום באותו צריף שגרת בו פעם?

ת : מי גר באותו צריף?

ש : כן.

ת : זה הבת שלי, החיילת .

ש : אמרת מקודם שהיא גרה איתך בבית.

ת : היא גרה איתי בבית אבל יש לה את הזה שלה, שהיא באה עם החבר שלה.

ש : וממתי אתה מחזיק בצריף הזה של הבת שלך? מאיזה שנה?

ת : מ-76-77.

ש : מ-76-77 אתה מחזיק בצריף הזה.

ת : כן." (ראו שם, עמ' 108).

1. לאור עדותו זו ובהינתן העובדה כי מדובר במתחם בו מתגוררת משפחה ענפה (ולא למותר להזכיר בהקשר זה כי פסק דין זה הינו חלק מקבוצה של ששה פסקי דין שניתנים בעניינה של המשפחה המורחבת), אני מוכנה לקבל כממצא עובדתי כי הנתבע נמצא במקרקעין, כפי טענתו, במשך כל ימי חייו, היינו למעלה מ- 54 שנים.
2. אדגיש בהקשר זה כי עיון בתצלומי האוויר אשר צורפו לחוות דעתה של המומחית לפענוח תצלומי אוויר מטעם התובעת (ת/6), מעלה כי בשנת 1959 היו במתחם מעט מאד מבנים, אלא שבהמשך לתצלומים אלו צירפה התובעת תצלומי אוויר נוספים רק משנת 1995 ואילך, אשר מהם עולה כי בשנים אלה נוספו בו מבנים. ממצאים אלה מתיישבים עם עדותו של הנתבע לפיה בשנת 1979 עבר להתגורר במבנה נוסף שאביו ז"ל בנה עבורו במתחם.
3. עוד אדגיש כי אף אילנית ינאי (כאמור אחראית הפקעות והסדרי קרקעות באגף הנכסים של התובעת) מסכימה כי אמו של הנתבע התגוררה במתחם במשך עשרות שנים (וראו: פרוטוקול הדיון מיום 15/6/16 עמ' 72). דברים דומים עלו גם מעיון בתמצית רישום ממשרד הפנים בעניין האם (נספח ג' לנ/1) המעלה כי במשך כל ימי חייה לא הייתה לה כתובת מגורים אחרת זולת המתחם.
4. ודוק: לא נעלמה מעיני עדותה של המומחית לפענוח תצלומי אוויר מטעם התובעת לפיה משנת 1949 ועד שנת 2005 נראה שטח הפלישה כשהוא ריק מבנייה (עמ' 3 לת/6).

עם זאת וכאמור התובעת לא צירפה לחוות דעת זו תצלומי האוויר שנערכו בין השנים 1959 ועד שנת 1995.

יש להוסיף על האמור כי מסקר שנערך מטעם רשות מקרקעי ישראל ביום 1/5/81, "סקר שכונת הארגזים והבולגרים" (נספח ו' לנ/1) עולה כי הנתבע בעצמו החזיק במתחם גם אז (ראו: עמ' 4 לסקר).

1. יחד עם האמור יש לזכור כי רשות להחזיק בחלקו של המתחם, אשר ניתנה כפי הנראה להורי הנתבע, עברה מן העולם עם פטירתם.
2. עוד יש לזכור, בהתייחס לתקופה הממושכת בה מחזיק הנתבע בשטח הפלישה, כי אין בה כדי ללמד על מתן רשות מפורשת להחזקה זו, אלא לכל היותר, על מתן רשות מכללא.
3. רשות זו בטלה לכל המאוחר במועד הגשת התובענה, ולעניין זה אין נפקות, שתוליך לתוצאה אחרת, לשיהוי בפעולת הרשות.
4. יש לזכור גם כי רשות מכללא הינה הדירה וכי כפי דבריו של כב' השופט זילברטל בעניין אביטסם:

"רישיון מכללא אינו יוצר זכויות במקרקעין, כי אם רק מהווה טענת הגנה מפני טענת הסגת גבול ודרישה לתשלום דמי שימוש."

(שם, בסיפא לפסקה 20).

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט צ' זילברטל, בפסקה 22 לפסק דין אביטסם לפיהם:

"אכן, פעולות האכיפה של הרשויות נגד פולשים למקרקעי ציבור אורכות זמן רב לעיתים, וכפי שנלמד מן המקרה שלפנינו – לעיתים אף זמן רב מידי. במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האינטרס הציבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס. בהקשר זה יפים דברים שאמר בעניין אחר השופט א' רובינשטיין:

"חובתם של בתי המשפט ליתן יד למאבק רשויות הציבור גם אם בא במאוחר, מאוחר מאוד – לפינוי פולשים ממקרקעיהן. אשר לפיצויים בגין השקעה והשבחה, אלה נבחנים בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות בשיקולי צדק... ; אך ברי כי היסוד הוא חובת הפינוי, משעסקינן בפלישה, והפיצוי הוא נספח לה. במקרה דנא – כמו במקרים רבים במקרקעי ציבור – אותה טענת רשות מכללא, שלטעמי מוטלת בספק ספיקא וקרובה שלא להיות, ושבכל מקרה בוטלה עתה, נבעה כפי שנאמר במקרה אחר, 'מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור, וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי ... בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט' ( רע"א 10342/06 ארז נ' משרד הביטחון (לא פורסם) [פורסם בנבו])" (רע"א 7226/08 עיריית קריית אתא נ' יצחק, [פורסם בנבו] פסקה ז (8.4.2010)).

1. תוצאת האמור הינה כי על אף שהנתבע נמצא בשטח הפלישה מאז יום היוולדו בשנת 1960 ועל אף שלא מן הנמנע לקבוע כי כתוצאת פרק זמן ממושך זה, הוא אף היה בר רשות בו, הרי שרשות זו הדירה והיא בטלה, לכל המאוחר בעת הגשת התובענה שבפני. מכאן שעל הנתבע לפנות את המקרקעין ובכללם את שטח הפלישה לרבות המבנה.
2. שונים הם פני הדברים באשר לנתבעת, אשר לא העידה בפניי ואשר, כעולה מטענת הנתבעים עצמם, עברה להתגורר במתחם רק לאחר נישואיה לנתבע בשנת 1996.

בנסיבות אלה ספק אם ניתן לקבוע כי ניתנה לה עצמה רשות מכללא להחזיק במתחם, בוודאי לא כזו המנותקת מן הרשות שניתנה לנתבע, שכן כל זכות שהייתה לה בו, מקורה בזכות וברשות שניתנה מכללא לנתבע ואיננה זכות או רשות מכללא שניתן לקבוע כי ניתנה לה עצמאית.

פיצוי כנגד פינוי?

1. טוענים הנתבעים כי אין להורות על פינויים מן המקרקעין ללא פיצוי. לא כל שכן כאשר הנתבע התגורר בהם במשך כל ימי חייו וכאשר השקיע בהם בשיפוץ ואחזקה ממיטב כספו.
2. עם זאת והגם שכפי האמור ניתן לראות בנתבע כמי שהיה בר רשות בשטח הפלישה, לא בהכרח שלובה בכך הזכות לפיצוי כנגד הפינוי.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' אנגלרד ברע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' יוסף כדורי [פורסם בנבו] (25.11.2002) לפיהם:

"זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון. בתביעה זו ייקבעו המבחנים לקביעת היקף הפיצויים, וזאת על רקע הנסיבות המיוחדות, ביניהן ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות".

1. הכלל הינו כי זכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השקעותיו בעת פינויו מהמקרקעין אינה זכות שבדין וכי היא מבוססת על הסכמה חוזית בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות.

אפנה בעניין זה לדבריו של כב' השופט ח' כהן בע"א 160/62 לוי נ' ראש העיר תל אביב-יפו, פ"ד טז 1773, 1780 לפיהם:

"אין סימוכין לדעה שבעל-מקרקעין חייב לפצות את ברי-רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. ויש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש, או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר-ולא מכל דין אחר".

1. לא רק זאת אלא שכפי שנקבע על ידי כב' השופט י' טירקל ברע"א 1156/02 עבד אל סלאם חיר נ' עבד אל סלאם חיר, פ"ד נז (3) 943 , 954:

"מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר-רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר-הרשות בנכס והשבחתו".

ועוד:

"בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה, והרשות בוטלה, אינו זכאי אפוא לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות, אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו תוך התחשבות בשיקולים של צדק". (שם, עמ' 956).

1. משכך, שמורה לנתבע הזכות להגיש כנגד התובעת תביעה נפרדת לפיצוי בגין הפינוי, תביעה אותה יהא עליו גם להתכבד ולהוכיח. עם זאת, אין להתנות את הליכי הפינוי בתשלום פיצוי זה.
2. הוא הדין ביחס לטענה בדבר מתן סידור חלוף חלף הפיצוי, מכוח דיני ההפקעה. בעניין זה אציין כי נעמי ז"ל הגישה תובענה למתן פסק דין הצהרתי לבית המשפט המוסמך באשר לזכויות הבעלות שלה במקרקעין, תביעה אשר נדחתה בפסק דין, שבגינו, כפי שאני מבינה, הוגש ערעור אשר תלוי ועומד בבית המשפט העליון.

משכך אין מקום לדון בטענה זו בשלב זה, אלא לכל היותר, במסגרת התביעה הנפרדת לפיצוי היה וזו תוגש על ידי הנתבע.

1. מכל מקום ולמעלה מן הצורך אוסיף בעניין זה כי גם לבר רשות אין זכות אינהרנטית לפיצוי בשל הפקעה ושלילת חזקתו במקרקעין, וכי כל מקרה נדון על פי נסיבותיו (ראו א. קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה שמינית, (להלן: "קמר") עמ' 609 והאסמכתאות שם).

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת.
2. על הנתבעים ועל כל מי מטעמם לפנות את המקרקעין ובכללם את שטח הפלישה לרבות המבנה הנמצא במתחם (חלקה 107 בגוש 6137 בתל אביב) לא יאוחר מיום 1/8/17.
3. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 45 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק פסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ו, 07 יולי 2016, בהעדר הצדדים.