בפני כב' השופט רון שפירא

עתירה זו אמורה הייתה להתברר בבית משפט מחוזי מרכז, מאחר והעותר מרצה את מאסרו בכלא רימונים. כתוצאה משורה של תקלות, שבעיקרן הימנעות מבדיקה ראויה ומקבלת תגובת הצדדים לעניין הסמכות המקומית, ועל אף שהסנגור הבהיר כי הסמכות המקומית הנכונה היא של בית משפט מחוזי מרכז, הועברה העתירה לבית משפט זה. כדי שלא לעכב עוד את הדיון בעניינו של העותר, נדונה העתירה בפני.

לגופו של עניין – עתירה זו מופנית כנגד החלטות שב"ס שלא להוציא את העותר לחופשה. העותר טוען בעתירתו, וגם בטיעון בפני, כי הוא ריצה כבר רבע ממאסרו, התנהגותו תקינה והוחלט שלא להוציאו לחופשות ללא כל הסבר. לעניין זה מציין ב"כ העותר, כי על הרשות המנהלית ליתן תשובה לבקשה בתוך 45 ימים, וככל שלא נתנה תשובה בפרק זמן זה, כי אז יש לעניין זה השלכות בכל הנוגע לנטל המוטל עליה לשכנע בצדקת עמדתה. בהתאם מבקש העותר להעביר את נטל הראיה אל שב"ס, ככל שהדבר נוגע לנימוקי שב"ס שלא להוציא את העותר לחופשה.

מתגובת שב"ס עולה, כי העותר מרצה מאסר של שנתיים וחצי בגין ביצוע עבירות מרמה. בקשתו לצאת לחופשה נדחתה לאור התנגדות גורמים טיפוליים. עמדת הגורמים הטיפוליים התגבשה בין היתר מאחר ולטענתם, העותר ממזער מחומרת מעשיו ואינו מודה בביצועם. מכאן הגיעו הגורמים הטיפוליים למסקנה כי העותר לא שינה את תפיסתו העבריינית. עוד צוין כי העותר לא משתף פעולה במסגרת של הליכים טיפוליים. בנסיבות אלה טוען שב"ס, כי החלטתו סבירה, בהיותה החלטה המתבססת על המלצות גורמי הטיפול.

בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת שב"ס, כפי שהתקבלה. עם זאת, סבור אני כי יש להחזיר את עניינו של העותר לשב"ס, כדי שהאפשרות להוציא את העותר לחופשה תיבחן שוב בתוך 30 ימים מהיום, והכל בשים לב לאמות המידה שיפורטו.

בכל הנוגע לראיית גורמי הטיפול את עמדתו של העותר, סבור אני כי בכך קיים קושי. אסיר המרצה מאסרו, גם אם הורשע וגזר דינו הפך לחלוט, זכאי לדבוק בעמדה כי לא ביצע עבירה. אמנם בתי המשפט יכולים להסיק מכך, בכל הנוגע למודעות האסיר לחומרת מעשיו, ואולם יש להביא בחשבון כי זכותו של אסיר להאמין בחפותו. לכן, עצם העובדה שהאסיר דבק בטענות בדבר חפותו, אינה יכולה להוות בסיס לקביעה גורפת כי תפיסת עולמו היא בהכרח עבריינית. מכאן שקביעת גורמי הטיפול, המבוססת בעיקרה על כך שהעותר דבק בחפותו, אינה יכולה לעמוד.

בהתאם גם יש לבחון שוב את עמדת גורמי שב"ס בכל הנוגע לשילוב העותר בטיפול. בהחלט יתכן שהטיפול אשר גורמי שב"ס סברו כי הוא המתאים לעותר, אינו בהכרח הטיפול המתאים, וזאת אם לא רואים באמונתו בחפותו כאינדיקציה לטיב הבעיה שיש לטפל בה.

אשר על כן סבור אני, כי ראוי להחזיר את הדיון בעניינו של העותר לשב"ס, כדי שגורמי הטיפול בכלא בו הוא מרצה את מאסרו יעשו בחינה מחודשת של עניינו. במקביל, תיעשה גם בחינה על ידי יתר הגורמים המעריכים את המסוכנות הנשקפת מאסירים (כגון גורמי מודיעין וכיוצ"ב), ולאחר מכן תגובש החלטה עדכנית בכל הנוגע לבקשת העותר לצאת לחופשה. יוער עוד, כי לעניין זה יהיה מקום להביא בחשבון גם את התנהגות העותר בכלא וכן כל יתר המדדים הנשקלים בדרך כלל כאשר נבחנת בקשת אסיר לצאת לחופשה.

אשר על כן, ובד בבד עם דחיית העתירה, אני מורה כי שב"ס יקיים דיון חוזר בעניינו של העותר בתוך 30 ימים, ויבחן את האפשרות להוציאו לחופשה. אדגיש כי לגופו של עניין אינני מביע עמדה, למעט ההנחיה לבחון שוב, באמות המידה שפורטו לעיל, את בקשתו של העותר.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים וכן לעותר באמצעות מחלקת האסיר בשב"ס.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.