1. לפניי תביעה שעניינה הפרת סימני מסחר, פגיעה בקניין רוחני ועוד, אשר הגישה התובעת כנגד הנתבעים כאן.

2. בישיבת בית המשפט מיום 2.12.14 ובעקבות בקשתה של התובעת לעיכוב הליכים, ובהסכמת הצדדים הוחלט, כי עד לסיום ההליך ביניים אצל רשם סימני המסחר (שעניינו היה ברישום סימן מסחר על מוצרי התובעת והתנגדות הנתבעת לכך), יעוכב ההליך דנא, תוך שב"כ התובעת הצהיר לפרוטוקול "כי אם התנגדות הנתבעים לרישום סימני המסחר תתקבל, אזי יש להניח בסבירות גבוהה שלא נעמוד על המשך ההליכים בתיק זה". ב"כ הנתבעים הסכים לכך ואולם תוך שהצהיר "...אנו שומרים על זכותנו לבקש הוצאות בבוא העת...".

3. ביום 16.8.17 הגישה הנתבעת "הודעה על סיום ההליכים בפני רשם סימני המסחר ובקשה לדחיית התביעה ולהפסקת הוצאות".

4. הנתבעת טענה בבקשתה זו, כי ההליך בפני רשם סימני המסחר הסתיים וכי התקבלה עמדת הנתבעים ולפיה, "צורת סוכריית המברשת של התובעת אינה משמשת כסימן מסחר".

5. משכך ובהתאם להצהרת התובעת כמפורט לעיל, ביקשה הנתבעת להורות על דחיית התביעה תוך חיוב בהוצאות.

6. התובעת בתגובתה טענה, כי תביעתה לא הייתה תביעת סרק , וכי ההליך בפני רשם סימני המסחר, עסק רק בסוגיה אחת שבמחלוקת, בעוד שהמחלוקת לעניין האריזות כלל לא הוכרעה.

עם זאת, הודיעה התובעת, כי היא מסכימה למחיקת התביעה, להבדיל מדחייתה, וזאת ללא חיוב בהוצאות.

7. ביום 26.9.17 הצעתי לצדדים להסכים למחיקת התובענה, תוך הסמכת ביהמ"ש לחיוב בהוצאות לפי שיקול דעתו.

8. התובעת בתגובתה הראשונית הסכימה להצעה זו.

9. הנתבעת לעומת זאת, הסכימה למחיקת התביעה אולם עמדה על זכותה לקבלת הוצאות וביקשה, כי הוצאותיה ייפסקו על פי דין ולא על דרך הפשרה.

10. לטענת הנתבעת מתחילת הדרך ברור היה, כי מדובר בתביעת סרק, שמטרתה אך ורק להרתיע את מתחרי התובעת ובכללם הנתבעת.

לטענתה, כבר בדיון שנקבע במהלך הפגרה, בבקשה לסעד הזמני, הבהיר השופט, שדן אז בבקשה שאין מקום ליתן סעד, ודחה את הדיון לאחר הפגרה. גם בדיון שלאחר מכן, הבהיר בית המשפט לתובעת, כך לטענת הנתבעת, שבקשתה למתן סעדים זמניים לא תתקבל.

11. יוער כאן במאמר מוסגר, שהדיון בבקשה לצו הזמני התקיים סופו של יום לפניי, הצעתי לצדדים להעביר את התיק להליך של גישור, וסופו של דבר הצעתי התקבלה, אם כי הליך הגישור לא צלח.

12. ב"כ הנתבעת מפנה לכך, שכבר מלכתחילה סבר שאין קשר בין ההליך שלפני רשם סימני המסחר לבין ההליך כאן, ודווקא התובעת היא זו שטענה לקשר בין ההליכים.

13. לעניין ההוצאות טוען ב"כ הנתבעת, כי הלכה פסוקה היא, שיש לפסוק לבעל דין שזכה בדינו הוצאות ריאליות.

לטענתו, הנתבעת נאלצה להוציא הוצאות רבות ומיותרות, הן בתשובתה ובהכנתה לדיון בצו המניעה הזמני והן לגופה של התביעה.

14. עוד מפנה ב"כ הנתבעת להליך הגישור שהתנהל, אשר לטעמו היה מיותר ושכלשונו "הורתו ולידתו בחטא...." ושבגינו נאלצה הנתבעת לשלם סך של 3,894 ₪.

15. ב"כ הנתבעת מפנה לחשבוניות שכ"ט ששולם על ידי הנתבעת ובסך כולל של 47,697 ₪, ללא חיוב בהוצאות בגין הבקשה דנא, וללא עלות ההוצאות אצל רשם סימני המסחר בסך של 75,000 ₪.

16. עוד טוענת הנתבעת להפסד ימי עבודה ולהוצאות שנגרמו לנתבע 2, אותם מעריכה היא בסך כולל של 15,000 ₪.

17. הנתבעת טוענת, כי בקשתה נתמכה בתצהיר בא כוחה, אשר הצהיר כי משרדו השקיע למעלה מ-200 שעות עבודה בטיפול בתיק זה ובגינה הוצאו חשבוניות המס על סך כאמור של 47,679 ₪.

18. התובעת לעומת זאת טוענת, כי ההליך הסתיים, סופו של יום בשלב מוקדם ביותר, וכי דרישות הנתבעת להוצאות היא חסרת בסיס ובלתי פרופורציונאלית. עוד לטענתה, חלק מן ההוצאות ומן ההכנות יש לייחס להליך שהתנהל בפני הרשם, שכן סופו של יום מדובר באותן טענות.

19. באשר לתביעתה טוענת התובעת, כי זו לא הייתה תביעת סרק וזו התייחסה לשני אלמנטים מרכזיים. האחד, הדמיון שבסוכריה עצמה והשני – הדמיון המטעה באריזות המוצר.

20. לטענתה, ולאחר החלטת רשם סימני המסחר, החליטה בתום לב שלא לעמוד על תביעתה וזאת הגם שסוגיית הדמיון הנטען שבין האריזות לא התבררה.

21. עוד לטענתה, יש לזקוף לזכותה את העובדה, שלא עמדה על תביעתה ואת השלב הדיוני המוקדם בו הסתיים ההליך.

22. עוד לטענתה, אין בחשבוניות שצורפו את הפירוט הנדרש, אין פירוט של הפעילות שבוצעה או של היקף השעות הספציפי שהושקעו, כשם שלא הוגש הסכם שכר הטרחה.

23. לטענת התובעת, התצהיר שהוגש על ידי ב"כ הנתבעת, אין בו כדי לרפא את הפגמים, שכן נטען בו על דרך הסתם וללא פירוט, שהושקעו בתיק למעלה מ-200 שעות עבודה, ומשך התצהיר כך לטענתה, חסר את התמצית העובדתית המינימלית הנדרשת על מנת לתמוך בבקשה.

24. באשר להוצאות הגישור, הרי שלטענתה של התובעת, בפסיקה נקבע, שהוצאות גישור אינן חלק מהוצאות המשפט שעל התובעת לשאת בהן, ואלו מטבע הדברים צריך שיתחלקו בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם או בכל דרך אחרת שיסכימו עליה.

25. באשר להוצאות האחרות של הנתבעים הרי שלטענת התובעת, גם אלו נתבעו על דרך הסתם ללא ביסוס כנדרש, מה גם שמדובר היה ב-3 ימי דיון קצרים ביותר, שנערכו בנצרת בסמוך למקום מושבו של הנתבע, כך שלא ברור על שום מה תובעת הנתבעת הוצאות בגין אובדן 3 ימי עבודה מלאים!

דיון והכרעה

26. צר לי על שהצדדים לא קיבלו במלואה את הצעתי וכך היו חוסכים , בעיקר להם, זמן מיותר בהגשת בקשות, תגובות, תשובות וכדו'.

27. סופו של יום, יש לזכור , כי מדובר בהליך שנוהל בצורה עניינית ושהסתיים אכן ב-3 ישיבות קצרות (!) של בית המשפט.

28. איני סבור, כי על פניו, ניתן לקבוע, כי מדובר היה בתביעת סרק, ואין בכך שלא ניתן סעד זמני (שהשיקולים לבחינתו אחרים, כידוע) לבין סיכוייה של התביעה ולא כלום.

29. להתרשמותי שלי, התובעת ניהלה את התביעה בתום-לב, ומכל מקום, אין בידי לקבוע, כי ההיפך הוא הנכון.

30. עם זאת, כלל הוא כדברי הנתבעת, שצד שזכה במשפט, צריך שייפסקו לו הוצאות ריאליות ומאידך כמובן, צודקת התובעת בכך שיש להתחשב גם "בדרך שבה פועל בעל הדין...".

31. באשר לדרך בה פעלה התובעת, סבורני כאמור, כי לא נפל פגם של ממש בהתנהלותה וכאמור, איני יכול לקבוע, כי זו פעלה בחוסר תום-לב או כאילו, כביכול, תביעתה הייתה תביעת סרק.

32. באשר להוצאותיה של הנתבעת, אכן צודק ב"כ התובעת בטענתו, כי חסר בתצהירו של ב"כ הנתבעת ומבלי חלילה לפגוע בכבודו, הפירוט הנדרש, כשם שחסר גם הסכם שכר-הטירחה.

33. הוא הדין גם באשר להוצאות שנגרמו לנתבע 2 עצמו. לעניין זה צודקת התובעת, כי מדובר היה בדיונים קצרים אם לא קצרצרים, לפחות אלו שהתנהלו לפניי, ושעה שהנתבע 2 מתגורר או פועל בעיר נצרת, הרי שקשה להלום טענה לאובדן 3 ימי עבודה.

34. באשר להוצאות הליך הגישור, דעתי כדעת השופטים הסבורים (כפי שהובא באריכות בתגובת התובעים) שדרך כלל אין לחייב את הצד שהפסיד בהוצאות גישור, שכן גישור הוא הליך וולנטרי שנועד לסיים מחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט, ושעה שצד הסכים לגישור, ויש לעודד זאת, הרי שלמעט מקרים יוצאי דופן (וכאמור אין זה המקרה שלפניי) מן הראוי לקבוע, כי כל צד ישא בהוצאות הגישור.

בעניינינו, הדברים יפים וביתר שאת, שכן סופו של יום, והגם ש"דין פרוטה כדין מאה", מדובר בהוצאות גישור בסכום נמוך יחסית.

35. עוד הערה לפני סיום, התובעת ביקשה למחוק את ההליך וכפי שכבר הודעתי בעבר לצדדים זוהי זכותה. עם זאת, יש לוודא היטב שהתובעת לא תנצל זכות זו, בחוסר תום לב, על דרך למשל של הגשת תובענה נוספת וכד'. אשר על כן, בפסיקת ההוצאות להלן אדרש גם למקרה בו תוגש תביעה נוספת בגין העילות שנטענו בתובענה זו.

36. סוף דבר אפוא, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים מכאן ומכאן ובמיוחד בהתחשב במועד בו הסתיים ההליך, אני פוסק לנתבעת הוצאות כדלהלן:

שכ"ט עורך דין בסך 15,000 ₪ ועליו מע"מ כחוק, הוצאות הנתבעים בסך 2,000 ₪.

בנוסף ואם תוגש תובענה עתידית, תוסיף ותשלם התובעת שכ"ט והוצאות בסך כולל של 25,000 ₪.

37. סוף דבר אפוא, אני מורה על מחיקת התובענה תוך תשלום ההוצאות כמפורט לעיל.

בנוסף, תישא התובעת בהוצאות הליך זה בסך של 2,500 ₪ ועליו מע"מ כחוק.

ניתן היום, ה' חשוון תשע"ח, 25 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.