מבוא:

1. לפניי תביעה לתשלום סך של 28,878 ₪ , המהווים כספים המגיעים לתובע, כך לטענתו, בגין העסקתו כיועץ כלכלי, אצל הנתבעת מס' 2 בתקופה שבין 9/12 – 4/13. לטענת התובע, על אף פנייתו לנתבעים, לתשלום הכספים המגיעים לו, בגין מתן הייעוץ, סירבו הנתבעים לשלם לו כספים אלו ולכן הגיש תביעתו זו.

טענות התובע:

1. לטענת התובע בתחילת חודש 9/12 החל לעבוד אצל הנתבעת כיועץ עסקי, ואף הוחתם על חוזה ועל כתב סודיות (ראה נספח 1 לכתב התביעה).
   במסגרת המו"מ בין הצדדים הוצע לתובע על-ידי הנתבעת לקבל עמלה בסך של 15% מכל עבודה אשר יבצע בעבורה. התובע סרב להצעה זו, ומשכך נערכה פגישה בינו לנתבע 2 אשר בסופה סוכם כי הנתבעת מסכימה לעמלה בשיעור של 40% לשלב הראשון ובהמשך יקטן שיעור העמלה עד ל- 33%. כן טען התובע כי הנתבעת חתמה על ההסכם ב-1.1.13 וזאת על אף שנכתב במפורש, כי החל עבודתו ב-11.9.12. בשל אי הסכמות בין הצדדים באשר לגובה העמלה, ועיכובים בתשלום הכספים המגיעים לתובע, הודיע התובע בסוף חודש 4/13 על הפסקת עבודתו אצל הנתבעת ב-30.5.13. עם זאת, היות והתובע לא קיבל, כך לטענתו, הכספים המגיעים לו עד למועד זה, הודיע על הפסקת עבודתו לאלתר וללא מתן הודעה מוקדמת.
2. על-פי נספח 12 לכתב התביעה, עתר התובע לתשלום עמלה בשיעור של 40% מסך כל הכספים אשר התקבלו אצל הנתבעת בפרויקטים שבהם עסק התובע (35,450 ₪), ובתוספת הוצאות נסיעה (4,359 ₪) וניכוי הסך ששולם לו (18,792 ₪), והעמיד את תביעתו על סך של 28,103 ₪.
3. יצוין כי במהלך עדותו חזר בו מסכום התביעה המקורי, והעמידה על סך של 16,355 ₪ כולל מע"מ, שכרו כיועץ (בפרוטוקול נרשם "16,759 ₪ ללא מע"מ", ככל הנראה עקב טעות, זאת כאשר בנספח 10 לכתב התביעה נרשם 16,355 ₪) וכן 3,200 ₪ הוצאות נסיעה בתוספת הוצאות נסיעה לפי ק"מ (כאשר יצוין כי באשר לסכום הוצאות הנסיעה התובע לא היה עקבי בטענותיו).

טענות הנתבעים:

1. הנתבעים בכתב הגנתם הכחישו את טענות התובע, וטענו כי התובע אכן החל לעבוד אצל הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") בחודש 9/12 כקבלן משנה, וזאת בהתאם לחוזה בין הצדדים, נספח 1 לכתב התביעה, אשר נחתם על-ידי הנתבעת רק ביום 1.1.13. לטענת הנתבעת, מעולם לא הייתה הסכמה בין הצדדים כי התובע יקבל עמלה בשיעור של 40%. לטענתה ב-1.1.13 בעת שחתמה על החוזה בין הצדדים, היא אף העבירה לתובע את נספח התשלומים לחוזה (נספח ב' לכתב ההגנה), ממנו עולה כי אחוז ההכנסה לספק יעמוד על בין 20-25% בלבד וזאת בהתאם לגובה ההכנסה שתתקבל מהלקוח.
2. לטענת הנתבעת, התובע זכאי היה לתמורה לעיל, רק בגין עבודתו בהתאם לתשלום אשר יועבר בפועל לנתבעת, על-ידי הלקוח המזמין. לטענתה, הנתבעת אינה יכולה, ומעולם לא התכוונה, לשלם את שכרו של התובע בשיעור של 40% ובהסתמך על השערות באשר לגובה התשלום ומועדו.
3. לטענת הנתבעת, בתקופה הראשונה של העסקת התובע, שילמה לו מקדמות בהתאם לבקשתו, וזאת מתוך רצון טוב, תוך הבהרה כי סכומים אלו יקוזזו בהמשך תקופת ההתקשרות, בהתאם לנספח העמלות ולהיקף העבודה.
4. לטענת הנתבעת, התובע לא הצליח לגבות כספים מרוב הלקוחות, ולכן לא הועברו כספים מלקוחות רבים בהם טיפל התובע. התובע סיים ההתקשרות עם הנתבעת לאחר שביקש לדון בתנאי שכרו ובקשתו זו סורבה. נוכח זאת הודיע התובע על הפסקת עבודתו, ללא מתן הודעה מראש, כשהוא נותר חייב לנתבעת סך של 7,446 ₪.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

1. התובע הועסק על-ידי הנתבעת כיועץ כלכלי והוא החל את עבודתו ביום 11/9/12. בין הצדדים לא התקיימו יחסי עובד מעביד והתובע עבד כ"קבלן עצמאי" (ראה, סעיף 3.2 לחוזה בין הצדדים, נספח 1 לכתב התביעה, נספח א' לכתב ההגנה).
2. התובע קיבל לידיו את החוזה אשר נחתם על-ידי הנתבעת ביום 1/1/3, אליו צורף נספח התשלומים. לפי נספח התשלומים, המהווה נספח לחוזה בין הצדדים, גובה העמלה, לה יהא זכאי התובע בגין שירותי הייעוץ שיינתנו על ידו לנתבעת, יעמוד על 25% - 20% מהתמורה שתתקבל מהלקוחות, בהם יטפל התובע למען הנתבעת (ראה נספח ב' לכתב ההגנה, נספח 4 לכתב התביעה, ועדותו של התובע בעמ' 2, שו' 28-29 לפרוטוקול ).
3. התובע זכאי היה לתשלום סך של 400 ₪ לחודש, דמי נסיעה, וזאת בהתאם לנספח התשלומים שצורך לחוזה.
4. התובע סיים את עבודתו אצל הנתבעת ביום 30/4/13, וזאת ללא מתן הודעה מוקדמת ובכל תקופת העסקתו אצל הנתבעת קיבל התובע מהנתבעת סך של 18,792 ₪ (ראה נספח 12 לכתב התביעה).

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהובאו לעיוני, הגעתי למסקנה, כי התובע לא הוכיח את טענותיו ומשכך דין התביעה להידחות, הכל כפי שיפורט להלן:

שיעור העמלה על פי ההסכם בין הצדדים

1. התובע העיד כי בחודש וחצי הראשוני להעסקתו, לא הייתה הסכמה בכתבו/או בע"פ בין הצדדים באשר לשיעור העמלה אותה יקבל וכי דרישתו של הנתבע להעמיד שיעור העמלה על 15% סורבה על ידו ( ראה עמוד 1 שורות 19-23 לפרוטוקול). לטענתו, בחודשים 10-11/12 הייתה הסכמה בין הצדדים כי התמורה אותה יקבל התובע בגין עבודתו תעמוד על שיעור של 40%, זאת בהסתמך על חשבוניות שהוצגו בפני בית המשפט (ראה, לדוגמא, נספח 2 לכתב התביעה) מהם ביקש התובע ללמוד כי הוא קיבל תמורה מהנתבעת בשיעור 40% מהתשלומים שהתקבלו מלקוחותיו באותה עת. התובע הודה כי נספח התשלומים שצורף לכתב ההגנה, הוגש לו בצירוף החוזה ביום 1.1.13 וכי ממועד זה, הוא היה מודע לכך כי הנתבעת עומדת על כך כי במסגרת העסקתו התמורה אותה יקבל תהיה בשיעור 25% בלבד. על אף זאת, הגיש התובע תביעתו בהסתמך על טענתו כי סוכם בין הצדדים על עמלה בשיעור 40%, וזאת בניגוד לעדותו בפניי.
2. התובע למעשה הודה כי ממועד קבלת נספח התשלומים, ביום 1.1.13, גובה העמלה המוסכמת בין הצדדים עמד על 25% בלבד ולא על 40% כפי שדרש בתביעתו. ( ראה עמוד 2 שורות 26-29 לפרוטוקול).
3. הנתבע העיד בפניי, כי מעולם לא ניתנה הסכמת הנתבעת לשלם לתובע סך של 40% מהכנסות שיתקבלו, וכי דובר במהלך כל תקופת העסקת התובע, רק על עמלה בשיעור של 25%, וזאת בהתאם לכספים שישולמו לנתבעת ולאחר פירעונם.

"היתה לנו שיחה במהלך 9/12, המשכתי לעבוד למרות שלא היתה הסכמה בינינו על שכר הטרחה... ( עמוד 1 שורה 23 לפרוטוקול) המחלוקת התעוררה ב 12-1/13, נושא השכר לא היה סגור, עד שהעבירו את נספח 4 ( נספח התשלומים א.ל.) ביום חתימתם על החוזה ואז גיליתי שזה עמדתם...( עמוד 2 שורה 24 לפרוטוקול) "

1. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי במסמכים שהוגשו לי, כולל כל הנספחים מטעם התובע, העתקי החשבוניות, ולאחר ששמעתי באריכות את דברי התובע והסבריו, אני קובעת כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה להוכיח כי על-פי ההסכם בין הצדדים, גובה העמלה המגיעה לו מהנתבעת, עמד על 40% וזאת במהלך כל תקופת העסקתו אצל הנתבעת.
   יצוין כי הוכח בפניי, וזאת בהסתמך, בין היתר, על עדותו של התובע בפניי, כי לא הייתה כל הסכמה מטעם הנתבעת על מתן עמלה לתובע בשיעור של 40% וזאת מרגע העסקתו ועד למועד עזיבתו את הנתבעת. התובע לא הצביע על כל מסמך ו/או ראיה המלמדים כי הייתה הסכמה מחייבת בין הצדדים, ומתוך עדותו בפניי עולה כי מרגע תחילת העסקתו, קרי ב-11.9.12 ועד ליום 1.1.13 הצדדים לא הגיעו לעמק השווה באשר לשיעור העמלה, וכי הנתבעת הסכימה באותה עת לשלם לתובע סך של 15%. רק בעת מסירת נספח התשלומים ביום 1.1.13, הוא מועד חתימת ההסכם על-ידי הנתבעת, הביעה הנתבעת עמדתה הסופית באשר לשיעור העמלה שתשולם לתובע בשיעור של 20%-25% בלבד. משבחר התובע להמשיך לעבוד בעבודתו אצל הנתבעת, משמע הסכים לתנאי ההסכם על כל תנאיו, כולל קבלת עמלה בשיעור של 25% לכל היותר.
2. טענת התובע כי החשבוניות שהוצאו על ידו ואשר צורפו לכתב התביעה, מלמדות על הסכמה בדבר גובה העמלה בשיעור של 40%, דינה להידחות. בענין זה, שמעתי את עדותו של הנתבע כי הכספים שולמו כמקדמה לטובת התובע, ומצאתי אותם מהימנים בעיניי. העובדה כי התובע הציג גם חשבונית מאוחרת יותר, שם צויין מפורשות כי מדובר במקדמה, אינה שוללת את טענת הנתבעים בענין ויתכן כי לאחר שהתובע נסמך על ענין זה, הגיע הנתבעת למסקנה כי יש לכתוב את הדברים במפורש, על מנת למנוע אי הבנות בין הצדדים.
3. נוכח זאת אני קובעת כי ההסכם התקף בין הצדדים, הינו ההסכם מיום 1.1.13 הקובע כי גובה העמלה לה זכאי התובע, עומד על סך של 25% בלבד מסך התמורה שהתקבלה מהלקוחות איתם עבד התובע, בכל תקופת העסקתו אצל הנתבעת.

סכומי הכסף שהתקבלו אצל הנתבעת מלקוחות התובע בגין עבודתו

1. טענות התובע בכתב התביעה באשר לסכומי הכסף, אשר התקבלו אצל הנתבעת בגין עבודתו, העומדים על סך של 87,680 נטענו בעלמא, ללא כל אסמכתא או ראשית ראיה בעניין (ראה נספח 12 לכתב התביעה).
2. לצורך אישור טענותיו בדבר סכומי הכסף אשר התקבלו אצל הנתבעת, הגיש התובע בקשה למתן צו לגילוי מסמכים כלפי צדדים שלישיים, במסגרתה ביקש כי יינתן צו כלפי לקוחות הנתבעת לגלות כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת המצויה אצל לקוחות אלו. (יוער, כי בסופו של יום ולאחר תגובות הצדדים לבקשה, ניתנה החלטה לפיה ניתן צו לגילוי מסמכים כלפי הנתבעים בלבד). בקשה זו של התובע, יש בה כדי ללמד כי לתובע לא הייתה כל ראיה לטענתו בדבר סכומי הכסף שהתקבלו מהלקוחות איתם עבד, ואשר התקבלו בתקופת העסקתו ו/או שהתקבלו מאוחר יותר, אולם בשל עבודתו.
3. באשר לטענות התובע לגבי סכומי הכסף אשר התקבלו אצל נתבעת, טענה הנתבעת, במסגרת כתב הגנתה כי, עבור מרבית העבודות שביצע התובע כלל לא הועבר תשלום או שהועבר תשלום נמוך יותר מכפי שטוען התובע.
4. בעקבות טענות התובע והמסמכים אותם צירף, ערכה הנתבעת טבלה המציינת את נתוני הכרטסת, ביחס לרשימת הלקוחות בשנים 2012-2013 (סומן נ/1). על-פי טבלה זו, אשר אליה צורפו כרטיסי הלקוחות הרלוונטיים, אשר איתם עבד התובע, עולה כי עד למועד עזיבתו של התובע את הנתבעת, קרי יום 30.4.13, קיבלה הנתבעת סך של 46,023 ₪ מלקוחותיו של התובע. לטענת הנתבעת, מאוחר יותר הוחזר סך של 4,567 ₪ לאחד הלקוחות וזאת בשל העובדה כי הנתבעת לא סיפקה ללקוח שירות מספק (ראה עמ' 4, שו' 17-18 לפרוטוקול).
5. בהתאם לנתונים אלו, טענה הנתבעת כי התמורה אשר התקבלה מלקוחות התובע בתקופת העסקתו ובגין עבודתו עמדה על סך 41,456 ₪. מכאן, טענה הנתבעת כי התובע קיבל כספים בייתר ומעבר למוסכם בין הצדדים שכן התמורה לה היה זכאי הינה 10,364 ₪ בלבד בעוד שבפועל שולם לתובע סך של 18,792 ₪.
6. הנתבעת אף ציינה כי ישנם לקוחות אשר עבדו עם התובע והתקבלו כספים לחברה לאחר תום העסקתו של התובע, אולם כספים אלו לא התקבלו בגין עבודתו של התובע, אלא בגין עבודת עובדי החברה לשמר לקוחות אלו. עדותו של הנתבעת, היתה מהימנה עליי, נתמכה במסמכים ולא מצאתי כל סיבה שלא לקבלה.
7. התובע ניסה להוכיח כי התמורה שהתקבלה אצל הנתבעת בגין עבודתו עומדת ע"ס של 87,680 ₪ (ראה נספח 12 לכתב התביעה), אך לא הצליח להוכיח ולו בראשית ראיה, כי אכן סכומים אלו, הנטענים על ידו, התקבלו, בפועל אצל הנתבעת עד למועד עזיבתו ו/או אף לאחריה, על-ידי לקוחותיו בגין עבודתו שלו.
8. מאידך, הנתבעת הציגה בפניי ריכוז נתוני כרטסות, בצירוף כרטסת הלקוחות אשר ממנה עולה כי הכספים שהתקבלו אצלה עד 30.4.13, מלקוחות איתם עבד התובע, בניכוי הכספים שהוחזרו ללקוחות, עומד ע"ס 41,456 ₪ בלבד.
9. משקבעתי כי גובה העמלה שסוכמה בין הצדדים הינה בשיעור של 25% בלבד, הרי שהתמורה שהגיעה לתובע בגין תקופת העסקתו, עמדה ע"ס 10,364 ₪ בלבד. אל סך זה יש להוסיף 400 ₪ הוצאות נסיעה בלבד לכל חודש העסקה, בהתאם לנספח התשלומים. משכך, התמורה שהגיעה לתובע כולל נסיעות, עמדה ע"ס של 13,564 ₪ בלבד.
10. היות והנתבעת שילמה לתובע סך של 18,792 ₪ (ראה נספח 12 לכתב התביעה), הרי שהנתבעת שילמה ביתר לתובע סך של כ-5,228 ₪.
11. למותר לציין כי הנתבעת אף ציינה כי התובע עזב את עבודתו לאלתר, מבלי לערוך תקופת חפיפה מסודרת, ומבלי ליתן לה הודעה מוקדמת כנדרש, דבר שהסב נזק לנתבעת, ומשכך נאלצה הנתבעת לשמר את לקוחותיו אצלה, בעבודה מאומצת של עובדיה האחרים.

סוף דבר

1. נוכח האמור לעיל, אני קובעת כלהלן:
2. התובע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש להוכיח כי ההסכם המחייב בין הצדדים קבע עמלה בשיעור של 40% בכל תקופת העסקתו ו/או בחלקה וכי הוכח בפניי כי העמלה עליה הסכימו הצדדים, עמדה על סך 25% בלבד.
3. התובע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש להוכיח כי התמורה שהתקבלה אצל הנתבעת מלקוחות שבהם טיפל בתקופת העסקתו אצלה, עמדה ע"ס 87,680 ₪.
4. הנתבעת הוכיחה בפניי כי התמורה שהתקבלה בגין עבודת התובע אצלה, עד למועד עזיבתו, עמדה ע"ס 41,456 ₪ ולא מעבר לכך.

בנסיבות אלו, אני מורה על דחיית התביעה, ומחייבת את התובע בהוצאות משפט לטובת הנתבעים בסך של 800 ₪, אשר ישולמו לנתבעים בתוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בתוך 15 יום.

ניתן היום, י"א אדר ב תשע"ד, 13 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.