1. המבקשת בבקשה זו ("מטרנה") היא המשיבה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה בבקשה זו ("ליפשיץ"), והיא עותרת למחיקת התשובה שהגישה ליפשיץ לתשובת מטרנה לבקשה לאישור.
2. עיינתי בכתבי הטענות ואני מחליט לדחות את הבקשה בעיקרה.
3. כעולה מן הרישא לבקשה, העתירה למחיקת התשובה לתשובה מיוסדת על העובדה שזו הוגשה באיחור ניכר, בחריגה ממסגרת הזמן הקצובה לכך וללא בקשת – קל וחומר קבלת – רשות לכך. לטענת מטרנה, תשובתה לבקשת האישור הוגשה ביום 15.12.13, ובהתאם לתקנה 2(ד) לתקנות תובענות ייצוגיות תש"ע–2010 ("התקנות") ולהחלטתי מיום 2.9.13, היה על ליפשיץ להגיש את תשובתה לתשובת מטרנה ביום 14.1.14. ואף על פי כן, הוגשה התשובה לתשובה רק ביום 30.1.14.
4. בתשובתה לבקשה הנוכחית מאשרת ליפשיץ את הטענה בדבר האיחור, והיא טוענת שהדבר הוא תוצאה של תקלה משרדית שיש להצטער עליה, אולם אין מקום למחוק את תשובתה לתשובה, מה גם שמטרנה לא הצביעה על פגיעה כלשהי בזכות דיונית, או אחרת, שלה. בתשובה לתשובת ליפשיץ טוענת מטרנה שעניין התקלה המשרדית, כביכול, לא הוסבר די הצורך, או בכלל, בתשובתה של ליפשיץ, ומצדי אוסיף שתשובה זו גם לא נתמכה בתצהיר, ולכן אין מנוס מקבלת טענת מטרנה שמדובר בטענה סתמית שאין בה ולא כלום.
5. יחד עם זאת, לא מצאתי לנכון לקבל את הבקשה אך מחמת האיחור בהגשת התשובה לתשובה, שכן לדעתי תהיה בכך סנקציה בלתי מידתית למחדל דיוני מצדה של ליפשיץ. כמו מטרנה, אין אני מקל ראש במשמעות הנודעת להליך הייצוגי ולהשלכות הנובעות ממנו לנתבע בו, אולם מכאן ועד למסקנה שיש למחוק את התשובה לתשובה אך מחמת האיחור עוד רחוקה הדרך. בקשר לכך ניתן לשאול את הדברים שנאמרו בע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (6.4.08), ולפיהם:

"לעולם יימנע בית המשפט מיישום נוקשה ודווקני של כללים פרוצדוראליים. כך, למשל, אף שתקנה 97(א) לתקנות מורה כי תובע זכאי לבקש ולקבל פסק דין בהיעדר הגנה עם חלוף המועד הקבוע בתקנות להגשתו, מורה ההלכה (כפי שיובהר להלן) כי לא יינתן פסק דין בהיעדר הגנה אם הוגש כתב הגנה לפני שהוגשה בקשה לקבלת פסק דין או לפני שעיין בבקשה זו בית המשפט".

(וראו גם אצל א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, 775 (2009)).

1. אוסיף עוד כי כפי שמטרנה עצמה ציינה, האסמכתאות שהיא הביאה מתייחסות לאיחור בהגשת ערעור, אולם שם הרציונל שונה מעט בשל כך שכאשר מדובר במועד להגשת ערעור, על בית המשפט לשקול גם את אינטרס ההסתמכות של מי שזכה בפסק הדין (בש"א 374/13 פלוני נ' פלונית (10.2.13)), ואין צריך לומר שלא זה המקרה בענייננו.
2. סיכום ביניים הוא, אם כן, שככל שהבקשה מיוסדת על האיחור בהגשת התשובה לתשובה אין לה בסיס מספיק ואני דוחה אותה.
3. בחלק אחר של הבקשה (מסעיף 6 ואילך) טענה מטרנה שקיים גם טעם מהותי למחיקת התשובה לתשובה, והוא שנכללות בה טענות שאינן נובעות מתשובת מטרנה לבקשה לאישור. בעיקרו של דבר מטרנה צודקת כשהיא נסמכת על העיקרון שלפיו אין לכלול בתשובה לתשובה טענות שאינן מתייחסות לנאמר בתשובה עצמה, אולם לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות גם חלק זה של בקשת מטרנה, גם אם לא מטעמיה של ליפשיץ.
4. תקנה 2(ד) לתקנות קובעת כי "המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך שלושים ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט ותחול על התשובה, בשינויים המחויבים, תקנת משנה (ג)". תקנה זו היא מקבילתה של תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד–1984 הקובעת כך: "המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם ויחולו על התשובה, בשינויים המחויבים, הוראות תקנת משנה (ג)". בעניינה של האחרונה נפסק כי:

"התשובה לתשובה אינה אמורה להוות במה להצגתן של טענות חדשות אלא מיועדת למתן מענה לטענות אשר הועלו בכתב התשובה. גישה כזו ניתן לבסס, בין השאר, על היקש לתקנה 64 לתקנות סדר הדין האזרחי העוסקת בכתב תשובה המוגש בתגובה לכתב הגנה וקובעת כי: "אין להעלות בכתב תשובה נימוק תביעה חדש, ואין לכלול בו טענה שבעובדה שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אתו בעל דין"" (רע"א 8317/06 טהוליאן נ' ג.מ.ח חברה לבנייה בע"מ (21.1.07) ות"א (ת"א) 2524/01 קראוס נ' תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ (13.1.03) ("עניין קראוס") המוזכר שם).

1. מטרנה מצביעה על שתי טענות שהעלתה ליפשיץ בתשובה לתשובה, ואשר על פי הטענה אינן בבחינת מענה לטענות מטרנה בתשובתה לבקשת האישור. עניינה של טענה אחת הוא החיוב למסור פרטים אישיים כתנאי לקבלת הטבה (סעיף 8 לבקשה), ועניינה של הטענה האחרת הוא שמטרנה מפרסמת שהשימוש בכפית 30 מ"ל (כפית מדידה לשימוש במוצרי מטרנה, א"ק) מותר רק במוצרים מסוימים ולא במוצרים אחרים. אכן, עיון מדוקדק בטענות מטרנה וליפשיץ, הן בבקשה זו והן בגדר כתבי הטענות של בקשת האישור תומך, ככל הנראה, בטענותיה של מטרנה בעניין זה, אלא שלדעתי אין די בכך כדי להצדיק את התוצאה מרחיקת הלכת של מחיקת כל התשובה לתשובה לבקשת האישור. כבר נפסק שבגדר הדיון בבקשת האישור אין לדון בנפרד בבקשה לסילוק על הסף (רע"א 7096/11 עופר קומם נ' שמואל רוזובסקי (28.8.12)), ולדעתי הגיונה של הלכה זו חל גם בבקשה כגון זו שבפנינו. גם אם ייתכנו מקרים שבהם גדר הטיעון בתשובה לתשובה לבקשת האישור חורג במידה בלתי סבירה מן הטענות בבקשת האישור ובתשובה לה (כפי שהיה המקרה בעניין קראוס), על דרך הכלל אין מקום לקיים "דיון בתוך דיון", רק כדי לנסות ולאתר בכתבי הטענות אם טענה מסוימת בתשובה לתשובה לבקשת האישור חורגת מגדר המותר על פי ההלכה הפסוקה בעניין זה. אדגיש שאין לראות בדברים אלה מתן הכשר לחרוג מגדר הטיעון המותר, אלא שאני סבור שברוב המקרים אין צורך בהליך נפרד כדי לתחום את מסגרת הטיעון בבקשת האישור, ומכל מקום ניתן להעלות את העניין בדיון בקדם משפט, ובכך להביא את הבעיה על פתרונה. אוסיף עוד שברע"א 8562/06 לימור פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ (15.4.07) שעליו, בין השאר, הסתמכה מטרנה צוין (בפסקה 8) שייתכנו מקרים שבהם, על רקע מורכבות ההליך הייצוגי, יהיה מקום להתיר הבאת ראיה נוספת בגדר התשובה לתשובה.
2. דברים אלה מתייחסים אמנם לסוגיית הבאת ראיות נוספות בגדר התשובה לתשובה לבקשת האישור, אולם נראה לי שאין מניעה לגזור מהן גזרה שווה גם לעניין מסגרת הטענות בתשובה לתשובה. במילים אחרות, לא בכל מקרה של חריגה ממסגרת הטיעון תהיה הצדקה למחיקת התשובה לתשובה בכללותה, ולא בכל מקרה תהיה הצדקה לקיים דיון נפרד שייוחד לעניין זה.
3. סיכומו של דבר, הבקשה למחיקת התשובה לתשובה לבקשת האישור נדחית. בצד זאת, אני רואה לנכון לקבוע כי בגדר הליך האישור לא תוכל ליפשיץ להסתמך על טענות שאינן נובעות או מתייחסות לטענות מטרנה בתשובתה לבקשת האישור (היינו, הטענות שהוזכרו בסעיף 10 לעיל).

נוכח התוצאה שאני מגיע אליה, אין צו להוצאות.

החלטה בעניין קדם המשפט בבקשת האישור תינתן בנפרד.

ניתנה היום, ל' אדר תשע"ד, 02 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי זיו הרמלין