1. התובעים הגיש התביעה כנד הנתבע ובה עתרו להורות על סילוק ידו מדירה אותה שכר מהתובעים וכן לחוב כספי מכוח הסכם השכירות.

2. ביום 15.10.13 ניתן כנגד הנתבע פסק דין לאחר שלא הגיש כתב הגנה במועד.

3. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין מתוקף שיקול דעתו של בית המשפט וזאת מאחר שכתב התביעה הומצא לו .

הנימוק לאי הגשת כתב התביעה נעוץ בכך כי הוא סבר כי במניין הימים להגשת כתב הגנה לא יכללו חגי תשרי של אותה שנה.

בנוסף, נטען כי דווקא התובעים הם אלה שהפרו את הסכם השכירות ולא הנתבע.

4. על פי תגובת הנתבע לתגובת התובעים נטען כי הוא פינה את דירת התובעים ביום 20.2.14, דהיינו כארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין וכשלושה חודשים לאחר שהגיש את בקשתו לביטול פסק הדין. במילים אחרות, במועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין, כאשר הוא כבר יודע כי פסק הדין מורה לו על פינוי הדירה הוא עדיין מחזיק בה.

עוד ציין הנתבע בתגובתו כי עם עזיבתו את דירת התובעים הוא שילם את כלל חובותיו.

5. לאחר עיון בבקשה ובתגובות ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ראשית, כבר נקבע בהלכה הפסוקה כי טעות בחישוב הימים לנקיטת הליך אינה יכולה להוות טעם מיוחד. במועד שבו קיבל לידיו את כתב התביעה היה עליו לפעול לאלתר ואם נותר לו ספק כלשהו באשר למועד נקיטת ההליך, היה עליו לפנות לקבלת ייעוץ משפטי, כפי שאכן עשה בסופו של דבר. הנתבע לא פעל באופן סביר ועליו לשאת במחדלו.

שנית, אין לבטל את פסק הדין מכוח שיקול דעת בית המשפט. על פי ההלכה הפסוקה, לבד ממתן נימוק לאי הגשת כתב ההגנה במועד על הנתבע להציג גרסת הגנה ברמה הלכאורית.

הנתבע כשל בנטל זה. לבד מטענתו הכללית כי דווקא התובעים הם אלה אשר הפרו את הסכם השכירות, לא פורטה טענה זו מהבחינה העובדתית. לא זו אף זו, במסגרת התגובה לתגובת התובעים נטען כי פינה את דירת התובעים ואף טרח לשלם את כל חובותיו עד ליום עזיבתו. תגובה זו לא רק שאינה נתמכת בתצהיר אלא אף אינה מגובה באסמכתאות להוכחתם. מכאן שאף טענה זו נטענה באופן כללי וסתמי.

6. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין.

הנתבע יישא בהוצאות ההליך בסך של 1,500 ₪.

למעלה מן הצורך מופנה ב"כ התובעת לטענת הנתבע בגין התשלומים וככל שיוצגו בפני מסמכים חזקה כי יעדכן את החוב.

ניתנה היום, י"ג סיוון תשע"ד, 11 יוני 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.