לפני תביעה חוזית להשלמת תשלום עד לסך 23,450 ₪ המהווה לטענת התובע סך תגמולי ביטוח המגיעים לו על פי פוליסה שהוציאה עבורו הנתבעת.

התובע נפגע לטענתו ביום 27.2.11, המל"ל קבע לו נכות צמיתה בשיעור 10%, מומחה מטעמו קבע את הנכות בשיעור 19% ברם מוסכם כי נתון זה איננו רלבנטי לתגמול על פי הפוליסה. התובע מפנה לכך כי הפיצוי המרבי בפוליסה בגין נכות עומד על 234,526 ₪ ולכן בגין 10% נכות מגיע לו החלק היחסי בסך 23,450 שהם סכום התביעה.

אלא שהנתבעת סירבה לשלם לו סכום זה וטענה כי בהתאם לנוסחה הנקובה בנספח 4057 לפוליסה מגיע לו סכום של 9,584 ₪ בלבד (שאכן שולם ועל כך אין מחלוקת).

התובע טוען כי מעולם לא נאמר לו שיש נוסחה או הערה כמו זו עליה מסתמכת הנתבעת, בזמן חקירתו הנגדית הבהיר (בניגוד לרושם שמוצר מקריאת תצהירו) כי קיבל לביתו את הפוליסה ברם לא ראה לנכון לקרוא אותה היות והאמין לסוכן הביטוח.

לגרסת הנתבעת מפי מר ניסים מנחם, סוכן הביטוח שערך את הצעת ביטוח, הרי הוא הסביר לתובע כפי שהוא מסביר לכלל המבוטחים מהם עיקרי הכיסוי הביטוחי ואחר ביקש לקרוא את הפוליסה ובאם דבר מה איננו ברור או מתאים, לפנות אליו.

מר מנחם ציין כי אין חובה ואין אפשרות מעשית לשבת עם המבוטח ולקרוא לו מילה במילה וסעיף אחר סעיף מתוך תנאי הפוליסה הרלבנטיים לתחומי כיסוי, סיכון וחיסכון רבים ומשונים.

מר מנחם הפנה לכך שבכל הפוליסות של כל החברות שהוא מוכר, יש סעיף המורה על ביצוע התאמה בין הנכות החלקית למלאה על פי טבלה.

ב"כ הצדדים סיכמו ופסק הדין ינומק באופן תמציתי וברוח תקנה 214ט"ז לתקסד"א.

הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה, כלל זה עוסק הן בהוכחת הפן העובדתי והן בשכנוע ביחס למסקנות המשפטיות הנובעות ממנו.

היות ואין חולק כי הפוליסה והכיסוי ביטוחי תקפים, כי אירע מקרה ביטוח וכי הנתבעת שילמה את תגמולי הביטוח במלואם על פי תנאי הפוליסה (קרי אין טענה מצד הנתבעת בדבר היעדר כיסוי ביטוחי או בהתקיימות חריג כלשהו לפוליסה) אזי רובץ הנטל על התובע להוכיח כי על הנתבעת לשלם את ההפרש הנתבע חרף התנאים הרשומים בפוליסה. מדובר בנטל לא פשוט והתובע לא עמד בו.

ב"כ הנתבעת הפנה לפסקי דין רבים שכל אחד מהם שולל טענה אחרת של התובע, אין צורך לחזור על הדברים שכן המצב העובדתי והמשפטי פשוטים.

התובע לא הוכיח כי סוכן הביטוח רימה אותו או הציג לו מצג שווא, התובע הוא זה שקיבל לידיו העתק מהפוליסה ולא בדק, לא מחה, לא שאל ולא ערער על שום תנאי מתנאי הפוליסה.

אני מאמין לתובע כי במועד החתימה לא היה מודע לתנאי נספח 4057, הוא אגב איננו טוען כי ביקש לראות את תנאי הפוליסה שתוצא על בסיס הצעת הביטוח וסורב ואין בכך שהנספח הספציפי של הפוליסה שטרם הונפקה לא הוצג בפניו בשלב ההצעה כדי ליצור חבות ביטוחית או אחרת השונה מתנאי הפוליסה שהומצאה לו אחר כך.

יש לזכור כי התובע התמיד, שילם וגם נהנה מכיסוי ביטוחי כמעט 4 שנים עד לקרות מקרה הביטוח, זאת ללא שום מחאה וללא שום בירור ובהתנהגותו זו יש לחזק את המסקנה על פיה הסכים לתנאי הפוליסה קרי לתנאי ההסכם עם הנתבעת.

לא מדובר במקרה בו יש צורך בפרשנות של התנאי הרלבנטי בנספח 4057, השפה בנספח פשוטה (ככל ששפתה של פוליסת ביטוח יכולה להיות פשוטה), בסעיף 6 לנספח מפורטת נוסחה ברורה לביצוע חישוב התגמול במקרה של נכות חלקית לאיבר (ולהבדיל מאובדן גמור ומוחלט של האיבר שהוא ורק הוא מזכה בפיצוי ליניארי על פי הטבלה ומסכום הביטוח המקסימאלי). התנאי הרלבנטי שבסעף 6 לנספח איננו חריג לכיסוי, איננו תנאי מוקדם לכיסוי אלא מדובר בתנאי ככל תנאי אחר שאיננו מחייב את הנתבעת להדגישו באופן מיוחד לא בשלב ההצעה ולא במסגרת הפוליסה.

ייתכן שהתובע הבין את הכיסוי ושיטת התגמול כפי שהוא טוען ברם הוא זה התקשר בחוזה שתנאיו בפועל אחרים, חוזה אשר הומצא לו והיה ברשותו כל העת, הפוליסה כוללת רכיבי כיסוי וחיסכון שונים מהם נהנה התובע לאורך שנים, התובע משלם פרמיה בהתאם לתנאי הפוליסה ולא הוכח כי במקרה דנן יש לסטות מהתנאים ולכפות על הנתבעת תשלום בהתאם להבנת התובע ולא בהתאם לתנאי הפוליסה.

משכך דין התביעה להידחות.

אשר לשאלת ההוצאות, לא ראיתי מקום לחייב את התובע בתשלום הוצאות ריאליות, מנגד, לא היה מקום לנהל את התביעה, בוודאי לא עד שלב מתן פסק דין ולכן ייפסקו הוצאות מתונות מאד.

אשר על כן נדחית התביעה והתובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 1200 ₪ תוך 45 ימים שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ה אדר תשע"ד, 25 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.