לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הנני דוחה את הבקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום באשקלון.

בית משפט זה קונה את הסמכות המקומית כאשר לפחות נתוניו של אחד החייבים מתיק ההוצאה לפועל מקנה לו את הסמכות המקומית גם אם אותו חייב לא הגיש התנגדות לביצוע השטר.

ראה לצורך העניין בר"ע 116/95 (ב"ש) בנק הפועלים נ. טל גרניט דינים מחוזי כו(4) עמ' 106.

שם נדונה אותה הטענה בדיוק וכב' בית המשפט קבע:

"לפי סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967 "משהוגשה ההתנגדות יעכב ראש ההוצאה לפועל את הביצוע ויעביר את הענין לבית המשפט". בתקנה 108 (א) לתקנות ההוצאה לפועל התש"ם - 1979 נאמר שזהו "בית המשפט המוסמך לדון בתביעה על פי השטר"(הדגשה שלי - י.ט.).

הואיל וכתובתה של המשיבה היא באיזור בית משפט השלום בכפר סבא ואילו כתובת מגוריו של החייב הנוסף היא באשקלון היה המבקש רשאי, אפוא, אילו נקט בדרך של הגשת תביעה במקום בקשת ביצוע, להגיש את תביעתו באחד מבתי משפט השלום של מקומות אלה. כאמור בתקנה 3 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 וכן בתקנה 3 (ב) שם: "היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים".

כידוע, זכאי מבקש ביצועו של שטר להגיש את הבקשה בכל לשכת הוצאה לפועל, אולם, לפי תקנה 103 (7) לתקנות ההוצאה לפועל התש"ם - 1979 ניתנה לו הזכות לציין בבקשתו את "בית המשפט שלו הסמכות לדון במשפט מבחינת המקום, במקרה של הגשת התנגדות". ודוק, המבחן שעל פיו נקבעת הסמכות המקומית איננו לפי כתובת מגוריו או עסקיו של מי שהגיש את ההתנגדות אלא לפי המקום שבו רשאי מבקש הביצוע להגיש "תביעה על פי השטר", כאמור לעיל. העובדה שהחייב הנוסף, שמקום מגוריו הקנה את הסמכות לבית משפט השלום באשקלון, לא הגיש התנגדות אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה. מכאן שחייב היה ראש ההוצאה לפועל להעביר את הענין לבית המשפט שאותו ציין ב"כ המבקש בבקשת הביצוע."

מאחר ובענייננו כתובת מגוריו של חייב מס' 2 על פי בקשת הביצוע הוא ברמת גן, קנה בית משפט זה את הסמכות המקומית לדון גם בהתנגדותו של המבקש למרות שלו המבקש היה הנתבע היחיד לא הייתה נקנית הסמכות המקומית כאמור.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות הדיון בבקשה בסך 750 ₪.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.