הערעור

1. לפניי ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לאסירי ציון, שלפי חוק תגמולים לאסירי ציון ובני משפחותיהם, התשנ"ב-1992, מיום 19.6.13. במסגרת החלטה זו, נדחה ערר שהגישה המערערת – רחל מנגיסטו, ילידת אתיופיה, אשר נאסרה בכלא האתיופי לתקופה ממושכת בטרם עלתה לישראל – על החלטתה של ועדת הרשות לאסירי ציון הפועלת לפי החוק הנ"ל, שלא להכיר בה כ"אסירת ציון" ולהעניק לה תגמולים מכוח חוק זה. ועדת הרשות לאסירי ציון קבעה, כי המערערת לא עומדת בתנאי הנדרש בחוק הנ"ל, היות שלא נכלאה באתיופיה בשל פעילות ציונית שביצעה; וועדת הערר לא מצאה מקום להתערב בהחלטה זו, אף לא לאחר ששמעה עדים נוספים מטעם המערערת.

הרקע המשפטי

2. חוק תגמולים לאסירי ציון ובני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן – חוק התגמולים או החוק), נועד "לעגן מתן תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם של הרוגי מלכות בחוק מיוחד, שיהווה ביטוי של כבוד מצד מדינת ישראל לפועלם של אסירי ציון" (דברי ההסבר להצעת חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992, ה"ח 2118, 252 (1992)). החוק ביקש להיטיב עם קבוצה מסוימת של אנשים, אשר הוגדרה בו במפורש, ולא נועד להיטיב עם כל מי שפעל למען המדינה ונאסר או נעצר בשל כך (בג"ץ 4380/05 יהונתן פולארד נ' הרשות לאסירי ציון (16.1.06)); זאת במסגרת סעיף 1 לחוק, הקובע ארבע הגדרות חלופיות למונח "אסיר ציון":

"(1) מי שהיה במאסר או שהיה ששה חדשים לפחות במעצר או בהגליה בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת הייתה אסורה, והכל אם הוא אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל ;

(2) מי שהיה במאסר או שהיה ששה חדשים לפחות במעצר או בהגליה בארץ אויב בגלל יהדותו או בגלל יחסי האיבה של אותה ארץ כלפי ישראל, והכל אם הוא אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל;

(3) מי שנמצא במאסר, במעצר או בהגליה בשל סיבה מהסיבות האמורות בפסקאות (1) ו-(2), או שהוא נאסר, נעצר או הוגלה כאמור ונעלמו עקבותיו וחלפו ששה חדשים מיום מעצרו, והכל אם חוק השבות, תש"י-1950, היה חל עליו;

(4) מי שהיה תושב ארץ ישראל לפני הקמת המדינה, ובשל פעילותו למען הקמת המדינה היה במאסר או שהיה שישה חודשים לפחות במעצר או בהגליה, והכל אם הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל".

3. על אדם המבקש להכיר בו כ"אסיר ציון", להגיש בקשה להכרה לידי הרשות לאסירי ציון, אשר הוקמה מכוח סעיף 2 לחוק התגמולים (להלן גם – הרשות). יצוין, כי פעילותה של הרשות מבוססת על ארבע ועדות שונות – כל אחת, בתחום סמכותה: הוועדה ליוצאי מזרח אירופה; הוועדה ליוצאי אתיופיה; הוועדה לאנשי מחתרות ישראל והוועדה ליוצאי ארצות איסלאם (ראו: בר"מ 6530/13 ירון טפסיה סבהט נ' מדינת ישראל – משרד הקליטה והעליה (22.1.14)). הנפגע מהחלטתה של ועדת הרשות, רשאי לערער עליה לפני ועדת ערר לאסירי ציון הפועלת מכוח סעיף 4 לחוק הנ"ל, אשר בראשותה אדם הכשיר להתמנות כשופט מחוזי, וחברים בה אדם הבקי בפעילות הציונית בארצות חוץ וכן נציג השר לקליטת עלייה (להלן – ועדת הערר). יוער, כי עד לשנת 2012, נדונו ערעורים על החלטתה של ועדת הערר – בגין שאלה משפטית בלבד – לפני בית-הדין האזורי לעבודה; אולם, במסגרת תיקון 6 לחוק, הוחלט להקנות את סמכות הערעור על החלטותיה של ועדת הערר לבית משפט זה (דברי ההסבר להצעת חוק התגמולים לאסירי ציון ובני משפחותיהם (תיקון מס' 6), התשע"ב 2011, ה"ח ממשלה 633, 160 (2011)).

הרקע העובדתי

4. המערערת הִנה ילידת שנת 1960, בכפר אמבובר בחבל גונדר שבאתיופיה; ובשנת 1984 עלתה לישראל. ביום 8.12.11 הגישה המערערת בקשה להכיר בה כאסירת ציון, לפי סעיף 2 לחוק. בכל הנוגע לפעילות הציונית שבעטייה הוגשה הבקשה, צוין: "1. לברוח לכיוון סודן; 2. עידוד עלייה לארץ ישראל"; ובהקשר האחרון הודגש, כי המערערת החלה לשכנע אנשים לעלות לישראל החל משנת 1979. המערערת ציינה בבקשתה, כי נכלאה באתיופיה לתקופה ממושכה, בין השנים 1984-1979; וכי בתקופת המאסר הופעלו עליה עינויים קשים, שמהשלכותיהם היא סובלת עד היום. בדיון שהתקיים בבקשתה של המערערת לפני ועדת הרשות לאסירי ציון (להלן – ועדת הרשות או הוועדה), היא סיפרה, כי באתיופיה נאלצה להסתיר את יהדותה; כי החליטה לברוח כאשר הייתה בת 21, ותכננה את ההימלטות עם אנשים נוספים; וכי בהגיעם לגבול סודן נעצרו כל חברי הקבוצה שביקשו לעבור יחד את הגבול (להלן – הקבוצה), לרבות המערערת, ולאחר ששהו במקום כשבועיים, ללא אוכל, הוחזרו לאתיופיה, נכלאו ואף עונו – "על כך שניסינו לברוח". מטעמה של המערערת הופיעו לפני ועדת הרשות שניים מחברי הקבוצה אשר ניסו לחצות יחד עִמה את הגבול – מר צהגון יוסף וגב' פיקאדו אסמרו שלומית; ואלו סיפרו אודות הניסיון לחצות את הגבול, וכן על תקופת המעצר. לשאלת הוועדה, האם ביצעו פעילות ציונית, השיבה העדה "כן, היינו מארגנים חותמת לאישורי מעבר".

5. ביום 30.12.12 החליטה ועדת הרשות לדחות את בקשת המערערת, הואיל ולא נמצא כי היא לקחה חלק בפעילות ציונית, שבגינה נעצרה.

המערערת השיגה על החלטה זו לפני ועדת הערר שלפי סעיף 4 לחוק, ובמסגרת הערר טענה, בין-השאר, כי בצעירותה ארגנה במחתרת קבוצות נוער יהודי, ובמסווה של חוגים לעבודת יד – החדירה בהם את הרצון לעלות לישראל; כי הייתה פעילה ושותפה בארגון קבוצות לעלייה לישראל במחתרת; כי "בעת ניסיון לעלות לישראל באופן מחתרתי נתפסתי בגבול סודן... ומשם נלקחנו למאסר"; וכן כי "הייתי בשבי כשנה בבית הסוהר בגלל היותי יהודיה ובגלל הניסיון לעלות בהליכה ברגל לישראל באופן מחתרתי – בהיותי במאסר סבלתי עינויים קשים וממושכים" (ההדגשות הוספו). על-יסוד האמור ביקשה המערערת להעיד לפני ועדת הערר וכן לזמן עדים נוספים. בדיון לפני הוועדה התבקשה המערערת לפרט אודות פעילותה הציונית באתיופיה, ובכלל זה סיפרה, כי בעת לימודיה בבית-הספר "אורט" יצרה קשרים עם אנשים שונים, ושכנעה אותם לעלות לישראל; כי כאשר התארגנה הקבוצה שביקשה לעלות ארצה, סייעה לחברי הקבוצה להתקיים, ולצייד אותם במזון ושתייה; כי בדרכם לגבול נעצרו כל חברי הקבוצה, והיא ביניהם; וכי לא נעזרו במדריך, אולם אדם בשם סימנו מנגיסטה – שאותו הכירה בתקופת הלימודים, ויחד עִמו תכננה את הבריחה – בדק את הדרך ולמד אותה מיוזמתו. בצד זאת ציינה המערערת: "נתפסנו בגלל שלא היה לנו מדריך". לשאלת יו"ר ועדת הערר, מה הייתה עילת מעצרה, השיבה המערערת: "אמרתי לאנשים לברוח, לצאת לישראל, ודיברתי איתם איך לברוח, איך לצאת". מטעמה של המערערת הופיעה לפני הוועדה הגב' חנה יוסף, אשר סיפרה, בין-השאר, כי אף היא הייתה בקבוצה שניסתה לחצות את הגבול יחד עם המערערת, נחקרה ונכלאה; וכי הקבוצה נתפסה בשל "גוי שהיה איתנו שהלשין עלינו שהיהודים באים ובורחים לארץ דרך סודן, ובאו חיילים ותפסו את כל הקבוצה". לשאלת ועדת הערר, מי הוביל את הקבוצה, השיבה העדה: "היה מישהו לוקח את הקבוצה, היו אנשים שלקחו אותנו... סמו מנגיסטו ואכנפו הם הובילו". בנוסף, נשמעה לפני הוועדה גרסתו של מר אברה עזרא, אשר סיפר, כי ביקר את המערערת – שאותה כינה אסתר – בתקופת מאסרה בכלא האתיופי, לאחר ששמע כי היא נוהגת לשדך בין קבוצות יהודים שמבקשים לברוח מהמדינה לבין מלווים שיוכלו להעבירם את הגבול; וביקש כי תסייע לו להיפגש עם מלווה כאמור. לשאלת הוועדה, מדוע פנה למערערת בשם אסתר בשעה ששמה רחל, השיב כי התבלבל.

יצוין כבר עתה, כי במהלך הדיון בערעור נתחוור ששם אחותה של המערערת, אשר הייתה אף היא חברה באותה קבוצה שנעצרה, הוא אסתר; ולימים עלתה האחות לישראל וזכתה להכרה כאסירת ציון לפי החוק.

6. בהחלטה מיום 11.6.13 דחתה ועדת הערר את הערר. נקבע, כי המערערת אמנם נכלאה למשך תקופה ארוכה, מעבר לפרק הזמן הנדרש בחוק התגמולים; אולם לא נתחוור כי העילה למעצרה הייתה בשל פעילות ציונית שביצעה. צוין, כי העדים הנוספים שהתייצבו מטעמה של המערערת אינם תומכים בטענותיה בדבר מאסרה לנוכח פעילותה הציונית, שכן העדה חנה יוסף סיפרה כי הקבוצה נתפסה משום שנמסרה הודעה לשלטונות על כוונתם לחצות את הגבול; והדברים שמסר של העד אברה עזרא, לפיהם פנה למערערת כדי שתסייע לו למצוא מלווה לחציית הגבול, משום שעסקה בכך – ניגפים בגרסתה של המערערת, לפיה לא נעזרה בעצמה במלווה כאשר ניסתה לחצות את הגבול, מה-גם שהמערערת ממילא לא העידה דבר על פעילותה בדבר איתור מלווים. לבסוף ציינה ועדת הערר: "העוררת ניסתה כמו רבים אחרים, להגיע לגבול לסודאן, בדרכה לארץ, וניסיון זה כשל. אנו סבורים, כפי שקבענו בהחלטות רבות שאין בכך לבדו כדי להוכיח "פעילות ציונית" שצריכה להתבטא בפעולות למען הזולת, למטרה של עליית יהודים אתיופיים לארץ. זו צריכה להיות פעילות של ממש למען הזולת, וניסיון עצמי להגיע אל הגבול אינו מקיים, לדעתנו, את הפרשנות הזו".

טענות הצדדים

7. המערערת חוזרת על הטענות שהעלתה לפני ועדת הערר, בדבר הפעילות הציונית שבה עסקה, בהדרכת נוער ובעידודו לעלות לישראל; ומוסיפה, כי פעילות זו כללה אף ארגון והדרכת קבוצות מחתרתיות במטרה לעלות לארץ, לרבות סיוע בהכנת ציידה לדרך, וכי הפעילות נעשתה בלילות והוסתרה אף מבני משפחה. לטענת המערערת, מדובר בפעילות ציונית מובהקת למען הזולת, ושגתה הוועדה כאשר לא התייחסה לכך בהחלטתה, אלא התמקדה אך בניסיון לחציית הגבול והעלייה לארץ – בשעה שהיה עליה לראות את כל פעולותיה של המערערת כמכלול. היא מדגישה, כי הציגה "מסכת של חיים ציוניים", שכללה הן את ההדרכה והארגון המדוברים, והן ניסיון לעלות לישראל בשעה שלא הייתה כל דרך חוקית לעשות כן – ניסיון אשר נבע מתוך הפעילות הציונית שביצעה; ולפיכך, לשיטתה, הוועדה הפרידה בין העשייה הציונית לבין הניסיון לעלות לישראל בצורה מלאכותית, ובלתי סבירה. המערערת גורסת, כי די בתשתית שהניחה לפני הוועדה כדי לקבל את בקשתה, בפרט כאשר לא הוצגו טענות או עובדות אשר סתרו את גרסתה; כי הוועדה לא התחשבה בקושי שבו נתקלו המערערת והעדים מטעמה לבטא את עצמם כראוי; וכי ההחלטה נסמכה על שיקולים זרים, בין-היתר לנוכח התחושה המתקבלת, לפיה הוועדה נוקטת מדיניות של דחיית בקשות מוצדקות במטרה "למנוע ריבוי של תביעות". יצוין, כי במהלך הדיון בערעור הלינה המערערת על סבירות ההחלטה בעניינה, בשים לב לכך שאחותה, אסתר, אשר הייתה אף היא חברה באותה קבוצה שניסתה לעלות לישראל ונעצרה – קיבלה הכרה כאסירת ציון; אולם לא עלה בידי המערערת להציג פרטים רלבנטיים לבקשתה של אחותה או להחלטות שניתנו בעניינה.

8. המשיבה טוענת, כי לא קמה עילה להתערב בהחלטה בעניינה של המערערת, אשר כל טענותיה נבחנו על-ידי שתי ועדות בעלות ניסיון ומומחיות בעניין דנן. המשיבה מציינת, כי המונח "פעילות ציונית" הוגדר בפסיקה, תוך שהובהר שעלייה לישראל, לכשעצמה, אינה עונה להגדרה זו, אלא שיש להראות פעילות אקטיבית שנועדה לטובת הזולת; וכי על-אף שאין חולק שהמערערת סבלה בדרכה לישראל, הרי שהיא איננה עומדת בדרישות החוק להכיר בה כאסירת ציון. לעמדת המשיבה, אף אם יימצא שהמערערת עסקה בפעילות ציונית טרם ניסיונה לעלות לישראל – אין בכך כדי לסייע לבקשתה, הואיל והחוק דורש כי המאסר יהא בשל הפעילות הציונית, ולא כך היה בעניינה של המערערת. עוד מגישה המשיבה בהקשר זה, כי בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת – עצם חציית גבול אתיופיה הייתה אסורה על פי החוק המקומי, ללא תלות בסיבה לחציית הגבול.

דיון והכרעה

9. דין הערעור – להידחות.

ראש לכל יצוין, כפי שהודגש בפסיקה בית-המשפט העליון, כי "הן ועדת הרשות והן ועדת הערר הן גופים מקצועיים המורכבים מחברים בעלי מומחיות בהיסטוריה, עליה ויהדות התפוצות... פעילותה של ועדת הרשות מבוססת על ארבע ועדות שונות שלכל אחת מהן תחום מומחיות נפרד... על כך ניתן להוסיף כי בראשותה של ועדת הערר יושב מי שכשיר להיות שופט בית משפט מחוזי" (בר"מ 6530/13, בעניין סבהט, לעיל; וכן ראו: בר"מ 8125/14 ישעלם שולמית אהרון נ' מדינת ישראל – ועדת הערר לאסירי ציון (30.12.14)). לאור האמור, לנוכח מומחיותם של מקבלי ההחלטות ולהרכב החברים בוועדות, הרי שמתחם ההתערבות השיפוטית בשיקול הדעת המקצועי של הוועדות, מצומצם; בפרט כשמדובר בהליך שכלל שמיעת ראיות והתרשמות מעדים שהופיעו לפני הוועדות (ראו, למשל: עמ"נ (י-ם) 5431-05-14 ישעלם שולמית אהרון נ' מדינת ישראל ועדת הערר לאסירי ציון (7.10.14); ועמ"נ (י-ם) 27758-05-14 מלק איילה נ' מדינת ישראל משרד הקליטה והעליה (17.9.14)).

10. לאחר בחינת החלטות הוועדות – הן ועדת הרשות והן ועדת הערר – ולנוכח מתחם ההתערבות הצר בהחלטותיהן של ועדות מקצועיות אלה, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטותיהן, לפיהן המערערת אינה עומדת בהגדרת החוק לצורך הכרה בה כ"אסירת ציון", הואיל ולא נאסרה מחמת פעילותה הציונית.

11. כאמור, החלופה הראשונה מבין ההגדרות למונח "אסיר ציון" בסעיף 1 לחוק, אשר היא הרלבנטית לענייננו, דורשת מהמבקש להראות "שהיה במאסר או שהיה ששה חדשים לפחות במעצר או בהגליה בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת הייתה אסורה". אולם, החוק אינו מגדיר "פעילות ציונית" מהי. בבג"ץ 4380/05 בעניין פולארד (לעיל) נפסק, כי לצורך הוכחת החלופה הראשונה להגדרת "אסיר ציון", יש להראות "פעילות ציונית אקטיבית מצדו של אסיר הציון" (ההדגשה הוספה). ובהמשך הודגש: "משמעות הסיפא – "בארץ בה פעילות זאת היתה אסורה" – מוסיפה כי על אסיר הציון לבצע את פעילותו בארץ בה הפעילות הציונית הייתה אסורה, בניגוד לארצות אחרות בהן אותה פעילות מותרת. נמצא, איפוא, כי המחוקק ביקש להגביל את הזכאות לסטאטוס אסיר ציון לאותם אלו שנאסרו בעוון מה שנחשב כחוקי ולגיטימי ברוב מדינות העולם. פעילות ציונית טיפוסית בחלופה זו תהיה פעילות של הזדהות עם מדינת ישראל ועם תכניה התרבותיים, כגון, הוראת השפה העברית, עידוד עלייה ועוד. פעילות זו מותרת, על דרך שגרה, ברוב מדינות העולם. אך במדינות בהן היא אסורה, היא תהווה פעילות ציונית אסורה" (ההדגשה אינה במקור).

בתי-הדין לעבודה – אשר להם ניתנה הסמכות לדון בערעור על החלטותיה של ועדת הערר, עד כניסתו לתוקף של תיקון 6 לחוק, כאמור לעיל – נדרשו אף הם לשאלת פרשנותו של המונח "פעילות ציונית אקטיבית". לצורך כך, בחן בית-הדין הארצי לעבודה, בע"ע 38851-05-10 מדינת ישראל – מזל רדה (15.1.12), את התכלית החקיקתית העומדת ביסוד מונח זה, כפי שהיא נלמדת מדברי ההסבר להצעת החוק וכן מדיוני ועדות הכנסת בהליכי החקיקה; ומצא, כי המחוקק בחר להפקיד בידי הרשות המבצעת וועדת הערר את הסמכות והאמצעים כדי לקבוע קריטריונים בעניין זה, וכי הוועדות אכן יצקו תוכן למשמעותו של המונח. לאחר סקירת החלטות שונות של ועדת הרשות וועדת הערר בעניינם של עולים מאתיופיה אשר הוכרו כאסירי ציון, ציין בית-הדין הארצי לעבודה: "החלטות אלה משקפות מדיניות ברורה של הגופים המוסמכים לפי החוק להכיר באדם כ"אסיר ציון" במקרה שמתקיימת בו עדות לפעילות ציונית נוספת במישור הציבורי, כגון – ארגון קבוצות יהודים לעליה, סיוע בהברחת יהודים, ליווי קבוצות יהודים בדרכם לישראל, עידוד והכוונה לעליה, חלוקת כספים לסיוע לעליה, שימוש כמורה דרך, העמדת בית המגורים כתחנת מעבר לעליה לישראל, ארגון קבוצה בבית ספר, מתן אישורים למעבר, חלוקת מזון ותרופות בהכנה למסע ועוד. בכל המקרים הללו קיים מרכיב "פעילות" אקטיבית שהוא בבחינת ערך מוסף על המאמץ והקורבן האישי הכרוכים בעלייה. בכל המקרים מדובר על פעילות המכוונת אל הזולת שמעבר לפרט עצמו או לתא המשפחתי או פעילות המכוונת אל הציבור בכללותו. בכל המקרים מדובר בפעילות המכוונת מן הפרט אל הכלל והמצויה מעבר לדלת אמותיו של הפרט" (בפסקה 34; ההדגשות הוספו).

בסופו של יום, מצא בית-הדין הארצי לעבודה, כי המדיניות שנוקטות הוועדות בכל הנוגע ליישום המונח "פעילות ציונית אקטיבית" (כנדרש לפי החוק והפסיקה, בזיקה לבג"ץ פולארד, לעיל), תואמת את לשון החוק, את תכליתו ואת כוונת המחוקק. ברוח זו נפסק בעניין רדה, כי אין די בניסיון לחציית גבולות אתיופיה במטרה לעלות לישראל, כדי לקיים את התנאי בדבר "פעילות ציונית אקטיבית".

כפי שמצא בית-הדין הארצי לעבודה, אף אני סבור, כי אמות המידה שלפיהן פועלות ועדות הרשות וועדת הערר לצורך יישום המבחן של "פעילות ציונית אקטיבית", והפרשנות שניתנה על-ידן למונח זה במרוצת השנים בהתאם לאמות מידה אלו – הולמות את לשון חוק התגמולים ואת תכליתו, כפי שהן משתקפות אף מפסיקתו של בית-המשפט העליון, בבג"ץ פולארד.

12. מכאן, לבחינת ההחלטה בעניינה של העותרת, לפיה לא התקיימו בעניינה תנאי החוק, הדורשים, כאמור, הן ביצוע של "פעילות ציונית" – כהגדרתה לעיל; והן קשר סיבתי בין הפעילות הציונית לבין המאסר הממושך.

בענייננו, דומה שאין מחלוקת כי העילה למעצרה ולכליאתה של המערערת הייתה העובדה שביקשה לצאת את גבולות אתיופיה; שכן, כפי שצוין בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה, בתקופת מאסרה – עצם היציאה מהמדינה היוותה עבירה. אף המערערת אינה טוענת, כי בעצם הניסיון לעלות לישראל היה משום "פעילות ציונית"; אלא שלשיטתה, ניסיון העלייה לישראל, שבעטיו נעצרה, בא על-רקע פעילותה הציונית. ואולם, הוועדות לא מצאו כל זיקה בין אותה פעילות ציונית שביצעה המערערת, לבין כליאתה, ובפרט לא את הזיקה הנדרשת לצורך הכרה בה כ"אסירת ציון", קרי – כי המאסר יהא בגין הפעילות הציונית; מה-גם, שהפעילות שבעטייה נעצרה בפועל – ניסיון חציית הגבול במטרה להגיע לישראל – לא הייתה בגדר פעילות המכוונת אל הזולת או אל הציבור. במילים אחרות: יכול שהמערערת אכן ביצעה פעילות ציונית, אשר עולה בקנה אחד עם ההגדרה שניתנה למונח זה בבג"ץ פולארד, וכן עם פרשנותן של ועדות הרשות וועדת הערר; אולם, בשעה שלא זו הייתה העילה למעצרה – הרי שעניינה אינו בא בגדרו של החוק.

בקשת המערערת, לראות את כל פעילותה "כמכלול", מבלי להבחין בין הפעילות הציונית שביצעה לבין ניסיון העלייה לישראל, שהִווה את העילה למעצרה – אינה הולמת את לשון החוק, את תכליתו ואת הפרשנות שניתנה לו על-ידי ועדות הרשות וועדות הערר, אשר כאמור – מקובלות עלי.

אין חולק כי לדאבון הלב, המערערת חוותה סבל וקשיים רבים בדרכה לישראל. אף-על-פי-כן, אין בכך די כדי להכיר בה כ"אסירת ציון". המחוקק הגדיר במפורש את העילות שבעטיין ניתן להעניק מעמד כאמור, ובכלל זה דרש זיקה ברורה בין פעילות ציונית לבין המאסר הממושך או המעצר – אשר אינה מתקיימת בעניינה של המערערת.

התוצאה

13. אשר על כל האמור לעיל, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח בשבט התשע"ה, 17 בפברואר 2015, בהיעדר הצדדים.