1. לפניי ערר על החלטות בית משפט קמא (החלטת כב' השופטת עינת אבמן-מולר מיום 29.7.13, והחלטת כב' השופטת עירית כהן מיום 13.8.13) במ"ת 46477-07-13, לפיהן התקבלה בקשת המשיבה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.
2. נגד העורר הוגש כתב אישום ביום 24.7.13. בכתב אישום האמור מתוארות העובדות עליהן הוא מתבסס, כדלקמן: בתאריך 19.7.13 בשעה 02:00 או בסמוך לכך במועדון ה"גג", ברחוב האומן בירושלים, שעה שניסו המתלוננים (מר סטיב אלורנה, תייר מצרפת, המכונה בכתב האישום "מתלונן 1", ושמעון אביטבול, "המתלונן 2") לפלס את דרכם בתוך המועדון אשר המה אדם, התחככו המתלוננים בעורר, ובתגובה דחף העורר את המתלונן 1 ואמר לו, "בוא לשירותים אני אזיין אותך". בהמשך הגיעו המתלוננים אל השירותים שם פגשו בעורר יחד עם אחרים, שזהותם אינה ידועה למשיבה. כמתואר בכתב האישום, עת הגיעו המתלוננים לשירותים, התחיל העורר לדחוף את מתלונן 1, ויחד עם האחרים היכו אותו בפניו באגרופיהם. כאשר ראה המתלונן 2 שחברו מותקף על ידי העורר והאחרים, ניסה להפריד ביניהם, אך העורר היכה אותו באפו באגרופו, וכתוצאה מכך נגרם למתלונן 2 שבר באף והמטומא תחת לעינו הימנית, והוא נזקק לטיפול רפואי מיידי.
3. על בסיס האמור, מואשם העורר בעבירות אלו: תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות; תקיפה בנסיבות מחמירות; ואיומים.
4. במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לבית משפט קמא למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, והבקשה נידונה, כאמור, בפני כב' השופטת עינת אבמן-מולר ביום 26.7.13. בדיון האמור, לאחר שהציג ב"כ המשיבה את העובדות המפורטות לעיל, והציג בפני בית המשפט את העדויות שנגבו על ידי המשטרה, הגיב ב"כ העורר במספר טענות מרכזיות: ראשית, מדובר בתגרת רב משתתפים במועדון לילה, ולטענתו, העורר הוא זה שנתקף על ידי המתלונן 1, ולא ההיפך כפי שמצוין בכתב האישום, וטענה זו מוצאת את גיבויה בעדותו של אחד מחבריו של העורר, מר גיא אוחיון; שנית, חקירת המשטרה התנהלה תוך מחדלים חמורים, מאחר שיתר משתתפי האירוע לא נחקרו, והמשטרה לא בחנה כל תזה אחרת פרט לאישומו של העורר, וזאת בין היתר, בהתייחס לעברו הפלילי העשיר, הכולל גם עבירות אלימות חמורות בגינן אף ריצה שתי תקופות מאסר בפועל (בסך כולל של 35 חודשים), כשתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. לאחר שהסיקה המשטרה כי העורר הוא החשוד הנכון בתגרה האמורה, לא נשקלה כלל כל אפשרות שהמתלוננים הם אלה אשר יצרו את האירוע וכי הפרובוקציה שלהם היא זו אשר התלקחה לכדי תגרה רחבה יותר. שלישית, ביקש ב"כ העורר להדגיש כי המתלונן 1, תייר מצרפת, עזב בינתיים את הארץ (למרות שנקבע מועד למסירת עדות מוקדמת, המתלונן 1 עזב את הארץ לפני המועד האמור, ולכך הסברים שונים מצד שני הצדדים), ומכיוון שאין לדעת האם ומתי יחזור התייר ארצה (תוך שאושר על ידי ב"כ העורר כי המדובר באדם אשר מגיע לעתים תכופות לישראל, כך שקיים סיכוי של ממש שהוא אכן יבוא שוב לישראל, אז יוכל להעיד ולהיחקר), הרי שמשמעות מעצר עד תום ההליכים הינה מעצר בית לתקופה ארוכה במיוחד, שאין לשער מתי תסתיים, וזאת גם בהתחשב בעובדה כי התיק הראשי טרם הוקצה לשופט וטרם נקבעו מועדים לניהול התיק האמור.
5. כמו כן טען ב"כ העורר כי מרשו החל בשיקום חייו ומאז שחרורו ממאסרו בשילהי 2010, לא הסתבך בשום עבירה, כך שגם אם ימצא בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, הרי שיש הצדקה לבחינת שחרורו של העורר לחלופה בדמות מעצר בית בבית אמו.
6. בהחלטת כב' השופטת אבמן-מולר מיום 29.7.13, פירט בית משפט קמא את מלוא השיקולים, מזה ומזה, תוך שהסתמך על ההלכה הפסוקה כי אף אם קיימות עדויות סותרות (במקרה דנן, עדותו של המתלונן 2 המייחסת מלוא האשמה על העורר לפצעים שספגו הוא והמתלונן 1, מול עדותו של חברו של העורר גיא אביטבול, אשר העיד כי המתלונן 1 הוא אשר תקף את העורר ואף פצע אותו), הרי שאם בסופו של יום תעמוד עדותו של המתלונן 2 מול כל חקירה נגדית שתתנהל, הרי שקיים סיכוי של ממש כי העורר עלול להימצא אשם בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום; והעובדה כי קיימות סתירות בעדויות איננה פוגמת במסקנת קיומן של ראיות לכאורה אם אכן קיימות כאלו, אף אם לצדן של עדויות המובילות למסקנות אחרות.
7. על בסיס מסקנה זו עבר בית משפט קמא לשלב של בדיקת עילת המעצר. לאחר שיקול אופיין של העבירות המיוחסות לעורר ונסיבותיהן, המצביעות על אלימות קשה מצד העורר שהחלה בוויכוח על ענין פעוט וחסר חשיבות, כשברקע צריכת אלכוהול, ובהתחשב בעברו הפלילי, הכולל בין היתר הרשעות בעבירות רבות ומגוונות, לרבות עבירות של אלימות, בגינן ריצה שתי תקופות מאסר בפועל (סה"כ 35 חודשי מאסר), קבע בית משפט קמא כי מתבקשת המסקנה כי קיימת עילת מעצר כפי שנטען על ידי ב"כ המשיבה.
8. עם זאת, ולמרות שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, התחשב בית המשפט גם בעובדות המחלישות, ולו במקצת, את עוצמת הראיות לכאורה. כדברי בית המשפט:

"יש לקחת בחשבון, בין היתר, כי אחד המתלוננים אינו מתגורר בארץ ונוכח המפורט לעיל עשויים להיות קשיים בגביית העדות או למצער ההליך עשוי להתארך. בהתחשב בעובדה זו וכאשר מדובר בבחור צעיר, שלטענתו מאז שחרורו ממאסר עובד ומנסה להשתקם, אני סבורה כי יש מקום לבחון קיומה של חלופת מעצר מתאימה אשר תיקח בחשבון את כל השיקולים הנ"ל".

1. על בסיס האמור, הזמין בית משפט קמא תסקיר מעצר.
2. התסקיר הוגש ב- 7.8.13. כפי שמפרטת קצינת המבחן, התסקיר התבסס על חקירה פסיכוסוציאלית שנערכה עם העורר בבית המעצר, ראיון שנערך עם אמו של העורר, הגב' אביבה קורקוס, ובן דודו מר בנימין בן לולו, ועל חומר המצוי אודות העורר בשירות המבחן מחקירות קודמות שנערכו בעניינו בין השנים 2005 – 2009. כמו כן, התייחסה קצינת מבחן לפרטי כתב האישום, לבקשה למעצר עד תום ההליכים ולרישומו הפלילי של העורר. מעיון בתסקיר עולה כי עובר למעצרו התגורר העורר, בן 23, רווק, עם אמו בירושלים, ומזה כמה חודשים שאינו עובד. הוא שוחרר לפני כשנתיים וחצי ממאסר של שנה וחצי בגין עבירות אלימות. לדברי קצינת המבחן, העורר חווה חסכים רגשיים לאורך חייו, וככל הנראה סובל מבעיה נוירולוגית (עקב תאונת דרכים קשה שעבר בהיותו בן 7 שנים, אז נפגע בראשו, באגן ובחזה), אשר משפיעה על יכולותיו לווסת עצמו. יחד עם זאת, קיימים דפוסי התנהגות עבריינים, והוא מתקשה לבחון את מצבו ואת הבעייתיות בהתנהלותו.
3. בתסקיר מצוין כי בשיחה עם העורר במעצר, "שולל נתנאל נזקקות וניכר כי הוא מתקשה לערוך התבוננות עצמית. לדבריו, הוא שיקם עצמו ושינה דרכיו ונראה כי קיים קושי ממשי לבחון את התנהלותו. הוא שלל שימוש בסמים, את העבירה המיוחסת לו ביצע לדבריו כשהיה מבוסם באלכוהול".
4. קצינת המבחן גם שוחחה עם אמו של העורר ובן דודו, על מנת לבחון את האפשרות של שחרורו של העורר למעצר בית אצלם. האם אביבה, בת 61, עובדת ניקיון בעיריית ירושלים, "מתארת את נתנאל כילד טוב, רגיש לסביבתו. לדבריה, קיים שימוש לרעה באלכוהול לעתים רחוקות והיא שוללת התמכרות. בשיחה עמה היא מציגה את הצדדים החיוביים בבנה, כאשר היא מטשטשת את החלקים הבעייתיים בהתנהלותו וניכר כי קיימת גוננות יתר בשל צורך בלתי מוגדר לפיצוי בשל אורח חייו הקשה". כמו כן, מציינת קצינת המבחן כי בשיחה שהתקיימה עם בן הדוד התברר כי הוא לא יהיה מסוגל להתפנות לפיקוח על העורר מפאת מספר נסיבות אישיות המפורטות בתסקיר.
5. על בסיס כל האמור מסכמת קצינת המבחן את עמדתה בתסקיר האמור, כדלקמן:

"להערכתנו קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות עבריינית. הערכה זו מבוססת על הקושי של נתנאל לראות את הבעייתיות בהתנהלותו כיום, קושי בריסון עצמי, בוויסות רגשותיו וביכולת להציב לעצמו גבולות ברורים ולהימנע מביצוע עבירות, עליהם נענש בעבר...לסיכום, התרשמנו מצעיר בעל קושי בוויסות רגשי, בעל עבר פלילי בתחום האלימות וניכר כי הוא מתקשה לגייס את הכוחות על מנת להתמודד עם הקשיים עימם מתמודד. לאור הערכת הסיכון הגבוה והתרשמותנו כי אין בידי המפקחים לאיין סיכון זה, אין אנו באים בהמלצה בנוגע לתנאי שחרורו".

1. בעקבות הגשת התסקיר, התקיים דיון נוסף בפני השופטת עירית כהן ביום 13.8.13. לאחר שחזר ב"כ העורר על טיעוניו כפי שהציגן בפני בית משפט קמא בדיון הקודם, העלה גם מספר טענות נגד מסקנות התסקיר. לטענתו, "האירוע קרה במקום מסוים על רקע ויכוח של מגעים ודחיפות ושתיית אלכוהול, כך שזה מלמד על כך שאולי בסיטואציות מסוימות קיימת סכנה, אך לא סכנה אינהרנטית וכללית. כל חלופה שתגדר אותו בתוך מקום, תפתור את הבעיה..." לטענת ב"כ העורר, אין גם כל הצדקה לפסילתה של האם כמפקחת אפקטיבית, וכן גם בן הדוד, ולדבריו, פסילתם "לא הגיוניים"; כמו כן טען כי ניתן לגבות את הפיקוח באמצעות אזוק אלקטרוני.
2. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ציינה כב' השופטת עירית כהן בהחלטתה כי על פי החלטת השופטת אבמן-מולר מיום 29.7.13, קיימות ראיות לכאורה וכן קיימת עילת מעצר, וכי בהתחשב בין היתר בעובדה שאחד המתלוננים אינו מתגורר בארץ הוזמן תסקיר. כמו כן ציינה כי ב"כ המשיבה התבקש בדיון הראשון לערוך בירורים בנוגע לאפשרות של הגעתו של המתלונן 1, התייר, לארץ, ברם עד למועד מתן החלטתה, מציינת השופטת כהן כי הבירורים לא נערכו, והתמונה ביחס לאפשרות הגעתו של המתלונן לארץ איננה ברורה. אי לכך, השיקול של ההתארכות האפשרית של הדיון בתיק הראשי קיים במלוא עוצמתו ואין להתעלם ממנו. בכל זאת, הסיק בית המשפט כי המסקנות השליליות של התסקיר, כולל התייחסות לעברו הפלילי בתחום האלימות, העובדה כי העורר מתקשה לגייס את הכוחות על מנת להתמודד עם הקשיים עימם הוא מתמודד, וגם התרשמותה השלילית של קצינת המבחן באשר לחלופה שהוצעה, או בבית האם או בבית בן הדוד, כשלדעתה, אין בידי המפקחים כדי לאיין את הסיכון, הרי שהמסוכנות הנשקפת מאופיין של העבירות המיוחסות לעורר, עברו הפלילי של העורר, יחד עם העובדה כי לא קיימת חלופה ראויה, מחייבות את המסקנה כי אין מקום לשחרורו של העורר לחלופת מעצר כלשהי, וזאת "על אף שנראה שהמשיב כבר החל בהליך שיקום קודם למעצרו זה".
3. בערר שהגיש ב"כ העורר לבית משפט זה על החלטות בית משפט קמא, חזר על טיעוניו כמפורט לעיל, וביקש מבית המשפט, בראש ובראשונה, לדחות את מסקנת בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה המספיקות כדי להוות בסיס למעצר עד תום ההליכים. זאת, לאור העדויות הסותרות הקיימות בתיק; לאור העובדה כי המתלונן 1 כבר לא נמצא בארץ וספק אם ניתן יהיה לחוקרו; ולאור העובדה הנטענת כי המשטרה ננעלה על העורר כחשוד הבלעדי, כבר בשלבים הראשוניים של החקירה, ובכך מנעה מעצמה כל אפשרות לבחון חשודים אחרים. ואף אם יימצא כי קיימות ראיות לכאורה, הרי שעילת המעצר מתבססת על אלימות נקודתית במועדוני לילה, כך שניתן לאיין את הסכנה באמצעות הרחקתו של העורר ממקומות מהסוג הזה כתנאי לשחרורו; וכמו כן, טוען ב"כ העורר כי אין שום פגם ביכולותיה של האם לשמש כמפקחת אפקטיבית על העורר אם ישוחרר לביתה.

דיון והכרעה

1. בהסתמכו על עדותו של המתלונן 2 כבסיס למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה, הלך בית משפט קמא בתלם של ההלכה הפסוקה כי בשלב הדיון בבקשת המדינה למעצר עד תום ההליכים, אין זה מתפקידו של בית המשפט להכריע באשר למהימנותו של העד, ואף אם קיימות עדויות סותרות, הרי שזה מתפקידו של בית משפט הדיוני אשר ידון בכתב האישום לגופו. בשלב מעצר עד תום ההליכים, תפקידו של בית המשפט אינו אלא לבחון האם הראיות עליהן מסתמכת המדינה בבקשתה, הינן בעלות משקל מספיק כך שאם יעמדו בכור ההיתוך של החקירה הנגדית, יהיו מסוגלות להוביל להרשעתו של העורר.

ראו, לדוגמא: בש"פ 3526/13 כיאל נ' מדינת ישראל (27.5.2013):

"באשר לדרישה לקיומן של 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה', בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי במסגרת דרישה זו על המאשימה להראות כי התשתית הראייתית שבידה מקימה סיכוי סביר להרשעת הנאשם. הרף הראייתי הנדרש בשלב זה נובע מאופיו של הליך המעצר כשלב ביניים בו הראיות המונחות לפני בית המשפט טרם עברו את "כור ההיתוך" של ההליך הפלילי. בהתאם, על בית המשפט לבחון אם קיים בחומר הראיות הגולמי כמכלול פוטנציאל חזק דיו כך שלאחר ניהול חקירות ולאחר קביעת מהימנות ומשקל הראיות, ניתן יהיה לבסס עליהן את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147-143 (1996) (להלן: עניין זאדה). ראו גם: בש"פ 4211/09 עליה נ' מדינת ישראל פיסקה 17 (24.5.2009)]. על רקע זה שבה ונשנתה ההלכה בבית משפט זה לפיה ככלל לא יהיה בטענות בדבר מהימנות או משקל הראיות כדי לשלול את קיומה של תשתית ראייתית לכאורית בתיק."

במקרה דנן, מסר המתלונן 2, שמעון אביטבול, עדות ברורה וחד משמעית בהודעתו מיום 19.7.13, אשר נמסרה שעות מספר לאחר האירוע עצמו, בה מטיל את האשמה לתגרה על כתפיו הבלעדיות של העורר; לטענתו, העורר הוא אשר גרר את המתלונן 1 למהומות שאירעו בשירותים של המועדון, וכי אף המתלונן 2 עצמו חטף שם מכות מן העורר עת ניסה להפריד בין הכוחות תוך כדי התגרה בשירותים, ואף נגרמו לו חבלות חמורות אשר חייבו טיפול רפואי. אומנם, קיימת גם עדות סותרת של חברו של העורר, מר גיא אוחיון, אשר לבקשת ב"כ העורר ואמו, מסר את עדותו ארבעה ימים מאוחר יותר, ולטענתו, היה זה המתלונן 1 אשר יצר את התגרה, והוא אשר נתן מכות לעורר ולא ההיפך. כמו כן, טוען ב"כ העורר כי העורר עצמו נחקר בסמוך לאחר האירוע, אז טען שאינו זוכר דבר, כך שבעצם לא מסר גירסה, זאת ככל הנראה עקב שתיית אלכוהול (למרות שבעדותו הכחיש העורר עצמו ששתה שתיית יתר), והמשטרה לא טרחה לחזור אליו בשלב מאוחר כלשהו על מנת לגבות ממנו עדות מסודרת לאחר שהתפכח משכרותו. כן טען, כי גם מעבר למחדל האמור לא ניהלה המשטרה את החקירה כהלכה, עת הסיקה כבר בשעות הראשונות שלאחר האירוע כי העורר הוא האשם; וכתוצאה מכך, לא נאותה לבדוק אפשרויות אחרות.

ברם, כאמור לעיל, טענות אלו - מקומן להישמע בהליך הראשי, עת יוטל על בית המשפט הדיוני להכריע בין הגרסאות הסותרות ואף לבחון את הטענה של מחדלי החקירה; בעוד שבשלב בו אנו נמצאים, העדות הברורה של שמעון אביטבול מספיקה כדי להצדיק את מסקנת בית משפט קמא כי קיימת ראיה לכאורה.

1. יצוין כי גם הסלקטור של המועדון אשר עבד במקום בליל האירוע, מסר עדות, ברם עדותו איננה מובילה למסקנה כלשהי באשר לאשמה בתגרה, מאחר שהוא הגיע לשירותים לאחר שכבר הגיעו לשם גם דורמנים של המועדון, אשר ניסו להפריד בין הנצים.
2. מסקנת בית המשפט בדבר קיומן של ראיות לכאורה הובילה בעל כורחו למסקנה כי קיימת עילת מעצר, וזאת לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, לאור אופיים האלים של מעשים המיוחסים לעורר ועברו הפלילי העשיר בתחום האלימות. ודוק: למרות שב"כ העורר בא בטענה נגד בית משפט קמא כי לא התחשב במחדלים של החקירה ושל הסתירות החמורות בעדויות, הרי כפי שפורט לעיל, בית משפט התחשב במיוחד בעובדה שההליך הראשי עלול להתארך עקב חזרתו של המתלונן 1 לצרפת, ואף התחשב במאמציו של העורר לעלות על מסלול של שיקום לאחר שחרורו ממאסרו האחרון; ומסיבה זו, החליט בית משפט קמא להזמין תסקיר מעצר, במטרה לבחון בכל זאת האם קיימת אפשרות עקרונית לשחרורו של העורר לחלופה, והאם קיימת חלופה אפקטיבית כלשהי שניתן לשקול אותה בהקשר זה.
3. דא עקא, וכפי שציינה כב' השופטת עירית כהן בהחלטתה, מסקנות התסקיר לא השאירו מקום לשיקולה של החלופה שנבחנה בתסקיר, קרי, שחרורו של העורר לבית אמו או לידיו של בן דודו; ולאור עמדתו השלילית של השרות, לא בנקל יסטה ממנו בית המשפט. השוו, לדוגמא, בש"פ 3201/10 מדינת ישראל נ' פלוני (6.5.10), בו נקבע כי "סטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן תעשה באופן חריג, ומקום בו קיימים לכך טעמים כבדי משקל (ראו, למשל, בש"פ 3386/07 מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסם, 18.4.07); בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם, (16.04.07))".
4. ברם, יודגש: על אף שהשירות לא בא בהמלצה לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, הרי שמסקנה זו התבססה, מצד אחד, על המסוכנות של העורר, אבל גם, מצד שני, על החולשות שבהצעות לחלופה אשר נבדקו על ידו. בנסיבות של מסוכנות עתידית ברמה גבוהה, ניתן בכל זאת לשחרר לחלופת מעצר, ברם לשם כך, זקוק העורר לחלופה "חזקה", אשר תיתן מענה הולם למסוכנות האמורה; ולמרות שישנם גם מקרים בהם ייעתר בית המשפט לבקשה כי נאשם ישוחרר למעצר בית בבית בני משפחתו בקרבה ראשונה, קיימת בעייתיות אינהרנטית בשחרור כזה, לאור הרגשות המובנים של בני המשפחה כלפי הנאשם, אשר מטבע הדברים יקשו עליהם לעמוד על קיום הוראות השחרור, קלה כבחמורה, ואף יקשו עליהם להודיע מיידית למשטרה במקרה של הפרה. ראו, לדוגמא, בשפ 7602/04 מדינת ישראל נ' הישאם אבו אלהווא (17.8.04), שם נאמר כדלהלן:

המבקשת טוענת בערר, ובצדק, כי השמתו של אדם במעצר בית בבית משפחתו בפיקוחם של בני המשפחה הינה דרך בעייתית מעצם טבעה. בני המשפחה המפקחים עומדים בפני דילמה קשה ביותר, אם הנאשם ששוחרר לחלופה של מעצר בית יפר את הציווי שנצטווה לשהות במקום המסוים. הם נדרשים לדווח על קרוב משפחה שהפר צו שיפוטי, כאשר ברור להם כי קיים סיכוי גבוה שדיווחם יביא לכך שבן המשפחה המפר יישלח למעצר רגיל.

כן ראו, בש"פ 2663/09 מדינת ישראל נ' פלוני (29.3.09), פסקה י'.

1. במקרה דנן, וכפי שמסיקה קצינת המבחן בתסקיר, הבעייתיות שבהפקדת משימת הפיקוח בידיה של האם אכן קיימת במלוא עוצמתה; ולכך יש לצרף את הספיקות המבוססים, לאור עברו של העורר והתנהגותו באירוע נשוא כתב האישום על אף מאסר על תנאי בר הפעלה התלוי מעל צווארו, האשר למידת האימון שניתן לייחס לעורר אם ישוחרר. ולאור החולשות האמורות, אף איזוק אלקטרוני לא יהפוך את הצעת העורר להצעה מעשית. כדברי בית המשפט בבש"פ 9854/06 עאטיאס נ' מדינת ישראל (13.12.06), פסקה 16:

"בבסיסו, שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון- מורה על שחרורו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזוק אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו."

1. למרות האמור, יש להדגיש: בית משפט קמא לא סגר את "דלת השחרור" בצורה הרמטית, ונדמה כי אף בהתחשב במסקנות של התסקיר, ניתן יהיה לשקול את שחרורו של העורר לחלופה מתאימה, במידה ויביא לבית המשפט הצעה חלופית רצינית אשר תענה על הספקות שהתעוררו עת שקל השירות את שחרורו לבית אמו או בן דודו. אם אכן ניתן יהיה לגבש הצעה חלופית כזו, פתוחה הדרך בפני העורר להגישה לבית משפט קמא על מנת שישקול את החלופה החדשה כפי שתוצע.
2. ברם, בנסיבות המתוארות לעיל, בהתחשב בקיומן של ראיות לכאורה מצד אחד, בקיומה של עילת מעצר מכוח האופי האלים של המעשים המיוחסים לעורר ועברו הפלילי בתחום האלימות, לרבות קיומו של מאסר על תנאי בר הפעלה עת ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, וכן את המסקנות הבעייתיות של התסקיר באשר לאישיותו של העורר וקשייו בקביעת גבולות לאורך זמן, והעדר הצעה מעשית למעצר בית אפקטיבית, הגעתי לכלל מסקנה כי נכון לעכשיו, אין בפני בית המשפט כל הצעה מעשית שניתן לשקלה לשם שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ועל כן, דין הערר להידחות והוא נדחה בזה.
3. עקב דחיית הערר, יישאר העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

ניתנה היום, ט"ו אלול תשע"ג, 21 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.

חתימה